על הספר השירים ” כשהשמש ברא צל ” של ורדה אליעזר / שולמית ספיר- נבו

על הספר השירים ” כשהשמש ברא צל ” של ורדה אליעזר /

שולמית ספיר- נבו

“אתה קורא שירים בצל המוסיקה

המתנגנת אל החושך

ואני במבואה המוארת באור

דוהה מקשיבה לאותיות

המגדשות באושר.”

אני רוצה להתחיל בשיר הזה ולסיים איתו.

דווקא בימים אלה כשהאושר נמדד בפירורים ,במטרים ספורים של חופש ובפרח אחד שמאיר את יומך.

דווקא בגלל החושך, הבדידות והצמא הנוראי הזה לאות אחת קטנה של אושר.

אני מוכנה אפילו להיות בצילו.

איזה משפט יפהפה “מקשיבה לאותיות המגדשות באושר” ואני יכולה להרגיש אותו רץ לאורך הגוף.

אני יוצאת למסע בין דפי ספרה השני של, ורדה אליעזר, מדפדפת בספר ופוגשת עורבני.

“כבמעשה קסמים הוא שוב הופיע

קורא בתווי מנגינתו שאביט

לברכו בשלום ובחיוך

כבמעשה קסמים הוא יושב על

מעקה מרפסת השכנים

אל מול חלוני

שאוכל להביט ולראות

בטוב ואיך נוצותיו הבורקות ביופי

נושאות את גווני האדמה והשמים

וטוהר האינסופי.”

(מתוך השיר “עורבני”)

הדברים הקטנים האלה הממלאים את הלב ברגעי אור. לאחדים מאתנו ,

העוצרים להתבונן, הם רגעי קסם.

הו הכחולים האלה היפים של העורבני השמח והפטפטן. כמה פעמים רדפתי אחריו בפארק הירקון, מנסה לצוד את יופיו בעין העדשה והוא בשנייה אחת הגיח ונעלם כמו קסם.

מסתבר כי גם מקומם של חיות ובעלי כנף קטנים לא נפקד כאן וגם איתם ,

ורדה אליעזר, מנהלת דיאלוג, או מתבוננת בהם בסימפטיה.

תמצא שם זבוב אורח “מקבל את פניה בניתורים “מרקד “בין דפי העותרים את שולחני.”

ועבורה הוא אינו זבוב טורדני .גם העכברוש נראה ממש חמוד, זה שפלש לקערת המים שהשאירה לחתולים בחצרה ובה שהה עד אשר “יצנן את גופו וייטיב את ריחו וישוב שמח בחלקו אל מחילתו.”

ואני רוצה לשאול אותה, “את אמיתית? את בטוחה שלא מדובר באיזו ציפור שיר. אם העכברוש היה יכול לקרוא את שורותיך, ורדה, הוא בטח היה זוקף את קומתו וחושב את עצמו לטווס . אבל את, ורדה אליעזר, עושה קסם כזה והופכת עכברוש אפור ומאוס ליצור ססגוני וחמוד.”

בספר הנפלא של אומברטו אקו “תולדות הכיעור”, נאמר בין השאר “לומר שיופי וכיעור הם יחסיים לזמנים שונים ולתרבויות שונות אין פירושו להתעלם מהניסיונות התמידיים לשייכם לתבנית מוגדרת.”

מסתבר שיש גם כאלה שמוציאים יצורים מתבניתם המוגדרת. וורדה אליעזר ביניהם.

הנה כאן ,היופי שבכיעור. לתת מקום למה שאין לו מקום בעולם היופי והנחשקות.

השירים האלה מזכירים שירי וסיפורי ילדים, בהם מתחבבים עלינו, גם החיות האלה שאם נתקל בהם ביומיום שלנו נביט בהם במיאוס. אנחנו עוברים פה שיעור חשוב, שהרי אין זו חכמה לאהוב רק את מה שיפה.

אני קוראת לאט. לא ממהרת, מחפשת לפעמים שירים לפי נושא ולפעמים באקראי. יודעת שעוד אגיע לבור הכאב הגדול של ורדה אליעזר. , אך בינתיים מתענגת על איך שהיא ריפדה לנו אותו בטוב בהתחלה ובסוף.

הנה השיר “אל הדממה”

” באין נוף אל החוץ

נפתח בי הנוף פנימה“

קוראת את משפט הפתיחה ועוצרת.

כמה אקטואלי. על כוס הקפה שלי, אני עושה אתנחתא ובורחת לכמה רגעים לנופים היפים הנצורים בזיכרונותיי. כמה הם רחוקים כעת ואני מדפדפת בהם כמו בספר.

גדולתו של משורר, בין השאר, היא לאפשר לך, הקורא, לקחת שורה משלו,

שיר משלו ולמצוא שם את החוויה האישית של עצמך, או להתחבר עם התחושה / המחשבה ששירו של המשורר הובילה אותך לשם.

אז תודה רבה לך ורדה, אני כעת, לכמה דקות ביוון האהובה עליי , בטברנה שלי ברודוס מתרפקת על הנופים שרצים מול עיניי והם במרחק שעה וחצי טיסה .

רק שעכשיו אלוהים יודע מתיי.

עכשיו זה מגיע כאן. עכשיו אני נכנסת לחדר הכאב של ורדה אליעזר.

” הבוקר שוב עברתי ליד החדר שלך,

הצצתי לראות אולי כבר הגעת,

כמנהגי מזה שנים.

ולא.

מן שגעון שכזה.

מנסה להסיר אחריות מעלי.

להגיד – זה לא קשור בי,

פשוט- לא באת.

באשר אפנה

תלווה הידיעה

שחדרך לבד יישאר.”

העצב , הכאב, הם מילים פשוטות. מילים שאתה מרגיש ומבין אותן . אין בהן פה פלצנות, או מילים גבוהות, פתטיות. הן נמצאות במקום הכי נמוך שיכול להיות. שם בתוך הבטן שלה. שם בתוך הלב הדואב שלה. ואין להן כנפיים להתרומם ואין להן  חלון לברוח .

“הבוקר שוב עברתי ליד החדר שלך…”

אני לא יכולה לעצור כעת את הדמעות . אני גם לא מנסה.

עכשיו המילים שלה בוכות .אפילו שהמילים בכי או דמעות אינן כתובות בשיר ,

אבל הן כתובות בכל מרצפת ובכל סנטימטר בחדר הזה .

פרקי חיים קשים , כואבים ועצובים עבורו על ורדה אליעזר. חלקם הפכו במשך הזמן לצלקות וחלקם עודם מדממים. בספרה הראשון “זכוכית השמים הכחולה” תמצא הרבה מאלה.

בתוך ספר זה, יש קובץ שירים לאבא ושמו “עכשיו אתה ישן”. לורדה אליעזר היה קשר עמוק ומיוחד עם אביה . הוא היה כמעט כל עולמה . מותו הותיר חלל ענק בחייה. בקובץ זה סידרת שירים המעלה חוויות משותפות , זיכרונות ילדות ובעיקר שירים המדברים על קשיי ההתמודדות עם האובדן הגדול.

“כל הזמן שבינינו התנפץ

אל מול הכפפות הכחולות

שסיפרו את החוסר

הצפוי להכאיב

על שברח לו

הזמן

מבלי להזהיר”

( השיר “אזעקה”)

“כל הזמן שבינינו התנפץ” איזה משפט עוצמתי ואפשר לראות לנגד העיניים, את הזמן, ככדור בדולח גדול שנופל מלמעלה ומתנפץ לאלפי אלפים של רסיסים קטנים.

והאזעקה הופכת לזעקה שקטה ושורטת .

“ותמה זכותי ונדמת

ולא אוכל עוד לעזור ולסייע

ונדמת וקולך בזיכרוני בוקע

אל השקט השורט נשמות”

(מתוך השיר “אין”)

חולפים הימים , מתחלפות העונות ומגיע גם “אביב זר”

“… וביומו האחרון של החורף נטמנת

והיית לגעגוע ולכעס ולצעקה אילמת

בי שעדין כאן ונעורתי אל בוקר ראשון

של אביב מיותם”

(מתוך השיר “אביב זר)

בחדר הכאב נמצאים גם ילדיה שלא נולדו, הערגה, ההחמצה,

התסכול הכאב הענק, על אי מימוש האימהות שלה והדיאלוג הכואב והערירי

עם הילד שקיים אך לא נולד.

“…מוזר שאני עדין מדברת אליך

ואתה כלל לא נוצרת

אך דע כי בחלומי היית

ותהיה בחיי כל דקה.”

(מתוך השיר הויתי)

עכשיו מגיע השיר בו מתקיים הדיאלוג ה”אכזרי” הזה שכל כך קשה להתמודד איתו.

“…אבל אתה, כהרגלו של ילד המחפש את החום האמהי, באת

והצקת לי ואמרת-

תראי מה עשית כשבחרת עבורי.

תראי מה עשית.

לו אך, אך לו רק

היית מסכימה.

לו רק היית מסכימה

ללדת אותי.”

(מתוך השיר “לו אך”)

ועוד קריאה קשה ומתחשבנת עם עצמה.

“איך זה לא להיות אמא

איך זה לא לתת חיים.”

(מתוך השיר “איך זה)

בשיר הבא, אני מוצאת דילמה . קוראת אותו שוב ומנסה להבין למה עוד התכוונה המשוררת.

היא הקדישה את השיר לדר ולרפי וייכרט. היא קראה לשיר “זכות אב” – הזכות להיות הורה.

“אני מחכה לבת שלי

להגן עליה מכל רע…”

“לשמח חיי בטוהר חייה.

אני מחכה לבת שלי ,

ללוותה בדרך המוארת בטוב.”

(מתוך השיר, “זכות אב”)

אולי, אני גם מוצאת געגועים לבת שלה שלא נולדה לה .

זו שגם ורדה אליעזר הייתה מחכה לה, כדי שתוכל להגן ולשמור עליה, אילו רק הייתה. אינני יודעת בוודאות, זו רק אינטרפרטציה שלי.

האינסטינקט האימהי של ורדה אליעזר, בא לידי ביטוי בשיר הזה. הרצון של כל הורה לשמור על ילדו , להגן, לעטוף ולהתוות לו דרך של אור, מרגע לידתו.

בשקט אני עוזבת את חדר הכאב הזה של ורדה אליעזר.

משאירה את הדלת פתוחה.

אי אפשר לסגור דלתות כאלה.

אני עוברת לחדר ה “מאוויים” ומחפשת קצת אוויר וקצת אור.

“אני ראיתי אותן

הן היו אתי.

גם בחושך הגדול

גחליליות האור

ממלכת התקווה”

(מתוך השיר, “אתי”)

בכל זאת,

הסלחנות הרכה, התמימות, השלווה , הצניעות , ההערכה והתודה על הקטן כגדול.

לפעמים נראה, כאילו ורדה אליעזר מסתכלת על העולם מכוכב אחר. לפעמים נראה, כי היא מביטה מתוך חלון ביתה על העולם שבחוץ ומשקפיה ורודות , ורדה.

” הוא הביט לעברי

מרחוק ושחק

והושב אליו שחוק

במבט מתחייך

ולרגע לא היה שם

איש מלבדנו.”

(השיר “מבטים”)

הנה אני מגיעה לשיר האחרון בספר העשיר הזה .

מסע ארוך עשיתי עד הגיעי הלום , לשיר “יהיה”,

” איזה כיף זה יהיה

כשלבי יירגע בי

אלך אל הים

אשב בבית הקפה

אביט אל האופק

ומשם אל הקרוב

אחייך את שלוותי

ואשמח בה

ובך שחיכית לי”

תודה רבה לך, ורדה אליעזר, ששיר זה חותם את ספרך, בנימה עורגת, רוגעת ושמחה. שפשטותו היפה ,תמימה כמו של ילד, נוגעת וממלאה את הלב.

ואני כבר מוכנה להגיד אִלוּ זה היה השיר האחרון דַּיֵינוּ  ולסיים באופטימיות היפה הזו.

אלא שעַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת, בכריכה האחורית של הספר השיר “לחבק”.

“לחבק”, המקבל משמעות כפולה בימים אלה שאנחנו עוברים.

ואנחנו מבינים לפתע כמה אנו מתגעגעים לחבק. כמה חיבוק פשוט הוא כעת עולם ומלואו.

“והופעת .

לא חלום

לא דמיון.

לכאן באת.

והושטת ידיך,

המפוסלות כידיי אל,

להסיר את קורי הזמן.

והופעת,

מרגש את חושיי

שיאמינו,

שידעו שהגיעה העת

את שמחת הלב

להאיר ולחבק.”

ורדה אליעזר, כמה יפה, כמה נוגע, כמה מעיר ומאיר את הלב.

ידי האל האלה המסירות את קורי הזמן וידיך, ורדה אליעזר, הבוראות מהצל את השמש ומחבקות באותיות של אושר.

ורדה אליעזר

מוסמכת אוניברסיטת תל-אביב

בלימודי עבודה,

בוגרת אוניברסיטת בן-גוריון

במדעי ההתנהגות,

מגשרת ויועצת זוגית ואישית.

ספריה הקודמים:

• זכוכית השמים הכחולה

ספר שירה 2018

• גן השעשועים לכל הצורות והצבעים

ספר לילדים 2012