ילדת שוקולד

   “יש!” קראו תלמידי כיתה ג’ כאשר בתום השיעור האחרון הודיעה להם המורה סימה שמחר יתקיים טיול למפעל לשוקולד.

   “ושאף אחד לא יאחר”, הזהירה, “האוטובוס מגיע לבית הספר בשעה 8:00 בדיוק ומיד יוצאים לדרך. תמר והדס, אני מתכוונת בעיקר אליכן”, הוסיפה המורה בחיוך.

   תמר והדס, חברות טובות הגרות זו ליד זו, חזרו הביתה ביחד, כתמיד. הן פטפטו בנחת ותכננו מה כל אחת מהן תביא לטיול.

“אז ככה, אני חושבת שלא כדאי להביא כריכים… אני אביא תפוחים ותפוזים, ואת תביאי ממתקים. או להפך, איך שתרצי”, הציעה תמר.

   “לא, ממתקים לא צריך” ענתה הדס.

   “למה לא? איזה מין טיול זה בלי ממתק?!” לא הבינה תמר.

“נו באמת, תמר, הרי זה טיול למפעל שוקולד! מה, לא ייתנו לנו שם שוקולד?”

“אה…” הכתה תמר בידה על מצחה וצחקה: “איך לא חשבתי על זה?”

   “טוב, אז כל אחת תביא קצת פירות. ואל תשכחי את השתייה”.

   “בסדר”.

   בינתיים הן הגיעו לבניין מגוריהן והדס ביקשה: “תמר, בואי ניפגש בשעה 7:30. והפעם אל תאחרי. מתי כבר תלמדי להתארגן כמו שצריך?”

   “אני כל הזמן מכינה לי הכל מראש, והבעיה היא שכשהשעון מצלצל אני פשוט לא מצליחה להתעורר, לא יודעת למה”, התלוננה תמר.

   “אני יודעת למה: את קוראת ספרים עד מאוחר בלילה”, צחקה הדס.

   “דווקא אתמול אמא כיבתה לי את האור בשיא המתח”.

   “נו, מה אמרתי… ובכל זאת איחרת היום, למה?” הטתה הדס את ראשה.

   “היה לי פנס תחת הכרית, אז המשכתי לקרוא”, קרצה תמר בשובבות.

   “אז הערב שום ספרים ושום פנסים! מחר לא אחכה לך. אם לא תגיעי בזמן, אלך בלעדיך”, הכריזה הדס, והן ונפרדו בנפנוף ידיים.

   למחרת כל התלמידים הגיעו בזמן, אף אחד לא איחר, אפילו לא תמר. הטיול מאוד קסם להם. אבל דווקא האוטובוס לא הופיע בשעה המוסכמת, ותלמידים והמורה התבדחו ביחד על אי הדיוק הזה וניהלו שיחות עליזות במשך לא מעט זמן, עד שהאוטובוס הגיע. הנהג התנצל: “מה לעשות, אם אין גשם אז יש פקקים. עשרות שנים אני מסיע תלמידים לטיולים, ולפעמים קורים איחורים שלא באשמתי”.

   סוף-סוף הגיע האוטובוס, ובו הכיתה השמחה והרעשנית, וחנה ליד המפעל. הילדים יצאו והמורה שחררה את הנהג עד שעת האיסוף שקבעה אתו.

   בכניסה למפעל פגש אותם המדריך האחראי על הסיורים, אשר פנה אל הילדים בחביבות ואמר: “ברוכים הבאים, ילדים חמודים! בשעתיים הקרובות נעבור באולמות המפעל. יסבירו לכם מה עושים בכל אחד מהם, ויגלו לכם איך הופך קקאו לשוקולד. נראה את השלבים השונים של ייצור השוקולד. נצפה בסרטון המסביר תהליך הייצור, וגם תהיה טעימה של המוצרים. לבסוף תתקיים סדנא להכנת שוקולד”.

   “איזה יופי!” קפצה תמר בשמחה “אני אוהבת לעשות שוקולד!”

   המדריך חייך והמשיך: “ועכשיו הקשיבו היטב לכללי ההתנהגות בבית החרושת. חשוב מאוד מאוד שתשמרו עליהם. כל אחד צריך להישאר כל הזמן צמוד לקבוצה. אני מבקש מכם לא ללכת לאיבוד, לא להתרוצץ ולא להרעיש, לא לזרוק שום חפץ בשום מקום, לא לאכול בזמן הסיור ולא להתקרב יותר מדי למתקנים. מי שיתנהג כראוי יקבל בסוף הסיור שי יפה. ועכשיו כולכם מתבקשים לשטוף את הידיים היטב”.

   “למה צריך לשטוף ידיים, אם כבר שטפתי אותן בבוקר?” תמה אלון.

“מה השאלה בכלל?” התעצבנה הדס, “יהיה לך נעים לאכול שוקולד שמישהו כמוך נגע בו?”

   “שימו לב ילדים!” השתיק המדריך את הרעש: “אף אחד לא נוגע בשוקולד! ובכל זאת הולכים לשטוף ידיים, אלה הם הכללים”, אמר.

   והטיול המקסים התחיל. בתחילה הסבירו להם ששוקולד עושים מפולי עץ הקקאו, שגדלים בעיקר באמריקה הדרומית. הילידים האינדיאנים היו מכינים מפולי קקאו  טחונים משקה מר דווקא, ולא מתוק, ואף מוסיפים לו פלפל חריף. המשקה הזה שימש להם כתרופה לכאבי בטן וגם כתרופה למחלות שונות אחרות. רק אחר כך, כשהגיע הקקאו לאירופה, החלו להוסיף לעיסת הקקאו סוכר וחלב, וכך נוצר השוקולד.

   “עוד לפני שנים לא רבות היה השוקולד מוצר נדיר ויקר, שהיה מיועד לעשירים מופלגים בלבד. אבל עכשיו”, אמר המדריך, “אתם יכולים למצוא בכל חנות סוגי שוקולד בצורות ובטעמים שונים. פולי הקקאו”, הוסיף,  “עוברים דרך ארוכה עד שהם הופכים לשוקולד האיכותי והטעים שכולנו אוהבים ורגילים אליו. ומי יודע מה החיסרון היחידי של השוקולד?”

   “אם אוכלים הרבה שוקולד זה מקלקל את השיניים”, צעקו כמה מהילדים.

   “לא נכון. בשוקולד יש שמן, שדווקא מונע התפתחות עששת. חשבו עוד. התשובה מאוד קלה”, אמר המדריך בחיוך.

   “אני יודעת, אני יודעת!” הרימה תמר את ידה, “החיסרון היחידי של השוקולד זה שהוא נגמר מהר!”

   “יופי, ילדה, התשובה נכונה!” שיבח אותה המדריך, “ועכשיו בואו נתקדם”.

    הם ביקרו באולם לעיבוד התחלתי של פולי הקקאו, שבו קולים וטוחנים אותם עד שהם נהפכים לעיסה. אחר כך הם ביקרו באולם שבו היו מכונות שהפרידו את עיסת הקקאו לחמאת קקאו ולאבקת קקאו. משם הם עברו לעוד אולם אשר בו ניצבו כלי קיבול ענקיים שבהם ערבבו את עיסת הקקאו עם אבקת חלב, סוכר ווניל. ולבסוף הם הגיעו לאולמות שבהם פעלו המכונות המיוחדות שיוצרות שוקולד בצורות שונות.

   תמר הלכה כל הזמן ליד הדס, והקשיבה היטב לכל ההסברים.

   “עכשיו יש לכם הפסקה קצרה” אמר המדריך בתום הסיור.

   “ואז תתקיים הסדנא?” שאלה תמר, ובליבה חשבה: אמא לימדה אותי להכין שוקולד בריא – מאבקת קקאו, שמן קוקוס ודבש. והוא טעים מאוד. מעניין, איך מכינים שוקולד בסדנא?

   “אתם רוצים את הסדנה עכשיו, או אחרי הסרט?” שאל המדריך את התלמידים.

   “עכשיו, עכשיו”, קראו כולם, והמדריך הוביל אותם בחיוך לחדר הסדנאות. התלמידים מאוד נהנו בסדנא והראו זה לזה בגאווה את מעשה ידיהם.

   בתום הסדנא הם הוזמנו לצפות בסרט. כולם נכנסו לאולם, האור כבה והסרט התחיל. אך תמר לא הצליחה להתרכז בסרט. בראשה התרוצצו מחשבות סביב נושא אחד – המשקה האינדיאני. היא כל כך הייתה סקרנית לדעת איזה טעם יש לקקאו לפני שמוסיפים לו סוכרים.

   היא לא אמרה להדס שום דבר, כי ידעה שחברתה הממושמעת לא תיתן לה ללכת, ובשקט-בשקט, בלי שאף אחד הבחין בה, היא חזרה לאולם שבו המיסו את פולי הקקאו והתקרבה לאחד המיכלים.

   המיכל היה גבוה מאוד. היא טיפסה על אחת מדפנותיו… ולפתע נפלה לתוכו. היא רצתה לטפס בחזרה, אך העיסה הייתה חלקה מאוד והסתובבה כל הזמן, כך שהיא ממש לא הייתה יכולה להיחלץ. היא כמעט טבעה! תמר נבהלה וצעקה בכל כוחה.

   אחד הפועלים שמע את צעקותיה. מיד הוא רץ ו”דג” אותה מתוך בריכת הקקאו. ורק אחר כך הוא החל לגעור בה: “מה זה? איך נכנסת לכאן, ילד?” השוקולד כיסה את תמר מכף רגל עד ראש, והפועל לא יכול היה לדעת אם לפניו ילדה או ילד. תמר לא ענתה. היא פחדה שיענישו אותה, ובאמת הפועל ממש צרח עליה: “מה עשית? מה, אין לך שכל? אתה יודע לאיזה סכנה הכנסת את עצמך? מזלך ששמעתי אותך, עוד רגע אחד והיית טובע! וגם קלקלת את כל העיסה! איך עשית מעשה כזה? מה חשבת לעצמך?” וכך הוא המשיך לצרוח, אבל תמר לא שמעה את סוף דבריו: היא ברחה ממנו.

   בדרך היא החליקה ונפלה כמה פעמים, אך לא נעצרה. כרוח סערה היא עברה את כל המפעל עד שהגיעה אל היציאה, כשהיא משאירה בדרכה עקבות של שוקולד. פועלים בחלוקים לבנים רצו אחריה.

   היא רצה ורצה עד שהגיעה לחניון המפעל. האוטובוס כבר עמד במקומו, דלת הנהג הייתה פתוחה והנהג נמנם במושבו. תמר נכנסה לאוטובוס בשקט ובזהירות, כדי שלא להעיר אותו, והסתתרה בין המושבים האחוריים. השוקולד כבר התייבש בינתיים, כך שהיא לא השאירה שום עקבות. היא התיישבה על רצפת האוטובוס, בין הספסלים, ובזריזות החלה לנקות את פניה וללקק את הקקאו שהיה על ידיה… והוא היה מר, מר מאוד, ובכלל בכלל לא טעים!

   צעקותיהם של הפועלים שרדפו אחרי תמר העירו את הנהג. “מה קרה?” הוא שאל.

   “מישהו נכנס לאוטובוס שלך?” הם שאלו.

   “לא, לא ראיתי אף אחד. למה? מה קרה?” אך הפועלים לא ענו, ורק המשיכו לחפש בחניון. לבסוף, מאוכזבים, הם חזרו למפעל בידיים ריקות.

   הנהג הוציא את הארוחה שלו והתחיל לסעוד. לפתע שמע שיעול חזק. “מי כאן?” שאל. תמר לא ענתה. היא גם נשכבה על הרצפה, כדי שהנהג לא יראה אותה, אך שוב תקף אותה שיעול עז בגלל היובש בפיה והתנוחה הלא נוחה.

הנהג קם ממקומו ועבר מספסל לספסל, עד סוף האוטובוס, שם הוא מצא ילדה חומה. להפתעתה הוא לא כעס, להפך: היה לו בעיניים מבט רך. היא מזכירה לי מישהו, הוא חשב בלבו, אבל מי? בינתיים שאל אותה: “מי את? מה קרה לך?” אך תמר כל כך השתעלה עד שלא יכלה לענות. הנהג הוציא מכיסו… חפיסת שוקולד, שבר ממנה כמה קוביות ונתן לתמר. “שימי בפה”, אמר, “זה יקל על השיעול שלך”. תמר עשתה זאת, והשיעול באמת נפסק.

ואז, מבוישת ומפוחדת, היא סיפרה לו את כל הרפתקאותיה.

   הנהג שמע – וצחק, וצחק, וצחק, גם מפני שזה מצחיק לראות ילדה חומה וגם מפני שהוא נזכר. אחרי שנרגע קצת הוא שאל אותה: “מה שמך?”

   “תמר”, השיבה תמר.

   “ושם משפחתך?”

   תמר התפלאה, אך ענתה: “שוורץ, תמר שוורץ”. הנהג הביט בה, מופתע ולא מאמין, שרק שריקת התפעלות, ושאל: “רגע, רגע, את מכירה את יצחק שוורץ?”

   “כן!”, ענתה תמר בפליאה, “מאיפה אתה מכיר את אבא שלי?”

   והנהג אמר: “לפני 25 שנה, כשהוא היה בן עשר, קרה לו בדיוק מה שקרה לך! ידעת את זה?”

   “לא”, התפלאה תמר, “הוא אף פעם לא סיפר לי!”

   “נו, דם זה לא מים… או קקאו…”, אמר הנהג, והוסיף: “אחרי המקרה הזה החברים שלו קראו לו ‘יצחק שווייץ’ ו’שוקולד שוויצרי'”.

   “מעניין איך יקראו לי בכיתה שלי,” תהתה תמר, “אולי ילדת שוקולד?”

   “אולי”, אמר הנהג, ושניהם צחקו.