נחום הפרפר מנוקד

ַנחוּם ַה ַפְר ַפ ר

ֵי

ְבי ֹום אָ ביב פ ֹו ֵר ַח ,
ַעל ָע ֶלה ָר ָחב ְו ָי ֹרק ֶשל ֵעץ ַהתּוּת,
ָנח ל ֹו ַנחוּם ַה ַפְר ַפר ְבת ֹוךְ ֵבית ֹו ַה ַחם ְו ַה ָנ עי ם
ְו ה ְמ תּין ְב ֹק ֶצר רוּ ַח
ָל ֶר ַגע ַה ָנכ ֹון ל י ציאָה ָלעֹוָלם.
ה ְמ תּין
ְו ה ְמ תּין.. .

וּ ְכ ֶש ְכ ָבר ָה ָיה ָצפוּף ְבת ֹוךְ ַה ֹגּ ֶלם
אַָמר ַנחוּם ְלַעְצמֹו,
ְכ ֶש לב ֹו ַה ָק ָטן דּ ֹו ֵפק ֵמ ה ְתַר ְגּשוּת:
“ַהיֹּום, ֵהיָדד, ַהיֹּום ֶזה ַהיֹּום!”
הוּא ָחש ֶש קיר ֹות ַה ֹגּ ֶלם ל ֹו ֲח צים ַעל גּוּפ ֹו ַה ָק ָטן .
” ה גּ יַע ַהְזַמן ָלֵצאת ָל עֹוָלם!”
ָצַוח ַנחוּם ב ְמלֹו א ַהָגּרֹון.

הוּא ָדַּחף ְב ֶמ ֶרץ עם ַר ְג ָליו ַה ְק ַטנ ֹות,
ָדַּחף
ְוָדַחף…
ַעד ֶש נ ְפ ְתּ ָחה ֶדּ ֶלת ְב ת ְקַרת ַה ֹגּ ֶלם.

ַנחוּם ה ֹו ציא ֶאת ַר ְגל ֹו ַה ְק ַט ָנה ְב הסּוּס,
ַאךְ ְכ ֶש ֶק ֶרן ֶש ֶמש ֲח מי ָמה ל ְט ָפה ֶאת ְקצ ֹות ֶא ְצ ְבע ֹו ָתי ו
הוּא נ ְב ַהל ְו ה ְכ ניס מ ָיּד ֶאת ַר ְגל ֹו ַב ֲח ָזָרה ַל ֹגּ ֶלם.

נ ָסּה ַנחוּם ְלה ֹו ציא ָכ ָנף אַ ַחת.
ַאךְ ְכ ֶשרוּ ַח ֲא בי בית ְק ריָרה דּ ְגְדּ ָגה א ֹו ָתהּ
נ ְב ַהל ַנחוּם וּ מ ָיּד ה ְכ ניס ֶאת ַה ָכ ָנף ְפ ני ָמה.

הוּא ה ֹו ציא ֶאת ֹראש ֹ ו
ה ְס ַתּ ֵכל ַהחוּ ָצ ה
ַאךְ ֲאבֹוי,
ַה ֶש ֶמש ס ְנְוָר ה
ָהרוּ ַח ָר ֲח ָש ה
ֵעץ ַהתּוּת ָנע מ ַצד ְל ַצ ד…

“ֲא ני לֹא רֹוֶצה ָלֵצאת!”
ָב ָכה ַנחוּם ַה ַפְר ַפר.
הוּא ה ְס ַתּ ֵכל ָי מי ָנה וּ ְש ֹמא ָלה.
“לֹא!”
אַָמר,
“ֲא ני לֹא רֹוֶצה ָלֵצאת.”

” ַא ָתּה ָצ ריךְ ֶע ְזָרה? ”
ָש אַל ַה ְצָר ַצר ֶש ָע ַבר ְל ָיד ֹו .
“ב ֹוא, ַנחוּם, עוּף א ָתּנוּ
ְו ָנ שיר ְלךָ ְב ַמ ְק ֵה ָלה שי ֵרי אָ ביב ַע לי זים ,
ְולֹא תּ ְה ֶיה ְל ַבד.”
“לֹא,” אָ ַמר ַנחוּם ְכ ֶשהוּא ר ֹו ֵעד,
“ֲא ני לֹא רֹוֶצה!”

ָע ְבָרה ַהְדּב ֹוָרה .
” ַא ָתּה ָצ ריךְ ֶע ְזָרה ?
ב ֹוא, ַנחוּם, עוּף א ָתּנוּ.
צוּף ָמת ֹוק ַו ֲע סי סי ְמ ַח ֶכה ְלךָ ַבחוּץ.”
“לֹא רֹוֶצה!” ָעָנה ַנחוּם,
ְו ד ְמ ָעה ְק ַט ָנה ב ְצ ְב ָצה ב ְק ֵצה ֵעינ ֹו .

ָע ְבָרה ַש פי רית, ָפְר ָשה ֶאת ְכ ָנ ֶפי ָה ָקר ֹוב ְל ַנחוּם
ְו ָש ֲא ָלה :
” ַא ָתּה ָצ ריךְ ֶע ְזָרה ?
ֲא ני ֶא ְש ֹמר ָע ֶליךָ.
בֹוא, ָתּעוּף א ָתּנוּ, וְּנ ַש ֵח ק ֵבין ָהֲעָנ נים.
ֶזה מ ְש ָחק ֶשַרק ַש פי ריּ ֹות י ֹוְדע ֹות.”
“לֹא ר ֹו ֶצה!” אָ ַמר ַנחוּם ַה ַפְר ַפר.

ַב ָצ ֳהַר ים, ְכ ֶש ָח ַזר ָדּ ני ֵמ ַה ַגּן ,
ט ֵפס ַעל ֵעץ ַהתּוּת
ְוָראָה ֶאת ְכ ָנ ָפיו ֶשל ַנחוּם
ְמ ַב ְצ ְבצ ֹות מתּ ֹוךְ ַה ֹגּ ֶלם.
ה ֹו שיט ל ֹו ָיד ר ֹו ֶע ֶדת
ְואַָמר: “בֹוא, ַנחוּם”!

ְכ ֶש ה ְב חין ַנחוּם
ְב ֶא ְצ ְבע ֹו ָתיו ָהר ֹו ֲעד ֹות ֶשל ָדּ ני, ָשאַל:
“ָמה?
ַגּם ַא ָתּה
ְמ ַפ ֵחד, ֶיֶלד?”
” ֵכן,” אָ ַמר ָדּ ני,
” ַגּם ֲא ני ְמ ַפ ֵחד.”
ְו ַנחוּם ַה ַפְר ַפר
ָיָצא.