לחבר בין הגדות

   לחבר נכדי

לעילוי נשמת אבי מורי

            הזמן – שבת בבוקר           

  מקום -בית 

הרקע – בצל מגיפת הקורונה

אני מתפללת, קוראת את פרשת השבוע “וייקהל -פקודי” ומקום לפרק המתאר את בניית המשכן.

לפתע קמות מול עיני שתי דמויות: דמות אחת, נכדי חבר אשר השבוע הבא יחגוג בקהל של מנין איש את בר המצווה והדמות השנייה היא אבי אברהם ז”ל, ניצול שואה, ואיני חולמת.

הדמויות מרצדות מול עיני ונראה כי מנסות הן לגעת זו בזו.

התרגשות אוחזת בי, המחשבות דוהרות והלב מאיץ את פעימתו.

מה הביקור הזה לכם אצלי יחדיו? אני שואלת.

אינכן יודעות שקיים איסור על ביקורים והתקהלויות?

לא שמעתם על מגפת הקורונה?

אבל הדמיות בשלהן. מתערבים לי מול העיניים,

נוגעות לא נוגעות ומנסות להסביר דבר מה.

“עצרו! איני מבינה!” קוראת אני בקול.

“חכו, אל תלכו …” אני מוסיפה בהנמכת קול, חוששת שייעלמו.

אני אומר נשימה וקוראת שוב לאט לאט את הפרק.

“הבנתי!” נפלטת מפי הקריאה. אני עוצמת את עיני ורואה בבירור את החיבור …

“שים לב” אני פונה לחבר נכדי.

“ספרת את מספר הפעמים ששמם מופיע בפרשה?” אני שואלת.

“תספור, תספור בקול!”, אני מאיצה בו.

“סבתא, על מה את מדברת?” הוא שואל.

“השם שלי מופיע על הספרים והמחברת בחברה שלי ולא בפרשה” עונה לי נכדי בפסקנות.

“לא חמוד שמך מסתתר באחד מפרקי הפרשה”.

שואל נכדי וממשיך “לכל היותר שמי מתאר בחו”ל. עדיין איני מבין את הקשר ולא נראה לי ששמות החברים והמגנים הראשיים בפרשה “.

“אתה צודק” אני עונה. אם יש לך, למצוא הרבה חברים.

אני מת על חדרי בריחה ומעולה ברמזים “עונה לי נכדי וברק ניצת בעיניו. ” רק רגע אני כבר מוצא … ברור! ממש קל! ” לאחר מספר דקות” הפרק שמתאר את בניית אוהל המשכן !. לאחר הסיימו להכין את ההיערות והלולאות, השם שלי מופיע בכל ההיבורים הרבים שנצרכו הקמתו. הנה התסתכלי “מורה לי נכדי בידו ומקריא מתוך הפרשה:

“ויחבר את שתי היריעות” “ויעש לולאות … מקצה במחברת כן עשה …

במחברת השנייה … אשר במחברת .. והנה עוד! “

קורא הוא בהתלהבות: “ויחבר את חמש היריעות … היריעה החוברת …

וואו סבתא זה גדול! “אומר נכדי ומרים אלי את עיניו.” אני גם מבין שחברה היא ביטוי לחיבור בין אנשים. כן מה הקשר לסבא רבה שלי שהדרך איתי בחלום? “

אני שואל ומוסיף: “אני ממש לא מכיר אותו. אני יודע שהוא רק היה הניצול שואה ושאיבד את משפחתו”. סיים את דבריו והתיישב לצדי.

כל אותה העת התבוננה דמותו של אבי בנכדי כשחיוך נסוך על שפתיו,

עכשיו למשמע השאלה הפנה את מבטו אלי כמחכה שאספר את סיפורו.

אבי אברהם שמואל סלומון השתתף במלחמת העולם השני.

בתחילה בפלוגות העבודה שהסתפחו לצבא ההונגרי ואח”כ נשבה ע”י הצבא הרוסי ונלקח לצפון מערכותנה.

דרכים רבים וארוכות עברו רגליו בתנאים קשים של קור ורעב.

רבים מחבריו לא שרדו את התנאים ואת היחס המחפיר של הצבא ההונגרי והצבא הרוסי ליהודים.

אבי רצונו של אבי לחזור לחיק משפחתו, אשתו ובנותיו, חיזקה את רוחו וכוח רצונו לחיות.

ידעתי לי אבי את השתלשלות האירועים היום היום:

 “יום אחד הגיעה שיירת השבויים שהייתה מוקפת בחיפושים ומפקדים רוסיים למבוי סתום.

החיילים הרוסיים ניסו מספר פעמים ובמקומות שונים לחצות את הנהר ולא הצליחו. הסוסים מאנו להישמע להוראות והחלו משתוללים.

המפקד הראשי הורה על הפסקה וכינס סביבו את קציניו.

התפזרנו בשטח והתיישבנו בקבוצות כשחיילים רוסיים עומדים מסביבנו.

השבויים נחלקו לשלוש קבוצות: גרמנים, הונגרים ויהודים.

אנו, קבוצת השבויים היהודים התרחקנו מייתר הקבוצות, התיישבנו בקצה השטח המוקצה וחיכינו לבאות.

כעבור שעה, יצאו הקצינים והחלו לחפש מבין החיילים מהנדסי גשרים ומלא מצאו חזרו למפקד הראשי. הנ”ל הורה להם לחפש בין השבויים הגרמנים כי הרי הם מלומדים ובוודאי ימצא בתוכם מהנדס גשרים.

לפתע עצר מהילוכו, קרא לאחד מקציניו והורה בידו לעברנו.

נדרכנו. מניסיוננו, חששנו כי שוב תוטל עלינו משימה קשה שתגבה מאתנו מחיר ולווינו במבט חרד את בואו של המפקד.

נעמדנו לקראתו כשליבנו מנבא רעות.

המפקד פתח והסביר בקצרה את המצב, אח”כ פנה אל קציניו ואמר כי ידוע לו היה היהודים חכמים.

.אתו רגע הובלתי את בניית הגשר

הוריתי על המפרט והכמויות ותוך זמן קצר כולם עסקו במלאכת הבניה.

עצים נגדעו, חוטים וחבלים נאספו וחומרים נוספים נכרו ונערמו.

לא עברו ימים רבים והגשר קם לעיני המפקד שצפה על הנעשה מאוהלו.

רגע המבחן הגיע ושאלות וספקות נשמעו סביבי.

האם הגשר י הבית בעומס? להעביר גם את הציוד והסוסים?

ומה יקרה אם יקרוס תחתיו?

התעלמתי מהמבטים המפקפקים, מדברי הלעג והבוז שהופנו אלי ואל השבויים היהודים.

האות יכול והמחנה נחלק לקבוצות:

הראשון ראשונה הקצינים וסוסיהם, בשנייה הציוד ובשלישית השבויים.

נעמדתי ליד הגשר ודאגתי שהמעבר יעשה בצורה מסודרת ומדודה. לא היה ספק בליבי תקינותו ועמידותו של הגשר היו היה.

לבסוף לאחר שכולם עברו, חציתי את הגשר לגדה השנייה, שם חיכה לי המפקד הראשי האישי לחץ כאן.

לשאלתו, באיזו אוניברסיטה קיבלתי את התואר מהנדס גשרים?

עניתי, שלא למדתי באוניברסיטה ושאיני מהנדס.

“אם כך,” שאל בפליאה “מאיין לך הידע? הרי אי אפשר להקים גשר בלי ללמוד!” אמר בהרמת קול.

“נכון” עניתי, “את הידע שלי רכשתי בלימוד התורה ב”חיידר”. ובלימודי גמרא בישיבה “.

כאילו כשאני עומד מול פניהם המשתאות והמערכתאות והממצוות של המפקד וקציניו

הסברתי על המשך שנבנה במדבר, על משמעות וכיצד המדריך המבנה בניית המשך, המידות של כל פרט, ההוראות מאת נבנה ומלאכת החיבור בין המכיביו

נתנו לי את הכיוון והיכן להשלים על בניית הגשר “.

“אתה מבין אותך למה סבא רבה הופיע אתך?” שאלתי את נכדי.

“כן” ענה לי נכדי והסביר בכובד ראש:

סבא, בגשר שבנה חיבר בין שתי הגדות. חיבר בין אמונה למציאות.

את סבתא שמעת את סיפורו והעברת אותו אלי ואני שמהות שמי הוא חיבור בן אנשים, פרטים ומצבים, אמשיך לספרו ומגידו כמו בהגדה של פסח ובכן לחבר בסיפורו את מורשת הדורות “.

כשליבי עולה על גדותיו מהתרגשות, חזרתי לקרוא בפרשה.

אני לא יודע את זה אתה צריך לעשות את זה.

מניין של גברים יעמדו מפוזרים סביבו ורחוקים זה מזה מפאת המגיפה.

אבל אבי י הבית מאחוריו, יקשיב לקריאתו, יניע ראשו לקצב צלילי הטעמים

ויתמלא נחת למראה החבורה ולמראה השושלת שקמה מאפר וממשיכה בדרכו.