יום הזכרון לשואה ולגבורה

השואה הייתה שורת מעשי רצח עם ורדיפות אתניות, שבוצעו כנגד העם היהודי החל מעליית הנאצים לשלטון בגרמניה בתחילת  1933, ובמהלך מלחמת העולם השנייה ועד כניעת גרמניה הנאצית במאי  1945. פשעים אלו בוצעו על ידי שלטונות גרמניה הנאצית בהנהגתו של אדולף היטלר, עוזריהם, משתפי פעולה ושלטונות בעלי בריתה, כשתכליתם הייתה בהתחלה פגיעה במעמד היהודים וגזילת נכסיהם, ובהמשך, בעיצומה של המלחמה, השמדתם השיטתית של כל בני העם היהודי מספר הנרצחים היהודים בשואה וכתוצאה ישירה ממנה נאמד בכשישה מיליון.

לפני המלחמה, מדיניותה של גרמניה הנאצית התמקדה בעיקר באפליה חוקתית ועידוד הגירה של היהודים אל מחוץ למדינה. בתקופת המלחמה, התרחשה החרפה משמעותית ביחס אל היהודים. לאחר שכבשו שטחים נרחבים באירופה, החלו הנאצים לגרש את היהודים מגרמניה וחלק מהשטחים הכבושים מבתיהם ולרכז אותם בגטאות ובמחנות. לאחר מכן, עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות, החלו גם במעשי טבח המוניים, לעיתים במחנות השמדה מיוחדים שהוקמו לשם כך ותוך שימוש בפרקטיקות שכללו תאי גזים, שבהם נרצחו הקורבנות באמצעות הרעלה בגז תעשייתי.

לאחר פלישת גרמניה הנאצית לברית-המועצות, התבצע רצח העם בעיקר באמצעות המתה ביריות, אך בשלב מסוים החליטו הנאצים להקים מחנות מיוחדים שיועדו לרצח המוני של בני אדם. במחנות השמדה אלו נרצחו יהודים, צוענים ואחרים באופן שיטתי ומאורגן. הכשרתם של מחנות להשמדה המונית שיטתית של אנשים היא מאפיין ייחודי של השואה שאין לו אח ורע בהיסטוריה. מעולם קודם לכן לא קמו מקומות שמטרתם היחידה היא להביא למותם ההמוני של בני אדם. מחנות ההשמדה תוכננו בקפידה על ידי אדריכלים גרמנים והוקמו בפאתי עיירות בפולין ובשכנותיה, כשהבולטים היו אושוויץ, בלז’ץ, חלמנו, יאסנובאץ, מיידנק, מאלי

  .טרוסטינץ, סוביבור וטרבלינקה

בתמונה נוכל להבחין בילדים יהודיים מסומנים בטלאי הצהוב.

ניסויים מדעיים בבני אדם במסגרת המדינה הנאצית החלו כנראה בסוף שנות ה-30. הקורבנות כללו נכים, חולי נפש ואוטיסטים, כמו גם תאומים. “תוכנית T4 – אותנסיה” לחיסולם של מוגבלים וחולים, הייתה אחד המופעים הראשונים של חוסר-האנושיות וההרג המסיבי והשיטתי שאפיינו את פעילות הנאצים. במהלך יישום התוכנית, הופקו לקחים רבים ל”שיפור מנגנון ההשמדה”, ויושמו במהלך

ביצוע הפתרון הסופי.

אין מידע מדויק בדבר מספר הקורבנות היהודיים אשר נספו בשואה, אך מקובל להעמידו על כשישה מיליונים. הסיבה להיעדר מספר הנספים המדויק טבועה, בין היתר, בסבירות הגבוהה לכך, שלא נערך תיעוד של כל אדם אשר נרצח במהלכה של המלחמה, במיוחד לקראת סופה, אז גבר באופן משמעותי ההרג ההמוני של היהודים. הרג זה היה נטול תיעוד, בשל ה”מאבק נגד השעון” לחיסולם של כל יהודי אירופה – טרם כניעתה של גרמניה הנאצית.

כחמישה מיליוני יהודים נרצחו באירופה, כמיליון וחצי הם ילדים וטף. בכללם שלושה מיליונים בפולין הכבושה לבדה, ולמעלה ממיליון בשטחיה הכבושים של ברית המועצות. מאות אלפי יהודים אחרים נרצחו בהולנד, צרפת, בלגיה, יוגוסלביה, יוון והונגריה. לפי פרוטוקול ועידת ואנזה, תכננו הנאצים ליישם את “הפתרון הסופי של שאלת היהודים” גם בבריטניה, ואף במדינות אשר הגדירו עצמן כנייטרליות במהלך מלחמת העולם השנייה,

דוגמת אירלנד, שווייץ, טורקיה, שוודיה, פורטוגל וספרד.^]

המספר שישה מיליונים התבסס, בין היתר, בעקבות הערכה מצד אדולף אייכמן, מן האחראים המרכזיים לתכנון ולביצוע “הפתרון הסופי” (והיחיד שנשפט והוצא להורג בישראל)

בתמונה – משפטו של אייכמן בישראל.