טוראי נתן אלבז ז”ל

השם נתן אלבז כנראה לא אומר הרבה לרוב הציבור. בשתי ערים בישראל יש על שמו רחוב, וגם מחנה צבאי שקרוי על שמו.

אבל ב-11 בפברואר 1954 סיפורו של נתן אלבז שילב ציונות ורעות, ערכים שאותם הביא כל הדרך מביתו שבעיירה צופרו במרוקו, ובעיקר – גבורה, סיפרו של חייל שהקריב את חייו.

נתן אלבז נולד בי”ז בתשרי ה’תרצ”ג (1932) בעיר צפרו שבמרוקו למשפחה יהודית ברוכת ילדים, אביו מסעוד היה סוחר זעיר ואמו עקרת בית. נתן הצעיר נמשך ללימודי העברית ולחברות בתנועות נוער ציוניות שצצו במרוקו באותם שנים. עם פרוץ המהומות שקדמו לעצמאות מרוקו הוא התנדב לארגון הגנה יהודי במרוקו שהגן על יהודים.

 בגיל 17 החליט נתן לעלות לארץ, בדרך לא דרך ולאחר שצעד כ600 קילומטרים הגיע נתן לגבול אלג’יריה תוך שהוא חומק מעינהם של שומרי הגבול המרוקאים. מאלג’יריה שהייתה מושבה צרפתית והותרה בה פעילות ציונית הפליג נתן לישראל ולאחר מספר שבועות ירד בחיפה ללא מכר וגואל במדינה הצעירה.

נתן עלה לישראל לבדו בניגוד לדעת הוריו, שהפצירו בו שלא לעשות זאת.
בעוד משפחתו נשארה במרוקו, לאלבז לא היה לאן ללכת מחוץ לצבא.

לאחר תקופה בה חי נתן בכל מקום שבו מצא מקום להניח את ראשו כתב נתן לאמו בצרפתית מכתב בו ביקש את סליחת על היעלמותו ותיאר את קורותיו בישראל: ”אמא יקרה, אשתדל להסביר לך דבר ואולי תביני לרוחי ושמא אהיה ראוי לסליחה על הסבל שגרמתי לכולם ובמיוחד לך. קשה היה לי להסתכל. בהתחלה רציתי להיות מה שאינני. רציתי פשוט להיות אשכנזי. הם באו מארצות מפותחות, למדו והכירו עולם, והיו לבושים טוב יותר ממני. ידעו לשוחח עם כולם כשווים. בקיצור, הם ידעו להסתדר. רציתי להיות אחד מהם. אולם קשה, קשה מאוד, להתנכר למוצא. בארץ ישנם רומנים, טורקים, הונגרים, עירקים, יוגוסלבים, מרוקנים ועוד הרבה עדות. האשכנזים לא התביישו בכינויים. ואני? אני הנני בארץ ‘מרוקני’ בדיוק כמו שהייתה במרוקו ‘יהודי’. ו’מרוקני’ פה פרושו סכין, גנב, עולם תחתון, בטלן. בימים הראשונים הייתי אומלל, אולם ידעתי להתגבר. איך? אני פשוט חייכתי, וזה הכול…”.

לאחר תקופה התגייס נתן לחטיבת גבעתי והתמחה בחבלה.

הוא לא היה צריך לשמור על הניקיון בבסיס כאילו היה ביתו – הבסיס באמת היה ביתו. אלבז יכול היה לבחור בין משימות ניקיון לבין בדיקת הרימונים. הפעם הוא לא רצה לנקות. לילה קודם, במהלך פעילות מבצעית, קיבל כל חייל שני רימונים והכשיר אותם לקרב. בשעות הבוקר, הוא וחברו טוראי זייס נשלחו לאסוף את כל הרימונים, כדי להחזירם למחסן הנשק. לאחר שאסף את כל הרימונים לארגז, נכנס עם החבר לאוהל ריק והחל לפרק אותם, רימון רימון. ואז, בעודם עושים זאת, ומתכוננים למסיבה שהיתה אמורה להיערך באותו ערב, נשמעה נקישה. אחת הנצרות השתחררה.

לאלבז נותרו 4 שניות להחליט מה לעשות. זריקת הרימון החוצה היתה עלולה לגרום למותם של חבריו שניקו בסביבה. השארת הרימון באוהל היתה גורמת גם למות חברו, ואולי לפיצוץ רימונים נוספים. כשהשניות נקפו, אלבז לא היסס. הוא צעק “רימון!” כדי שכולם סביבו יחפשו מחסה, הצמיד את הרימון לחזהו, והשתטח עליו. עשן שחור עלה מן התעלה. טוראי נתן אלבז נמצא שרוע על הרצפה. מפקדי הגדוד והפלוגה הגיעו למקום והבינו מיד מה קרה. “המפקד”, אמר אחד החיילים, “היה פה מעשה גבורה”.

על מעשהו ניתן לאלבז לאחר מותו צל”ש על ידי הרמטכ”ל משה דיין.

ב-1970 הומר הצל”ש לעיטור המופת.

קטעים משירו  “נתן” שכתב נתן אלתרמן ב- 1954
רצת חיש, בלי עמוד, כאילו
אחזך הטרוף כי עז.
רצת חיש ופנים האפילו
כפני איש הפורץ לבוז בז.
כה מהרת לרוץ שאפילו
הצטדק לא הספקת, אלבז.
—
הרמון לאחור לא השלכת
כי היה איש באהל רבוץ.
הרמון לפנים לא הטחת.
כי נראו אנשים בחוץ.
פה פערת, עינים פקחת
ובידך כליון חרוץ.

אז פרצת לרוץ על פני חלד.
על תבל…לבקש בקרבה
מקום אין בו לא איש ולא ילד
והדרך כבדה ורבה
ובידך הפצצה המפעלת
שהתחילה לספור עד ארבע.
—
הא, נופל על עפר כחוק,
שרש אפריקה, בן מרוק.
הא, מוטל פעור פה ונדהם,
עד בינינו רבון עולם.

מנגינה וביצוע ג’ו עמר

דף ההנצחה של טוראי נתן אלבז ז”ל