שירת הקורונה

בא לי / בעילום שם

בא לי ללמוד לא לפחד

ולחלום חלומות יותר טובים

בא לי ללמוד לאהוב בלי להיפרד

בא לי לשלוט בגעגועים

אין נוסחה מתמטית שתסביר

ואין איזה פרופסור שערך מחקר.

בא לי ללמוד לאהוב את עצמי

בא לי להדחיק פחדים

בא לי שיר שיכאב באמת

לכלום אבל בעיקר לי.

בא לי למות מרוב שיגעון

בא לי למות מרגשות עזים

בא ללמוד לקחת שליטה

להיות כובש שאת הכול ראה

בא לי ובא לי ועוד מלא רצונות

אבל איך תשיג הכול

בלי עקרונות?

הסגר ב-360° בלוז / ליאם סאלי

יושב בבידוד

מרגיש אבוד

יושב בבידוד

הולך לאיבוד

בוהה בחלון… מצב דיכאון… קורונה אלפיים עשרים

נרדם בבקרים

מחפש ת’חברים

קם בצהריים

משפשף ת’עיניים

יושב במחשב… המוח כואב… חי בין ארבעה קירות

יום אחר יום

מרחף בחלום

שעה אחר שעה

מוגבל בתנועה

לא יכול לצאת… לא יכול לזוז…

ככה זה הסגר, עם הבלוז.

דעי שהינך יפה / שובל שטח

דעי שהינך יפה לא משנה אם את רזה או שמנה.

לא משנה אם את גבוהה או נמוכה,

לא משנה כל סטיגמה שהחברה לך מכתיבה!

דעי שאת יפה בתור עצמך ולא

בתור מעטפת של שקר החן הבל היופי שיצרת סביבך.

כי בראו אותך, כיצירת אומנות בצלם עצמך

בצלם יופייך, בצלם ייחודך.

ולכן אין לך על מה לשנות עצמך לטובת אחרים,

להוריד

מערכך כדי שאחרים ייהנו מכך ויחושו בליבם

המולה…

דעי שאת יפה כמו שאת!

אז תפסיקי לחשוב מה אומרים עלייך.

את לא כמו כולם.

את מיוחדת ושונה.

מעשיית בניינים הנושקת לחיים / מירב אליהו

פָּעַל החקלאי היה חרוץ למדי, מצאת החמה עד צאת הנשמה עבד במרץ ללא הרף. טרח, עמל ויגע, חפר ועדר באדמה, זרע מיני זרעים והתפלל ואף פילל למיני מטעמים, השתוקק ואף כמה לבנדורה אדמדמה וסמוקה כהלכה, למלפפון גאה ורם מעלה, לגזר נאה כמו של דוד אליעזר ולאלוּף בצלות ואלוּף השום על שום הנזר והכתר.

אולם אבוי לו לחקלאי רק תפוח אדמה עלה מן האדמה, עגלגל ומעט שמנמן, בעל קליפה חיוורת כמו גברת מרופטת ללא אדרת מפוארת.

לא איבד את התקווה ושוב יצא למשימה, טרח, עמל ויגע, חפר ועדר באדמה, זרע מיני זרעים ופילל לנס מאלוהים. והרי זה פלא, שוב צמח לו בולבוס סורר, ובליבו גמר אומר – לא אוותר, לא אוותר!

שינס מותניו, חרק שיניו, למשימה יצא בלהט, משחר לטרף התבואה כדי לשנות את רוע הגזרה ולהצמיח לו מיני ירקות לתפארת המדינה. עז רוחו של דון קישוט העברי, הרי מדובר בעניין חקלאי. ושוב לאחר כל הטרחה, יצאה ברכה לבטלה , צמחו לו כמה תפודים עלובים מן האדמה. שומו שמים, זאת גזרה נוראה! הוא נפל אפיים, תפס ראשו, הזיל דמעה, גם אני רוצה להתהדר במוספיות בתחילת כל ארוחה!

החל לקנא באחיו הדשנים, הִפְעִיל, הֻפְעַל ונִפְעַל השמנמנים, הרי להם יש מיני גידולים, ומתהדרים הם בתחיליות למהדרין. כל ארוחה אצלם היא סעודת מלכים כיאה לאצילים, ואף פּעֵל, פֻּעַל והִתְפַּעֵל, אחיו הכבדים, להם יש גם את הדגשים התבניתיים.

ואילו לפָעַל האביון, קל המשקל ודל הממון, אין נוצות להתהדר, ולא על מה לגמור את ההלל. כל הליל התהפך על משכבו ולא מצא מזור לנפשו, וכמעט קצה נפשו ואיבד את דעתו. בדמדומי החשכה, הגיחה מן העלטה קרן אור משובבה, לחשה לו סוד ורז ונמוגה לאיטה כלא הייתה.

וכשהפציע השחר, פעל החקלאי קפץ כהרף עין ממשכבו והחל לטרוח במטבחו.

קילף, חתך, בישל, השחים, טיגן, הזהיב ואף אפה תוך כדי זימרה ורינה, התקין לו ארוחה דשנה: תפוחי אדמה פרוסים לוהטים מן הלהבה, מנת פירה קטיפתית ועדינה, בולבוסים זהובים מטוגנים ופריכים ותפוד שחום אפוי לחלוטין. חגיגה לעין ולחיך, רבגוניות לשמה, הוא חייך.

ופעל החקלאי עלה במשקל ובמשמעות, פעל לשם הפעולה, פָעַל ופָעוּל למצבים. עבד בפרך, דבק הוא במטרה , הרי לא קטון הוא החקלאי, גם הוא יכול להרהיב עוז. ואז ברגע של להט ורון, הוסיף לו גם את הפָעוּל כיאה לפועל מן השורה שלא זקוק ואף לא נחוץ לו אח סביל במקביל לפעיל.

אפשר להרבות בשבחו של החקלאי ולספר עד אין קיץ על מעלליו ועוזו, אולם קצר המצע מלדגום, והנמען מלקרוא.

ובתום המעשייה, הרי תרצו איזו תובנה (מבטיחה קצרצרה): ובכן, בכוחה של התעוזה ניתן לכבוש כל חלקה טובה. תן דרור לדמיונך, אולי תזכה להארה, ואם קיבלת לימון מעובר אורח באיזשהו שלב בחיים, אל תחמיץ פנים, בזוק חופן סוכר  ופזר עליו נענע, ושתה לרוויה לימונדה מרהיבה.

פעם / אריק בוריסי

פעם לפני שהכול היה ״מזוהם״

יכולנו לחבק איש אישה וילד גם.

יכולנו לתת כיף במסדרון לתלמיד

ולא לפחד שהוא ידביק.

פעם לפני שהכול היה ״מזוהם״

היה נדמה שהכול מושלם…

ובין בידוד להסגר, ובין פחד למשבר

לומדים לחיות מחדש, ויש חשש.

פעם לפני שהכול היה ״מזוהם״

יכולנו לגעת אדם באדם.

יכולנו לצאת לאוויר, לים

בלי שאיזה וירוס מסוכן

יחדור לגופנו

״רחמנא לצילן״.

פעם לפני שהכול היה ״מזוהם״

כל התעטשות זכתה לברכות

ולא לקללות.

ומה עשה הווירוס הקטן בעולם?

סגר והרחיק את כולם.

פעם לפני שהכול היה ״מזוהם״

יכולנו לטוס לארץ זרה,

להפליג בספינה,

להיכנס לחנות ולקנות מתנה.

פעם לפני שהכול היה ״מזוהם״,

אימא שלי הייתה עדיין

כאן.

שרה אני / אפרת בקיש

שרה אני לציפור בכלוב

וכלובה עשוי מנוצותיה שלה

ציפור זו רחוקה מעיניי היא אף כי קרובה לליבי.

והזמן הניח עצמו בכף ידי

ולפתע הציפור משנתה הקיצה ועטה היא אליי ממרחקים.

“למי שפתייך מזמרות? עפה היא מזמן לידי מלך המרומים אנא אל שאי תפילותייך לשווא”, אמי אמרה.

שום תפילה לא נשאתי לשווא כי קיימת היא בליבי אף שהיא לא בידי עכשיו.

אך ארוץ אליה עד כלות כוחי

וכשיגיע ככלות כוחי. אמות על מבצרה של ציפורי.

כי לא אבדה היא. לא אבדה.

עודה מחפשת בי כפי שאני מחפשת בה.

ואם לא תעופי אליי

ואם אני לא אעוט אלייך.

אין זה היה מלבד בדיה שרקם ראשי.

אך סבורה אני שהינך עוד בחייך

בתוכי נכנס גל של ביעות.

אם לא היית קיימת.

אני

אמות.

מאיה רוצה לעוף / אווה*

הייתה ילדה בשם מאיה. מאיה הייתה מאוד עצובה ורצתה לעוף עם הציפורים למקום טוב יותר.

יום אחד אמרה מאיה “היום אני אעוף לי עם הציפורים!”.

אימא של מאיה שאלה אותה: “מאיה איך בדיוק את עומדת לעשות את זה?!”

מאיה ענתה לה: “אני… לא… אני לא יודעת עדיין, לא חשבתי על זה… אבל אני אעשה הכול כדי שאני אצליח לעוף לי הרחק מכן!”.

למחרת הלכה מאיה לבית הספר וסיפרה לחברותיה שהיא רוצה לעוף. אחר הצהריים מאיה נפגשה עם חברותיה וכל אחת הציעה רעיון אחר לחלום של מאיה.

אחת אמרה: “תעשי דיאטה ואז תקשרי בלונים לידיים ולרגליים”; השנייה אמרה: ״אני יודעת! אולי… אולי… לא משנה”; השלישית אמרה: “תבקשי מאימא שלך שתקנה לך צניחה חופשית או טיול בכדור פורח”.

מאיה אמרה: “קודם כל אני מפחדת לצנוח ושנית אימא שלי לא תיתן לי לעולם לעלות על כדור פורח ובטח שלא לשלם על זה. אוף מה עושים?!”.

חברתה אמרה: “פשוט תחכי למורה למדעים ותשאלו אותה אם זה אפשרי שבן אדם יעוף”. למחרת, מאיה הלכה אחרי בית הספר לפארק, קשרה עפיפון לידה ואמרה “רק ריצה מהירה קפיצה וזהו”. מאיה אכן עשתה זאת ונפלה.

לאחר הנפילה, אמרה לעצמה מאיה שהיא לא תוותר, וכל יום תמצא רעיון אחר עד שתצליח!

לאחר שבוע של ניסיונות כושלים, מאיה התייאשה והחליטה ללכת למורה למדעים לשאול אותה אם זה הגיוני.

מאיה: “המורה, תגידי, זה אפשרי שבן אדם יעוף?”.

המורה: “אי אפשר לעוף סתם ככה לבד, זה לא אפשרי, אני מצטערת, אבל אפשר לעשות צניחה חופשית או לעוף בכדור פורח.”

שתי החברות שהציעו לה את הרעיון הזה הכריזו “אמרנו לך!”.

לבסוף מאיה ביקשה מאמה לעשות צניחה חופשית למרות הפחדים ואמא הסכימה. מאיה התגברה על הפחד שלה ועשתה את זה, והיא כל כך נהנתה שהיא מתכוונת לעשות את זה שוב.

* הסיפור נכתב בגיל 10.

ברוכה הבאה קורונה

ברוכה הבאה לעולם המשוגע שלנו, ברוכה הבאה לעולם המפחיד והמטריף שלנו. ברוכה הבאה לאנשים על כדור הארץ, ברוכה הבאה לכלכלה לביטחון ולאומה. ברוכה הבאה לטירוף היום יומי שאנחנו עוברים, ברוכה הבאה אלינו ליקום, ליקום המטורף שרק הולך ונטרף.

אבל איך אומרים? הכנסת האורחים, הכנסת האורחים היא הרי הכי חשובה. ואנחנו בסך הכול מנסים לקבל אותך בסבר פנים. התכנסנו בבתים, חבשנו מסיכות, שמנו כפפות, חיטאנו את הידיים ורחצנו אותם במים.

למה באת? באת לשים לנו מראה מול הפנים? באת כדי לבשר על סוף העולם? באת כדי ללמד אותנו שיעור או שניים?

אולי אפילו באת לעשות לנו טובה ולהכחיד את האנושות, כי במילא אנחנו עושים את זה במו ידינו, בהתנהגות שלנו במעשים, בדיבורים ובדברים היום יומיים.

השגרה שלנו מתהפכת, אנשים נלחמים על תבניות ביצים. יש כאלו שיגידו שהם חכמים ויש כאלו שיגידו שהם טיפשים, אפשר לחשוב שעד היום חיינו רק על ביצים.

באת כדי שכולם יכנסו לבתים ולא יצאו? אולי כדי להרוויח זמן משפחתי, אולי אפילו כדי לעשות הפוגה בעיסוק של אנשים בדברים היום יומיים?

ואולי המטרה שלך היא שאנשים יתעסקו אחד בשני במקום להתעסק בדברים הטפלים.

אני בטוחה שיש מישהו ששלח אותך אולי זה היקום שמחזיר לנו על כל מה שאנחנו עושים או אולי זה אפילו אלוקים שנותן לנו לשלם על המעשים.

באת כדי ללמד אותנו לחבוש מסיכות כדי שלא נדבר לשון הרע, באת כדי ללמד אותנו לשטוף ידיים אחרי כל מכה , באת כדי ללמד אותנו שאפשר להסתדר גם בלי תעסוקה.

כל אחד רואה אותך מהצד החיובי או השלילי אבל אני רואה אותך. אני רואה אותך לא רק כווירוס, אני לא רואה אותך רק כמכה מהשמיים.

אני יודעת שלא באת לפה סתם, באת לכאן עם תכלית, באת לכאן אפלולית ותצאי מכאן אם בכלל, כמנטרה חיובית ולכי תדעי מה יקרה אולי תפספסי או שאולי תפגעי בול במטרה, וההשערה שלי היא שאפילו תצאי מכאן בגבורה.

בית אבות / אשטו טרונך

היינו נפגשים שם

מדברים דרך העיניים

הפה בתענית שתיקה

עוד קמט של צער בפניה.

נס עם פתי-בר הגישו האחיות

והיא חיכתה לבונה של אבי ז”ל

מסורת שנים, זו תורה.

ולא היה יום שהיתה היא לבד

זכתה לעדנה בעת זקנה.

היום הם סגורים מאחורי קירות

לבד נלחמים נגד הבדידות

מלחמה שקטה, החללים רבים

וכל שם משאיר דמעה על לחי.