בשבילי נפשי

שבילי נפשי

פסעתי בשבילי נפשי
ומולי ניצבה דלת ליבי,
ידית הדלת היתה המשך טבעי של סקרנותי
פתחתי אותה בנשימה עמוקה

מבלי לתת הזדמנות
לחרדה לנעול אותה שוב.

הגעתי לעלית הגג של נפשי

בה מאוחסנים
תמונות עבר דהויות,
רגשות עם קורי עכביש,
מחשבות שפעם היו ברורות לי,
מעשיים שפעם היו חשובים לי.

האם יבוא יום ויהיה לי אומץ
להשאיר את הדלת פתוחה…

יריעה

,כאב פרוש מעלינו

כמו יריעה שקופה

והיא כבדה

שקיפותה מאפשרת לנו לראות שיש מעבר

ואולי זה מה שנקרא…תקווה

דממה

כמה מילים שווה דמעה?

כמה מילים שווה זעקת הכאב

של אימא באבלה?

שום מילה, שום מחווה

מול אימא באבלה

שתיקה ועוד שתיקה

דממה.

בטח

כן – זה להיות חיובי,
אכן – זה לחיות בהסכמה
כנראה – זה להיות באולי,
אולי – זה לחיות על הנדנדה,
בטח – זה להיות צודק
בשום אופן – זה להיות שלילי
שקט וחיוך- זה להיות חופשי!

הלב

כשהלב שלי מתרחב

נוצר מקום לחמלה,

נוצר מקום לסליחה,

נוצר מקום לאהבה.

השמים יותר כחולים,

המים יותר צלולים,

האדמה יותר סלחנית,

ואני יותר בת אדם.

מתגעגעת

האם הים מתגעגע בחורף למגעו של החול החם

למרות שהים יודע שהקיץ ישוב?

האם האדמה מתגעגעת לגשם בקיץ

למרות שהיא יודעת שבחורף הגשם ישוב?

האם החמנייה מתגעגעת לשמש

למרות שהיא יודעת שהשמש שוב תזרח מחר?

ואני, מתגעגעת חורף, קיץ, אביב וסתיו

ויודעת שלא תשוב…

פחדי

בלילה, בשכבי לישון,

אני מנקזת את פחדי לנקודה בזמן,

לסלק אותם ממוחי ולעבור לשינה מתוקה.

הם בעקשנותם, מתרסקים לרסיסים

וכל רסיס מחפש את מקומו במוחי,

כל רסיס מתדפק על דלתות נפשי,

כל רסיס מחפש מחסה מפני עצמו.

ואני, כאימא טובה מערסלת, מוותרת

ונותנת להם מחסה בתוכי

כי יודעת אני

שאין להם בית אחר חוץ מקונכיתי…

פעימה

כמו פעמוני הכנסייה המבקשים

מהמאמינים לבוא להתפלל,

כך, פעימות ליבנו מבקשות שנאמין בעצמנו,

שנתוודע לאמת הפנימית שלנו.

ואם, לכמה רגעים הרעש הפנימי יהפוך לרקע

והשקט לעיקר,

ונקשיב לדרשה של הלב,

נוכל גם להבין כל מילה, כל פעימה.

אישה

סגרי את עינייך להביט בנשמתך,
אטמי את אוזנייך לשמוע את רחשי ליבך,
הצמידי את שפתייך להקשיב לעצמך,
הצמידי את כפות ידייך להתפלל לבורא,
שאפי נשימה עמוקה להיות.

מראה

קמתי בבוקר

הסתכלתי על עצמי במראה

וראיתי את מבט עיני,

הקמטים שלי,

הכתמים שלי,

ולא ראיתי אותי…

פירור 

היא מלקטת פירור אחר פירור
בידיה היודעות.
לא מתעייפת,
לא מתלוננת,
עסוקה רק בחיפוש.

וכשהיא מוצאת פירור של רגע מאושר,
היא מוסיפה אותו לסל ליבה
בזהירות שהוא לא יישמט מידיה,
מידיה היודעות…

טיפה

עפרוני עב מקור

בגשם בהה וחשב,

לכל טיפה מרגע שיצאה למסלולה

גורלה הוכרע.

הם נולדו מאותו עב

ומתו על אותה אדמה.

יד

היד המתקרבת לגופה
הסתירה את כל האור
שנכנס דרך חלון חדרה.

היא נשארה שרויה בחשכה,
רק יד אחרת, מלטפת ומבינה
תוכל לגלות לה איך לראות
שוב את האור.

קח את ידי ברכות

קח אותי רחוק
מעבר להרים
מעבר לימים
שם איפה שהשמש
מחממת אבל לא שורפת

קח אותי מעבר לאופק

קח אותי, קח את ידי ברכות
תסתכל לי בעיניים שאוכל לראות את נפשך
ובתוכה את אהבתך.
קח את נפשי והפוך אותה לנפש מכילה,
לנפש מאפשרת מלאה אור והבנה

קח אותי , קח את ידי ברכות…