על הספר ״שירים, רישומים, ציורים״ של ציפורה בראבי/ שולמית ספיר-נבו

על הספר ״שירים, רישומים, ציורים״/של ציפורה בראבי

שולמית ספיר-נבו

אפילו כריכת הספר צנועה, אפורה ואינה רוצה למשוך את העין ״כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פנימה״.

אני נכנסת להיכל הספר-ביתה של ציפורה בראבי .

שקט שם! אין צבעי טווסים ססגוניים.

אין מילים ראוותניות.

הכל במשורה.

ציפורה בראבי היא יוצרת מדהימה, עם קול וצבע ייחודים לה. בצניעות ובפשטות המאפיינות אותה, היא בוחרת מילים מהנשמה, מילים מזוקקות .                  רוב השירים והציורים שלה מוכרים לי מפרסומים שונים, אך לראות את כולם כאן ביחד, כרוכים בספר אותו ניתן למשש, לעבור דף אחרי דף ולהרגיש אותם, זה כבר משהו אחר. זה הכי מרגש!

״באותו יום נעלתי את הדלת

והוצאתי את המפתח

ומתוך ביתי האזנתי לצעדי ההולכים בחוץ

האזנתי לנקישות…

ולא פתחתי״

השיר הזה מעלה דמעות בעיניי .

כמה כאב והחמצה של הנפש הנעולה שגזרה זאת על עצמה.

היא שומעת את מאוויה ורצונותיה מתדפקים על הדלת,

קוראים לה לבוא אחריהם והיא רק מקשיבה ולא פותחת להם את הדלת.

אצל ציפורה בראבי אין מסיכות שמסתירות את הבדידות, את העצבות, את הכאב,

שהם הרבה פעמים חלק משמעותי מחיינו הסודיים .כשהיא כותבת היא אינה מנסה

למצוא חן, היא אינה מכוונת לטעם הקהל .היא יוצרת מלח, מר, ולימון ואין שם

סוכר, מלבד גרגר אחד פה ושם. יש משהו ביצירות שלה שמשקף כמו במראה את

מה שרובנו מנסים להסתיר ולהדחיק ברשתות החברתיות ומתחבאים כמעט כל הזמן

באלפי מסכות של פנים.

“עשי לך עצב במידה

אמרו

דייקי ועצבי אותו

במדה הנכונה

שלא יכסה

שלא יסתיר לנו.”

אל תחפשו אצל ציפורה בראבי עצב במידה. אל תחפשו אצלה מסתור

למה שאינכם רוצים לראות.

זה העצב , בלי המסכות ובלי רצון לגמד את מימדיו, גם אם הם מסתירים את השמחות הכוזבות.

“החיים למדו אותי ענווה

בין מילים פוצעות

בין מילים מתחפשות

בין מילים מיותרות

שתקתי”

ציפורה בראבי כותבת כך , ולי נראה שדווקא היא זו שלימדה ומלמדת את החיים ענווה.

היא כותבת במעט מילים, בצניעות ובפשטות המאפיינים אותה.

מילים כאלה שאין להן צורך להתהדר ואינן מחפשות להרשים איש בחיצוניותן.

בנוסף, תמצא בספר זה הרבה רישומים בהם ציפורה בראבי מושכת אותך בעשרות

עיניים הניבטות מנגד במבטן הכואב, המיוסר, המהרהר, המייחל, המפויס ולעתים

רחוקות עם שמץ של חיוך נדיר.

כשציפורה בראבי נוגעת בצבע ומציירת, היא אינה עטה על הדף בצבעים.

 היא תוחמת קווים ברורים בעפרונות שחורים וגולשת במכחול בנגיעות קטנות של

צבע. משאירה לך הרבה מקום למחשבה, ממקדת אותך במעט שציירה- אך בכל כך

עמוק.

אני אוהבת לעבור בין העיניים האלה שלה, הנוגות, המהרהרות – להסתכל להן

בעיניים ולתת להן לפתוח מקום לעצב גם בעיניים שלי שרוצות לחייך כל הזמן גם

כשעצוב. והנה כאן מתאפשר לי הדיאלוג הזה השקט

יש בספר גם מבחר שירים מרגשים על בית אבא ,נעים בין דמעה לחיוך.

תמצא שם את כל מה שיש בבית ,כל מה שמתחולל שם. ניחוחות האוכל, תפילות,

מנהגים , דמויות שאפשר לראותם, סיפורים, צבעים , ציורים, מוסיקה.

“רִיבָּת פֵּירוֹת מִתְבַּשֵלֶת מַזְכִּירָה לִי

אֶת אִמִי ע”ה כְּפוּפָה אֶל הַסִירִים,

בּוֹחֶשֶת וְטוֹעֶמֶת

בְּאֶצְבַּע נֶחֱרֶכֶת

וְהַסִירִים הַמַהבִּילִים מַדִיפִים רֵיחַ פֵּירוֹת מְתוּקִים…”

וַאֲבִי הָיָה אוֹמֵר: “שִימִי עוֹד סוּכָּר

שִימִי הַרְבֵּה סוּכָּר.

שיהיה לנו מָתוֹק בַּחַיִים”.

ריח הפירות המתבשלים להיות ריבה.

ריחות הבית האהובים החרוטים בזיכרוננו ואין ריחות טובים ומתוקים מאלה.

לבסוף יש בונוס של מספר ציורים יפהפיים, עם נוכחות עזה של צבעים .

ואני תוהה , שמא ציוריה אלה גנבו דליים של צבע בעת שציפורה נרדמה ועשו

חגיגה. 🙂

“לעוף. רציתי

לעוף..

חשבתי שאני עפה בעודי מביטה מלמעלה.

לא הבנתי

רוח היא

הנושאת אותי”

ואת עפת, ציפורה בראבי, והעפת אותנו איתך גבוה למעלה, היכן שהנשמה שוכנת,

במגדל השן שלה. היכן שהיא מרשה לעצמה להיות חשופה, להסתכל במראה על

רגשותיה, לגעת בבדידות ובעצב ולתת להם מקום.

ואחרית דבר:

תודה רבה והוקרה לך, ציפורה בראבי ,על שבחרת את מילותיי על שירייך,

על כריכת ספרך, בצד מילותיה המדהימות של הפילוסופית נטלי גוטמן.

ציפי בראבי

ציירת ומשוררת

פובליצסטית ב”מחלקה ראשונה”

מנהלת בלוג ביקורת ספרים

בלוגרית ב “סלונה”

למדה פילוסופיה יהודית באוניברסיטה פתוחה

יחסי ציבור ועיתונאות בבית הספר לעיתונות בתל-אביב

רישום ופיסול במכון אבני לאמנות ועיצוב

רפואה משלימה במכללת צבר