יומן קריאה בעקבות ספר – אני אתגבר של דבורה עומר

יומן קריאה בעקבות ספר – אני אתגבר של דבורה עומר

שם המגיש: מאור מושחייב

תאריך הגשה: 30.4.2020

שם המורה: שרון רחני

חלק ב’ – חקר דמות

הספר מספר על גילה נחום, ילדה נכה עם שיתוק מוחין שבגללו היא אינה יכולה להזיז את רגליה ויש לה עיוותים לרוב שהיא מתרגשת, אשר מספרת את סיפורה ואיך היא התמודדה עם המוגבלות, גילה גרה ביחד עם אחיה שקוראים לו אהוד, אהוד גדול ממנה בנוסף סבתה והוריה הנורמטיביים במעמד כלכלי לא גבוה

לא היו לה הרבה חברים מאז ומתמיד, כשהייתה קטנה לרוב הורי הילדים לא נתנו לה לשחק עם ילדיהם בטענה שהיא מפצלת שהתבגרה היו הילדים חושבים שהיא מוזרה.

הספר מתחיל בתקופה שבה היא הייתה תינוקת והוריה גילו שהיא נכה ואז מספרים לה על כל הבעיות שלה מבחינה גופנית כמו למשל הבעיה הראשונה של גילה הייתה – ישיבה

לאחר מכן מסופר על התקופה של גילה בפעם הראשונה שהיא הגיעה לביה”ח, דוקטור רן שביצע כמה ניתוחים אשר בהמשך תסכלו את גילה מסופר על עוד  קושי גופני – הציור כאשר דוקטור רן הכריח את גילה להתחיל לצייר היא חשבה שהוא אדם מרושע שרוצה לגרום לה רע אך לאחר שהצליחה הבינה כמה הוא

עזר לה, עכשיו התחילו הקשיים החברתיים של גילה, בהתחלה היא הייתה ילדה בת 7 שהייתה בגן כי יש לה יותר מדי קשיים לילדה בביה”ס וגם בגן היו לה

בעיות והיא הרסה את הצגת חנוכה בגלל קשייה.

ציטוט מהספר

הציטוט הבא שאני עומד להביא מאוד נגע בי, ניתן לראות בספר שגילה אומרת שאנחנו, בני אדם בלי נכויות ומוגבלויות לא מבינים את הקושי שיש לאנשים כמוה, שבראש דברים שלנו מצטיירים קלים כמו להרים כוס ממש קשים לעשייה אצלה. הציטוט יצר אצלי מחשבות גם אחרי שסיימתי לקרוא את הספר.

“מה אתם, המחזיקים עיפרון ביד מגיל שנה וחצי, שנתיים, יודעים כמה מאמצים, כמה דמעות וזיעה על כמה שכמותי להשקיע כדי להעביר קו אחד”.

חלק ג’ – עבודה יצירתית לבחירה

בחרתי בחלק ג’ בכך שהצורת הגשה שלי הייתה להגיש עבודה על ספר, בספר אינטרנטי בנוסף החלטתי לצרף גם שיר המבטא את התחושה שכותבת הספר מנסה להעביר לנו הקוראים בנוסף לכך מצטרפת התחושה שחלה בי בקריאת הספר

סיום/נתן אלתרמן

יש אדם רואה הכול באור ורד ורד

 זה לא טוב אומרים כולם אפילו רע מאוד

יש אדם רואה הכול באפלה קודרת

זו אותה המחלה, רק בצורה אחרת!

אל תרכיבו משקפים

לא קודרות ולא שמחות,

הסתכלו נא בעיניים,

בעיניים פקוחות

המצב הוא לא מה שקובע לך מה שקובע לך הוא איך שאתה רואה אותו, ובספר ניתן לראות שבהתחלה גילה לא קיבלה את עצמה כמו שהיא ולאחר מכן היא השלימה עם המצב ועם איך שהיא.

זה הכל איך שאתה רואה את המצב וגילה החליטה לעבור “ממשקפיים קודרות” ל“משקפיים יותר ורודות” ובכך היא עזרה לעצמה לקבל את עצמה איך שהיא.

לנו כחברה קשה לקבל אנשים מוגבלים, כאלה ש”שונים” מאיתנו כמו המורה של גילה שהיא לא קיבלה אותה בהתחלה ורק לאחר זמן הבינה שהיא צריכה טיפוח אישי.

צריך אדם אחד שיאמין בך וכשזה יקרה השמיים זה הגבול בשבילך, אפשר לקחת כדוגמה את המקרה של גילה שהמורה שלה האמינה בה והיא פרצה את הגבולות והגשימה את החלום שלה בכך שנהפכה להיות מורה לילדים בעלי קשיים.
ואפשר להביא את המשפט:

כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו

(הרב שלמה קרליבך)