מַסְרֵגוֹת הַפֶּלֶא שֶׁל סַבְתָּא

יֵשׁ בַּיִת אֶחָד בִּקְצֵה הָעִיר

דַּלְתּוֹ תָּמִיד פְּתוּחָה לִרְוָחָה

בְּבוֹא הַחֹרֶף, בַּקֹּר, בַּסַּגְרִיר

כָּל הַנִּכְנָס יִתְקַבֵּל בִּבְרָכָה.

בִּפְנִים, עַל כֻּרְסָא יְשָׁנָה נוֹשָׁנָה

יוֹשֶׁבֶת סַבְתָּא זְקֵנָה זְקֵנָה

כָּל הַיּוֹם לְבַדָּהּ

מַסְרֵגוֹת בְּיָדָהּ

הִיא סוֹרֶגֶת וְשָׁרָה לָהּ זֶמֶר

לְרַגְלֶיהָ חָתוּל וּשְׁמוֹ צֶמֶר.

סִפֵּר לְסַבְתָּא מַר דָּר הַשָּׁכֵן

שֶׁהַקֹּר בְּקָרַחַת מַצְלִיף –

מִיָּד סָרְגָה לוֹ, שֶׁלֹּא יִצְטַנֵּן

כּוֹבַע וְגַם צָעִיף.

לַשָּׁכֵן הַנֶּחְמָד – אָדוֹן גִּלְעָד

שֶׁאַפּוֹ מְחֻדָּד וְאָרֹךְ –

סָרְגָה מְחַמֵּם אַף מְיֻחָד

שֶׁנִּקְשָׁר לְאָזְנָיו בִּשְׂרוֹךְ.

בַּמִּרְפֶּסֶת שֶׁל הַשְׁכֵנָהּ אֶסְתֵּר

קָפְאוּ הַפְּרָחִים כֻּלָּם –

סַבְתָּא סָרְגָה לָהֶם חִישׁ מַהֵר

מְעִיל אֲדָנִית מֻשְׁלָם.

לְשׁוּקִי הִתְקָרְרָה הַמְּכוֹנִית

וְאֵיךְ יַגִּיעַ לָעֲבוֹדָה?

לְסַבְתָּא צָצָה בָּרֹאשׁ תָּכְנִית –

הִיא סָרְגָה לַמְּכוֹנִית אֲפֻדָּה.

כָּךְ הַשְּׁמוּעָה הֵחֵלָּה לָרוּץ:

סַבְתָּא סוֹרֶגֶת כָּל מַה שֶׁנָּחוּץ!

רַבִּים הֵחֵלּוּ אֵלֶיהָ לִנְהֹר

לְאֹרֶךְ הָרְחוֹב עָמְדוּ בַּתּוֹר

עָנִי וְעָשִׁיר, זָקֵן וְצָעִיר,

מֵהַסַּנְדְּלָר עַד רֹאשׁ הָעִיר.

סַבְתָּא סוֹרֶגֶת וְשָׁרָה לָהּ זֶמֶר

לְרַגְלֶיהָ חוֹלֵם הֶחָתוּל שֶׁשְּׁמוֹ צֶמֶר

מִתַּחַת יָדֶיהָ צָצִים וְעוֹלִים

שְׂמִיכוֹת, מִצְנָפוֹת, אֲפֻדּוֹת מְעִילִים

וְכָל מִי שֶׁנִּכְנָס – יוֹצֵא מְאֻשָּׁר

בָּעִיר שֶׁל סַבְתָּא לְאִישׁ לֹא קַר.

“סַבְתָּא סוֹרֶגֶת לִי סְוֶדֶר…”
מַכִּירִים אֶת הַמִּשְׂחָק?
הִתְנַסּוּ בְּעַצְמְכֶם:)

וְהִנֵּה יוֹם אֶחָד הִגִּיעַ אָדָם

זָר וּמוּזָר, שׁוֹנֶה מִכֻּלָּם

עֵינָיו מֻשְׁפָּלוֹת, מַבָּטוֹ מְכֻנָּס

בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט אֶל סַבְתָּא נִכְנַס.

“מָה בִּשְׁבִילְךָ?” שָׁאֲלָה כָּרָגִיל,

עָנָה לָהּ הָאִישׁ: “שׁוּם דָּבָר,

יֵשׁ לִי כְּפָפוֹת וְצָעִיף וּמְעִיל

וּבְכָל זֹאת… עֲדַיִן קַר.

אֵין לִי מֵי שֶׁיִּשְׁמַע וְיַקְשִׁיב

אֵין לִי כָּל יָדִיד אוֹ חָבֵר,

גַּם אִם בַּחוּץ זוֹהֵר הָאָבִיב

בִּפְנִים – סַגְרִירִי וְקוֹדֵר.”

הוּא גָּמַר לְדַבֵּר, הִשְׁפִּיל מַבָּטוֹ

אוּלַי זֶה הַזְּמַן לָשׁוּב לְבֵיתוֹ?

אָז סַבְתָּא הִנִּיחָה אֶת הַמַּסְרֵגוֹת

וּבְרֹךְ שָׁאֲלָה: “מָה תִּשְׁתֶּה?”

מִן הַמִּטְבָּח הֵבִיאָה עוּגוֹת

וּשְׁנֵי סְפָלִים שֶׁל תֵּה.

הֵם יָשְׁבוּ וְשָׁתוּ, סִפְּרוּ סִפּוּרִים,

כֹּה שָׂמְחוּ זֶה אֶת זֶה לְהַכִּיר,

צָחֲקוּ וּבָכוּ, הִמְתִּיקוּ דְּבָרִים

עַד שֶׁעֶרֶב יָרַד עַל הָעִיר.

יֵשׁ סַבְתָּא סוֹרֶגֶת בְּעִיר לֹא נוֹדַעַת

וּמַסְרֵגוֹת לָהּ זְרִיזוֹת וְטוֹבוֹת,

אֲבָל יוֹתֵר מִכֹּל הִיא יוֹדַעַת

אֵיךְ לְחַמֵּם לְבָבוֹת.