4. אתה אומר לו שדניאל  בן דוד שלו או חבר שלו כבר ישן מזמן וכך גם אחרים- אתה עושה לו בראש מצב של השוואה לאחר, הסתכלות על אחרים, ותחושה שהוא לא בסדר וצריך להיות כמו כולם ולא מיוחד כמו שהוא.

5. אתה כועס ואומר לו שאתה מאוכזב או עושה לו מניפולציה רגשית- גם פה הילד לא יפעל מתוך כבוד אלא מתוך רחמים או פחד על ההורה, או מרצון לרצות..

6. אתה אומר לו שאם הוא לא יעשה את מה שאתה מבקש, מחר הוא לא יקבל מה שהבטחת לו שהוא כל כך רוצה- זה כמו עם השוחד אותה גברת בשינוי אדרת.. ואין קשר בין השניים, אתה יוצר לו התניה במוח, אתה גורם לילד תמיד לחשוב בהקשר של רווח והפסד. מה הוא ירויח אם יכבד את בקשתך או מה יפסיד אם לא יכבד את הבקשה.. ולא מהמחשבה של אני נותן כבוד מלא לאמא ואבא, או אני יודע שאמא ואבא רוצים רק טוב בשבילי הם לא עושים דבר רע.. או אני רוצה לעשות טוב לאמא ואבא לתת להם נחת, אני מעריך אותם..

7. אתה כועס וזועם עליו ואז הילד באמת מקשיב והולך לישון ויכול להיות שהוא כבר לא יחזור על זה

או שכן ושוב תזעם – הילד הוא היפראקטיבי מלא שמחת חיים ורגש, מה שאומר שכשאתה משתיק אותו

כל ההיפראקטיביות מופנית פנימה למחשבות ורגשות ושתיקה, ומה הוא ירגיש ויחשוב? רק הוא יידע,

ההיפראקטיביות תיעלם רק כלפי חוץ ואתה תחשוב שהכל תוקן והסתדר, אבל דע לך שהיפרקאטיביות לא

נעלמת, היא תנועה אנרגטית שמופנית מבפנים החוצה, היא ביטוי לפנים של האדם, אם נבטל לו את הביטוי

החיצוני כל ההיפראקטיביות תחזור פנימה

זה יוצר תחושה של אף אחד לא מבין אותי, כעסים עצמיים, כעסים על הסביבה, בדידות, התמודדות עם

מצבים גם בגיל מבוגר בהתכנסות פנימה..

ואם אתה חושב שאתה תשים לב לזה, לא בטוח.. אני היתי שחקן טוב, לא רציתי להדאיג את הוריי, אז

כלפי חוץ הכל היה נראה בסדר, אבל מבפנים הרבה דאגות, לחצים, ואפילו עשיתי שיחות עם אנשים

מהמשפחה או חברים.. אבל אלו שיחות שניהלתי עם עצמי ולא איתם, ידעתי את התשובות שלהם

מראש, וניהלתי את התקשורת איתם מבפנים, כך היתי משחרר עליהם את העצבים… ולא מתמודד או

פותר מצבים.

חשוב לציין, אנחנו בני אדם וגם אם יש רצון לשנות אנחנו לפעמים נופלים בכעסים והרמת קול, זה בסדר

מרבית הילדים בבתי הספר מקבלים רטלין.. אל תשכחו שלכדור יש השפעה רק לכמה שעות.. ואז זה עובר.

ומה עם הפגיעה הבריאותית? תבדקו בעצמכם, אבל תיהיו מספיק אמיצים, בשביל לבחון ממקורות שהם לא רק התקשורת הרגילה או מהפסיכיאטריה, שאיזה אינטרס יש לפסיכיאטריה לאמר שהריטלין לא טוב? ממה הם ירוויחו כסף?

אתה תגיד ללקוחות על העסק שלך שהוא לא טוב ועדיף להם לא להשתמש בשירותיך?

הרבה פעמים אני אומר, תקח ילד למופע סטנד אפ ותגלה שהילד לא היפראקטיבי, למה? כי הילד מרותק.  במשרד החינוך צריכים גם לשבת ילדים..

תשאלו אנשי שיווק וקופירייט, ומנהלי קמפיינים פוליטיים ועוד, איך הם תופסים את דעת הקהל?

הם חוקרים אודות הצרכן והלקוח הפוטנציאל, מתשאלים אותו, ומשתפים אותו,

עושים מחקר מעמיק כדי לראות קודם שיהיה ביקוש לדבר..

כמובן שאם הלקוח או הצרכן לא יאהב את המוצר, מלכתחילה לא ייפתחו אותו, או שישנו אותו עד שיתאים לצרכן..

יש ילדים, אני מאמין שרובם, שנועדו לדברים אחרים (תקראו על ג’יליאן לין).

יש ילדים אומנים, ילדים שלא מתאים להם ללמוד מקצועות ריאלים, כולנו שונים לכל אחד אהבה אחרת.

לכל אחד כישרון שונה וביחד אנחנו מרכיבים חברה הטרוגנית, צבעונית.

הילד זקוק לפתח אצלו כישרון שזועק החוצה, התפקיד שלנו זה לעזור לו לגלות את הכישרון הזה וללוות אותו בדרך.. למעשה אנחנו זקוקים לזה יותר מהילד…

אנחנו זקוקים לאוכלוסיה בריאה נפשית ומאושרת.. הילדים צריכים לגדול על ערכים.

תזכרו שהם אלו שינהלו את החברה מחר.

לאן אנחנו רוצים שהם ייקחו אותנו? לאן לוקחים אותנו הפוליטיקאים וכל מערכות הממשל היום?

אנחנו רואים שלשחיתות והתעסקות בהישרדות.

החברה יצרה את הפוליטיקאים, החברה חינכה אותם לזה, מערכת החינוך והערכים שגדלו עליהם ועדיין ממשיכים איתה.. הפוליטיקאים לא אשמים בזה.. ככה כולנו גדלנו.. למרות שכל אחד משתמש בזה בצורה אחרת. אבל בתור חברה כולנו מושחתים, גונבים, חושבים קודם על עצמינו, כל צעד שלנו מחושב במה אני מרוויח או מפסיק מזה, גם אם זה בקטן וכמעט לא מורגש, אבל כשמחברים את כל זה לחברה אחת כוללת, אנחנו רואים את ההשתקפות של כל החברה הזאת ב”ראי” שמתגלם לנו כפוליטיקה. אנחנו משקרים גם אם זה שקר “לבן”, המצאנו את השקר הלבן כדי שנרגיש עם עצמינו טוב, יש הסכמה חברתית שזה תקין, אבל מי אוהב שמשקרים לו שקר לבן? אחרי הכל עדיין קוראים לזה שקר. איך שלא נסתכל על זה, שקר לבן הוא עדיין שקר.

אז אם אנחנו רוצים להמשיך ככה, לא צריך לשנות כלום, והאמת זה גם המצב הכי נוח לכולנו.

אם אנחנו רוצים שינוי הוא לא יתחיל מהפוליטיקה, כי גם הפוליטיקאים כשהיו ילדים חונכו וגדלו על מערכת חינוך וערכים ששנים כבר לא מתאימה לנו…

אם אנחנו רוצים שינוי, הוא חייב להיות בחינוך, גם של הבית וגם של מערכת החינוך.

כשנשנה את החינוך, הרצונות, המחשבות, המיקוד של הילדים ישתנה. למה שהם ירצו להשחית? למה שהם ירצו להרוס? לשלוט? להתעשר על חשבון אחרים? איך הם ירצו את כל זה אם יגדלו על ערכים אחרים? הטבע שלנו הוא לא להיות מושחת כשאנחנו מגיעים גבוה.. זה החינוך שלנו שמביא אותנו לשם. הרי ילד מגיע ריק מתוכן, מי ממלא לו את הראש בתוכן וערכים? אנחנו, התכנים שהוא נחשף אליהם, הדוגמא שאנחנו משמשים לו, לא בלימוד אלא בצורת התנהלות שלנו, ממנה הוא לומד הכי טוב.

מה זה משנה אם המורים ידברו עם התלמידים על קשב ועל חברות בזמן שהמורים לא מקשיבים וביניהם לא מתנהגים כחברים. מה זה יעזור עם מורים ידברו איתנו על כמה שבריונות זה דבר לא טוב, בזמן שהם מסתובבים בחצר כמו סוהרים ומשליטים סדר בחצר, זה בסדר להשגיח בחצר על הילדים, הם צריכים השגחה, אבל המורים מסתובבים שם כמו סוהרים ומשרים פחד על ילדים, כי אם למורה לא יבוא טוב משהו שתלמיד עושה הוא יעניש אותו, ירים עליו את הקול אל מול כולם, ויכול להיראות מאוד מפחיד ומאיים אל מול הילד חסר האונים. גם אם הילד עשה משהו לא בסדר , אין זו סיבה להתנהג ככה. תמינו לי אני מגיע מתוך המערכת, בעשור האחרון אני מתמד בבתי ספר, לא פעם הציעו לי גם לחנך כיתה. אבל לא צריך להיות מורה בשביל להכיר את זה, כולנו עברנו דרך שם, כולנו נתקלנו בזה, כמובן גם בדברים טובים נתקלנו. המורים לא אשמים בזה, פשוט אין להם כלים ומופעל עליהם המון לחץ והמון התחיבויות. בצורה הזאת הוא ישיג את ההיפך הגמור. מה זה ייתן שהורה ידבר עם הילד שלו על לדבר בנחת ובשקט, בזמן שבהתנהלות הרגילה של ההורה לעיתים קרובות תוקפנית וצעקנית.

הרבה מגע נעים.. אהבה.. הסבר.. שיתוף של מה אתה מרגיש גם מהסיטואציה שקרתה וגם בכלל בחיים,  אבל שיתוף הכי שקוף שיש, אל תגיד “אבל הוא ילד”, זה נכון שהוא ילד אבל יש לו אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה, והוא מרגיש טוב מאוד את המצב, אתה צריך לתמלל לו את זה… תכיל אותו. תשדר לו רוגע, ביטחון, שמחה..

אם הילד מביא לך מכה וממש זועם, תלטף אותו ותבקש ממנו ברוגע לתת את המכה, אבל תבקש ממנו לתת בעדינות, ותגיד לו בשקט “בעדינות יותר” עד שזה יהפוך להיות נעים.

זה לא עובד תמיד בשנייה, לפעמים כן ולפעמים לא.

זה תהליך שכשאתה מתחיל ללכת בו אתה מבין שהעבודה היא לא נועדה לילד אלא בשבילך.

הילד בא להוציא מאיתנו רוך, רגש, סבלנות, הכלה, אי שפיטה, עדינות, שמחה ועוד..

אנחנו ממהרים לסיים את היום ולהתחיל את הכייף שלנו ואז הסבלנות נפגעת.. אבל העיקר נמצא לנו מול העיניים, הילד שלנו..

שים לב למה הילד נמשך.. ציור, בניה, כושר, טיפוס, חיות, דיבור, משחק, חשבון..

תלמד אותו לחקור על הדברים שהוא אוהב, אולי מהמחקר הוא יגלה משהו אחר שהוא אוהב,

מה שבטוח הוא יתפתח ויחכים, ילמד לשאול שאלות ולקבל תשובות.. יבין שאין גבול.. יהיה עצמאי.

תחקור ותגלה יחד איתו, זה ייצור קירבה ביניכם, תיהיה פתיחות, אותך הוא ישתף תמיד, גם בדברים שנראה לו שפחות תאהב ותקבל, הוא לא יסתיר ממך, הוא לא יפחד ממך, הוא ילמד לסמוך עלייך וגם על עצמו..

אני לא באתי להטיף, זה תהליך שאני עצמי עובר, זה מסע שאני הולך בו… אלו דברים שאני כותב לעצמי ואני מחליט לשתף כי אולי זה יפגוש עוד אדם שישמח לקבל משהו מכל זה..

מאחל לכולנו להיות בשמחה וליהנות מהדרך