אהבה בלי שעון -חלק ג . אז הסוף. סוף של יום ארוך .

הפעם הזאת שאמרתי. אני אוהב אותך .זו  הייתה שבת. קרני השמש זחלו. דרך החלון הצר. דירת סטודיו קטנה. מעל גן ילדים. חמש דקות מהחוף. שתי דקות מהשוק. עזוב את הדקות.

את על הארוחה. אני על היין. קיאנטי שנגמר בדקה. הלכתי לשים מוסיקה. ואן מוריסון שר. האם אמרתי לאחרונה. האם אמרתי לך. שאני אוהב אותך. עזוב את השיר!

את עמדת שם. ממש ליד המיטה. לבושה רק בעור. אני מתכוון לאור.היינו שנים ביחד. אבל הפעם הזאת. חשבתי שהפעם הזאת. אמורה להיות מיוחדת. לא יודע למה. הייתה לי הרגשה . שהפעם הזאת מיוחדת. עזוב את ההסברים.

לקחתי אותך כרגיל. הרגיל הזה הטוב. שבהתחלה אמרת לי. אז כשרק התחלנו. אז לפני שנים. שיש כאן שניים. שיכולים לעשות טוב. איך הכל השתבש. איך מהטוב הזה. שהיה במשך שנים. לפחות לפני שהתחלת . לספר למי שרצה. שהיה מוכן לשמוע. מי לא היה? לכל מי שרצתה. שהיתה מוכנה לשמוע. שהיה די רע. עזוב את החשבונות!

אז בפעם האחרונה . לקחתי אותך טוב. לקחת אותי טוב. ובתום הלמות הלבבות. וואלה איזה משפט. שכבנו שם בשקט. השמש עמדה לרדת. אספתי את ידך. פניי אל התקרה.קרוב אל חזי .ואמרתי די בקול. אני אוהב אותך. והוספתי וגם סיננתי . יא בת זונה. אני חושב שצחקת. כן זוכר שצחקת .מין צחוק גדול. שהדביק גם אותי. וככה צחקנו במיטה. בדירת הסטודיו הקטנה. מעל גן הילדים. שהשגתי את המפתחות. עזוב את המפתחות.

ככה צחקנו והתפקענו .עד שהגיעה החשיכה. עד שקמנו ויצאנו. לסיבוב רגלי בעיר. מה בעצם הנקודה. הפעם הזאת שאמרתי. בדירת הסטודיו הקטנה. מעל גן הילדים . בקשתי את המפתחות. בטלפון מאימא שלי. הפעם הזאת שאמרתי. אני אוהב אותך. הייתה הפעם האחרונה. עזוב את הזיכרונות.

עזבתי.בסדר .עזבתי.

אז מה נשאר.

בנסיון אחרון להשיג הקלה. עברתי אל גדה מרוחקת. רחוק מן המקום שבו היינו. הרחק מכל המקומות בהן היינו. מכאן. חשבתי אפשר יהיה להתחיל מחדש . משהו חדש שעוד לא הייתי. חדש שעוד לא היה. בבוקר הייתי מתעורר אל פנייך היפות שכבר לא נראו מן הצד השני של המיטה. שכבר לא היה צד שני של המיטה. מכין קפה במכונת האספרסו הקשוחה במערב( כמה טלטלות שהיא עברה) מניח הכוס על שולחן הפורמייקה העתיק במרפסת מרים את הרגלים אל המעקה מקשיב לשירת הציפורים.

הדרורים שרו על אהבה .אכזבה . תקווה ומה קרה לבת זונה ההיא שפעם היתה מפזרת פירורי חלה בגינה ועכשיו היא עוברת ביננו כאילו היא לא מכירה!

לפני כמה שנים . כיום הזה . קבענו להיפגש בחוף “ולסיים יפה” אחרי שלושה שבועות של ניתוק ודממה מוחלטת. חם. לח. את נראית כרגיל אני הרגשתי נורא. “הגעגועים הרגו אותי “פתחתי ומכאן פנו הדברים אל סימטה אחרת לגמרי.

סיינפלד כתב שלסיים יחסים זה כמו להפיל מקרר – אי אפשר לעשות את זה במכה אחת..וכך השיר -כי אחרי הכל את שיר.-סירב לנגן את צלילו האחרון. היו צריכים עוד שלושה חודשים כואבים על מנת להגיע אל מה שליבון הלם מ The band זועק ככ יפה:

The night they drove old dixie down ..

אז בקיץ ההוא . כיום הזה. הייתי חסר מנוחה לקראת המפגש. הלכתי לסנטר. לאחד הסרטים בלב. אחרי חצי שעה יצאתי ונכנסתי לאולם אחר. אחרי חצי שעה נוספת יצאתי ונכנסתי לאולם אחר. 4 אולמות. 4 קטעי סרטים. הלכתי לארומה הזמנתי קפה .לקחתי הזמנה של מישהו אחר. כריך החלומי לא משהו. התעניינתי בשולחן נפתח בהום סנטר.(?) התמקחתי על מחיר שואב אבק בחנות החשמל .בקיצור: בוקה ומבולקה .

בדרך החוצה במסדרון העולה אל הנוחיות עמדו משפחת הדובים. אבא דוב רוסי. אימא דובה רוסיה וילד דובי יליד הארץ . האבא התלונן שכבר שעה מחפשים ולא מוצאים את השירותים בקניון דיזנגוף הזה!! הילד הדובי אמר. זה לא קניון.אבא -זה סנטר. האימא דובה אמרה. אולי נשאל פה מישהו בקניון. הילד דובי תיקן. זה לא קניון .זה סנטר.

הפניתי את תשומת ליבם אל השלט ואל הפתח מאחורי גבם ..האבא פרץ מצחוק . כל הזמן הזה .קרא במבטא כבד . היינו ליד השירותים בקניון!! האימא והילד היצטרפו אל צחוקו המתגלגל.

לקחתי את המדרגות. זה לא קניון. מילמלתי. זה סנטר.

רוזנקרנץ וגילדשטרן היו כבר מתים כשיצאתי לדרך בערב שעמד בצפיות והגיע למשמרת  בדיוק בשעה הנכונה , הלכתי עם בוגרשוב עד לכיכר הקטנה שעל הגדה המערבית על רחוב הירקון וביקשתי את המדרגות המוליכות מטה עד לטיילת.אבל זה סיפור אחר. הערב ציית לשעון הקיץ והתעכב , חיכיתי לה בבר אוריינטלי ליד שוק הפשפשים מגלגל בראש כמה משפטי פתיחה. כמה שעות לפני כן עמדנו לפני שני עדים מול דוכן מנהל הטקס. הוא הניח מגילה בידי ובתקיפות דרש  לחזור אחריו באלו המילים: הרי את.. לאחר שהותרנו לכל אדם יצאנו מהחדר וקבענו לשעת ערב . עכשיו אני ממתין, יושב על הבר הסיני צופה על הכניסה ומעביר בראש כמה משפטי נעילה. אל נורא עלילה. 10 שנים וילד אחד. המציא לנו מחילה. ואהבה אחת . בשעת הנעילה. אולי כדאי להתחיל ולהכין תשובות לשואלות:

למה התגרשת? כמה זמן? מה אתה מחפש? מה אתה רוצה? לא יודע. לא יודע. לא יודע. לא יודע. רציתי משהו וכבר שכחתי אני זוכר שהייתה לי  מילה אחת או משפט שהיו בו 3 מילים ,ממנו התחלנו ובינתיים קרו כל מיני עניינים שהיו קשורים ב.. איבדתי את החוט לא נורא נימצא אחד אחר.. המחרוזת נכנסת כעת  מרקדת על חזה כתמול שלשום זוהרת באפלולית כמו לא היה בוקר היום כמו לא אף בוקר מעולם.

שלום. ומנשקת . אותו הבושם אותה הנשיקה. מצטערת על האיחור, מה אתה שותה?

בלנטיין.

בלנטיין גם בשבילי קוראת אל הדלפק. המוזיקה מתנגנת .אניגמה מתחילים עם   smell of desire בקול עמום. היא אומדת אותי במבטה השואל, מה אנחנו עושים כאן?  .

טכס אחר. עונות שפתיי מאליהן.

מה היה רע בקודם?

ראית את הזקן שלו ?

לא

מלא  פשפשים.

מה פתאום , צוחקת. אלו היו פירורים.

פירורים של מה.

של..  ..של שניצל..

של חיים שהתפוררו מול הפרצוף שלו.

אל תהיה דרמטי , לוחשת ומקרבת נשימה  אל אזני. אתה בסדר?

הנהנתי באופן ששכנע את הברמן למלא את הכוס. עכשיו  מניחה ידה על כתפי.יהיה זמן גם לזה , היא אומרת, יהיה זמן להתחרט וגם להצטער או לשמוח על  ההחלטה .. ומשתתקת כי פי על שלה ארוכות. מישהו הגביר את הקול והכל מתערבב בהכל. כוס בכוס ויסקי זורם לאט ומחמם כמה ורידים בדרך ללב ,בצליל הגיטרות והתופים ששינו את המקצב  לבושם עז שיוצא מפי הזמרת הצרפתייה עכשיו ברקע זה הבושם שלה היא יושבת לידיי ומפיצה ריח נעים של מושק או ששיערה הוא שמקיף ומדגדג אפי עד כדי ששומעים כיצד נכנסים קולות המקהלה הכנסייתית ומשתלטים על המרחב, , זה לא הם , זו היא  לוחשת הבטחה מגונה בצרפתית והנזירים שרים, מה הם שרים? לא שרים רק מנידים אוקטאבה אחת ארוכה ידה קרובה לאיזור המסוכן הייתי קם ומזיין כאן את כולן! אבל הכמרים עוצרים בעדי בנשיקה גאלית  

עמוקה היא עולה ויורדת עם התופים האלקטרונים ,הנשימה, ומתערבבת בשלה ,עתיקה כמו הצלילים הלוואי וידעתי על מה השיר ….נלך?

נלך.

החשמלית  הגרגוריאנית  מלווה אותנו החוצה עד לרחוב עד לחדר עד לבוקר או  עד לסוף

אחת בלילה. סיבוב רגלי .כמה רחובות סביב הבית. קיוסק. כיכר ריקה.בקושי רכבים. עיר שהתעייפה מהחגיגות של עצמה. עזובה . אפילו האורחים לא נשארו לישון איתה .4 רחובות שלמים.צועד. לא צועד.פוסע. קול החשמל בחוטים המתוחים מלמעלה. בתים. אורות בכמה חדרים.המחשבה לא חוקרת אף סיבה. מועקה . איפה היא עכשיו. מה היא עושה. מה היא חושבת. הרף{!} אמרו שלום שלום אז שיהיה שלום על כל ישראל ואמרו אמן.לאן עכשיו. ימינה.לחצות את הכביש .מונית גולשת מחניה.מבט לאחור. אף אחד לא יורד. זו יכלה להיות היא. זו שלא מתקשרת .זו שלא שולחת סימן. אפילו לא מייל. מיסרון מיקרון?משהו?ינעל דינאק .הרף{!} עכשיו סיגריה באוויר הלילה. איזו עליבות.אפשר היה לחשוב שמצלמים פה סרט ,אם רק היה ניתן להחליף את הגיבור.גם כן גיבור. אנטי גיבור. היא אמרה שאי אפשר כמו קודם אז הוא יצא גיבור. לא צריך .אם אי אפשר אז לא צריך כלום. הרף{!}אם רק היה מושג מה זה הכלום ,מה היא השתיקה הניתוק ,החלל שנפער פה בכל צעד שעושה קדימה .כל צעד שעושה קדימה פוער בור מאחריו .רק שלא יסתובב למשמע הצעדים מאחוריו ,שלא יחשוב שזו היא שאורבת לו שעוקבת אחריו, שדורשת וחוקרת ,שאולי זו היא שבאה מגבו  לחבק אותו חזק לנשק לנשוך את ערפו וללחוש טעיתי אני רוצה אותך רוצה אותך לתמיד כי מה שיש עכשיו זה אין אחד גדול ,ולמה לנו להסתובב כל אחד כמה רחובות .קיוסק .בקושי רכבים. אחת ארבעים וחמש  

אם היה לאן לחזור.

הדלת הייתה נשארת פתוחה.

הסיסמא באינטרקום.

המנקה בכניסה

שלום שלום

המעלית עולה בכבדות

הידית משוחררת

כרגיל.

אם היה לאן.

הייתי יודע מזמן

לשוב על עקבותיי

אני נכנס

ואין כאן כ

לום.

כל מה שזכרתי

הלך לאיבוד.

רק שולחן אחד דומם

לא שלי. של הדייר הקודם.

אם היה לאן

הייתי יודע לחזור

מדליק את הרדיו

התנועה זורמת

הכבישים פנויים

את לא עובדת

הילדים בחופש

המערכת דולקת

את שמה תקליט

אני נכנס .

אני נכנס ואין כאן כלום

כל מה שזכרתי הלך לאיבוד

רק שולחן אחד דומם

לא שלי .של הדייר הקודם

אני חושב שעם כל הכבוד לאהבה יש דברים שהיא צריכה ללמוד מהפוליטיקה ומעולם העסקים.

אין מצב ששר חדש נכנס לתפקידו בלי תמונה משותפת עם השר היוצא. אין היתכנות כזאת שיושב ראש או מנכל חברה יוצא אינו מאחל הצלחה למחליפו שהגיע תחתיו. או שהחדש אינו מברך את קודמו להמשך הדרך.

אז למה באהבה לא?

אני הייתי רוצה לראות לחיצת ידיים אמיצה בין האישה הבאה שלי לקודמתה. מבט וחיוך משותף למצלמה . לא חייבים להחליף טלפונים . לא חייבים להישאר חברים. לחיצה. תמונה. וזהו.

הייתי רוצה ללחוץ יד לזה שבא אחרי. לטפוח על השכם . להגיד בהצלחה ( הוא יהיה זקוק לזה. פור גאד סייק) ולסנן לעצמי בסגנון הנרי פילדינג משהו כמו :

שמח בחור בחלקך כי מחר

גם אתה כמוני תהפוך לאינוונטר…

אחרי הקפה השני והסיגריה השלישית הגיעה פתאום .הנשיקה. צמודה עגולה ארוכה כמו..מה זה היה? מלמלה אחרי שניתקנו.לא יודע .השבתי. נראה לי הגיוני שאם הוא ניחם אותך במשך 7 שנים מאז שנפרדנו -שאני אנחם אותך עכשיו 7 שבועות אחרי שנפרדתם .

ימים האחרונים. הימים השקטים. שום טלפון. שום עניינים. חשבתי לעצמי. עכשיו בפומבי. שבתנאים הנוכחים. איך שחיים. איך שמתים. להיות מרוצים. זה בניגוד. למהלך העניינים. להיות שמחים .זה נצחון. הרוח אומרים. על הטבע . ועם זאת . מרוצים מידי. זו בריחה. ודאית מהרגע.

ואילו הכעס. אני חושב. הרוגז המירמור.גם הוא. חלק מהדיבור. מי שברא. צהלה וגילה. הניח לצידם .זעם וצעקה. אז עכשיו. אני חושב. שמי שאומר. אל תכעס. תחזיק בפנים. אל תאמר. אל תזעק. אל תתנגד . שב בשקט.אלו החיים. מה לעשות. הוא פשוט. בלי ספק. חתיכת אדיוט .

ואם להתייחס. לתחילת הדברים. אז ודאי.שלא חכמה. להתבודד במדבר. לאור השקיעה. נוף בראשית. או להתעורר. לרחש הגלים. לבד בחול. או הר. חורשת עצים. שירת הרוח בעלים. אוה לא…נראה אותך מתבודדת בין חצי מליון אנשים.

רנה מגריט החכם והחריף צייר תמונה שבה רואים אדם מגבו מביט במראה ומה שרואים במראה זה..את גבו של האדם. לתמונה צירף המשפט : ” השעתוק אסור” .

לוקח קצת זמן להבין כי מה שאת רואה בתמונה זו לא הבבואה של אדם מביט בעצמו אלא הבבואה של מבטך!

התמונה היא מסגרת קסם הלוכדת את מבטך המשתכפל לאין סוף. זו הפרשנות היפה ביותר שראיתי אי פעם על אמנות.

ברמה הפילוסופית הציור מזהיר כי החזיון והמבט שלך עלולים לשקף רק את מה שהיה שם קודם . חזרה רפטטיבית על היגדים. מחשבות. תפיסות . המרחיקים את החיים מן ההוויה. מן הרגש. מן החויה האותנטית ( שאת שמה יש להודות חיללו קשקשנים רבים באשרמים במדבר )

המבקשים להתקרב , אומר האמן ,חייבים לעבור את מה שהספר שהניח על המכתבה בצד הראי בתמונה רומז לחדי העין .והוא הספר של א.א פו בתרגומו של בודלר: ” מסע אל פנים האדמה”

היום הזה שהלכנו בחום הכבד אל החנות המצחיקה ההיא ביד אליהו מאחרי מגרש הספורט לחפש בגד ים חדש . היום הזה שקניתי לך את בגד הים האדום מנוקד הלבנים. היום הזה שהגחת מחדר הלבשה וקראת וואלה במבטא צרפתי הורס. כמעט שהרס לי את הבריאות שנים לאחר מכן כשניתקלנו בחוף . את בבגד הים הישן. אני חובק תיק .את חובקת אחר. אני עוצר מאחרי גב של אישה שמנה מאוד שמסתירה אותי .עכשיו את מרימה את הראש . עכשיו מבטינו מתלכדים . השיעתוק אסור! רציתי לזעוק בקול גדול אבל מישהו הקדים אותי וצעק . יאלללה ארטיק לימון .לימון.

היה זה מאיר אריאל שכתב הייתי רוצה לפגוש אותך לגמרי במקרה אחרי שכבר אשכח אותך כליל. האם הוא ידע שכליל בעברית של התנך פירושו : עשן? אחרי שאשכח אותך כליל. אחרי שאשכח אותך בעשן.

אני מעדיף שלא. אם ניגזר עליי לשכוח אותך זה יקרה אחרי שתא המוח האחרון שמחזיק זיכרון ממך יתרפט מאי שימוש מאי יכולת להגיע אליו בשל עבודות תשתית ולא בגלל שעלה באש ובעשן המתוק. אוה לא! כאן לא תהיה מדורה אחת כמו שעשית לדברים שלי שנשארו אצלך- כאן עד שהזיכרונות לא יתכסו קורוזיה , עד שגינת הפלאים היוצאת מחדרי הלב לא תעלה חרולים – לא תצא הודעת שיכחה לציבור.

הייתי רוצה לפגוש אותך לגמרי במקרה

כשאת מחנה בסנטר בחניון המקורה

את תצאי מהאוטו ותשאלי ” סליחה זו כניסה ארבע ? ” ואני אגיד לך שאני לא יודע .לא ספרתי.

הפעם הראשונה שממש ניפרדתי מאישה שידרו קדם אירוויזיון בטלויזיה ישבנו באיזו פיצריה נידחת וכולם מסביב דיברו על הזמרת עם הכתפיה הסוררת ששרה את “שביל הבריחה”. זה פחות או יותר היה הסימן שלי ..

בפעם הבאה קמתי מהמיטה בוקר הבטתי בשיער שנח על השמיכה ( כמעט אמרתי של אשת נעוריי. כמעט) ולידו הספר של איאן פירס שסיימתי לקרוא בלילה “מקרה ידוע מראש”. אין ספק .זה היה המסר.

אחר כך היה את העניין עם הבחורה המליונרית שהסתופפנו שנה ,ובית הקפה השכונתי שיום אחד בהיר הפסיק להביא נטול קפה מה שהכריח אותה לשקול מעבר דירה (!) – רמז מטרים למה שיקרה למחרת

וגם זו שביום האחרון שלנו שרפה את הסיר היחידי שלה בבית בטיגון צ’יפסים או אחרת שאחרי שנים נמאסנו סופית במריבה שהחלה ביום חורבן בית המקדש -לא על המקדש.

ואף אחת אחרונה שבאותו יום נמהר תפסתי ברכבות שעשיתי כל היממה מדרום לצפון ומצפון למרכז 4 נוסעים שונים ב4 הזדמנויות שונות אומרים לטלפון “שתלך להזד..ן!” . אני לא יודע מה זה אומר לך. אבל לי זה אמר הרבה.

אז בגלל זה כשקיבלתי את ההודעה שלך להיצטרף לערב שבת של אוכל ביתי מוסיקה וסימולציות של אהבה – אמרתי לך שבכל יום אחר כן אבל עכשיו בדיוק השכנים שמו בריפיט שלוש פעמים שיר נהדר של הול ואוטס מהאייטיז : “out of touch ” אז נראה לי ש..כלומר אולי עדיף ש..

אנשים מהעבר שמחליטים יום אחד למחוק אותך מהאקסיסטנציה שלהם ולהתעלם מנוכחותך גם כשאתה ניתקל בהם ברחוב. סליחה .בעיקר כשאתה ניתקל בהם ברחוב..הזכירו לי כמובן את חטאיי ואת אותם אנשים שאני התעלמתי מהם בעבר…אווף..!

לפעמים החוכמה העתיקה היא לא רק עתיקה אלא גם חכמה כפי שכתוב על הילל הזקן שראה גולגולת אדם צפה בנהר(!)ואמר את המשפט האלמותי:

אל דאטאפת- אטאפוך

וכל מטיפייך- ייטופון.

הגרסה הראשונה בתרבות היהודית המזכירה..קארמה.

הילל אומר לפיסת השלד: על מה שעשית – עשו לך את זה . ומי שעשה לך – יעשו לו את זה גם..

שזה בגירסת הרוק של אריק קלפטון:

Further on up the road

Someone’s gonna hurt you like you hurt me…

בכל פעם שאני רואה נחל

אני רואה אותך.

אני רואה יום שמש

אני רואה שמיים

אני רואה אותך יוצאת מן המים

בכל פעם שאני שומע דיויד בואי

אני רואה אותך.

רוקדת את מוון אייג’ דיי דרים

שרה בקול על איש הכוכבים

אני אומר לך תנמיכי

בסוף יבואו השכנים

הייתי שמח לומר ששכחתי

אבל בעצם שכחתי לומר

החיים זורמים

החיים הם לא נהר

כמה זמן

כמה זמן עוד נשאר ?

לנשיקה אחרונה של אוהב

לסרט אחרון בקולנוע לב.

כמה זמן

כמה זמן עוד נשאר?

איפה שראיתי טוב ראית רע

איפה שמצאתי ישר מצאת פניה

איפה שראיתי תקווה ראית סוף

איפה שמצאתי אותך -מצאת אותו

אומרים שהחיים זה מסע אני לא יודע

אני נוסע עכשיו בקווים אחרים

אם הייתי פוגש בך ברחוב הייתי שוכח

ללחוץ ידיים .לשאול נימוסים .

היכן שראיתי נדיבות ראית פזרנות

היכן שמצאתי אהבה מצאת סיפוק

היכן שראיתי עצמאות ראית בדידות

היכן שגיליתי את עצמי לא ראיתי אותך .

אומרים שהחיים זה מסע אני לא יודע

קניתי כרטיס ליעדים רחוקים

בחיים שלך הייתי אורח

מחפש ידיים . מוצא כיסופים.

בחלום הזה מתרחש אירוע .חמישה שישה משתתפים. אירוע דרמטי מותח ומלא פעולה המסתיים בנפילה וביריות של אחת הדמויות מגובה של מגדל סטייל “מת לחיות” . מייד אחר כך נפתחת ורסיה שונה שבה דמות אחרת בוחרת פעולה אחרת ועכשיו הטוב הוא הרשע והרשע הוא הטוב ומישהו אחר נופל דרך המגדל..

החלום הריץ עשרות ורסיות של עצמו.

בכל גירסה הדמויות התחלפו ובחרו לעשות תפקידים אחרים אך הסיפור תמיד נגמר באותה נפילה.. בתוך הלופ הזה . מצאתי אהבה. היא אמרה לי בא ננצל את הרגעים האלו הכי טוב שאפשר לפני שנתחלף לגירסה אחרת של הסיפור המשוגע הזה וקרבה את שפתיה המשדלות המפתות החמות הרכות הנעימות…התעוררתי. החיים הם חלום.חברים הפכו לאויבים .זרים הפכו לאוהבים ואנשים שהיו פעם קרובים כל כך עברו בודאי לחלום אחר. אני חוזר לישון.

יש ימים בהם. אני זוכר דמותך. יש שיר כזה .יש גם ימים כאלו.וכשאני נזכר. אני לא מצליח לזכור איך כל זה נגמר. אני זוכר למה אך לא הרבה מעבר. אני זוכר פרטים חשובים. למשל אוטו שלוחית הרישוי שלו מסתיימת ב68. (או שזה היה 38 ?)

אני זוכר טבעות על יד ימין. אחת של אימא שלך שהייתה חשובה לך מאוד!הטבעת .אני זוכר מכנסיים לבנות .נעלי ספורט מרופטות. גומיה שחורה. חזיה שחורה שאהבת לזרוק אותה עליי לפני ש..

אני זוכר שהייתי אורח בחייך. מהרגע הראשון.קיבלת אותי יפה. עד הרגע האחרון.שידעתי שאם אני לא אלך זה יגמר מכוער. הלכתי . זה נגמר מכוער.

אני זוכר נסיעה איטית מאחרי משאית בירידה הארוכה מצפת .מתגלגלים מצחוק משטויות שהמצאנו ונשבענו לא לשכוח. שכחנו.

אני זוכר ארוחות חג מטורפות על הגג שבישלת מהבוקר עד הערב. חמש מנות. שבע מנות. תשע מנות ..והקניות. בסופר בשוק .ברחוב. המשלוחים. השקיות. הסחיבות .היין .הסליבוביץ’ ! אה. הסליבוביץ’ ! אני זוכר עשרים אורחים יורדים בעיניים מזוגגות מתודה מבטיחים לבא שוב גם בשנה הבאה. אולי באו אני לא יודע

אני זוכר את הילדים שלך שלקחתי לשחק כדורסל בשבתות ..מכניס בהם את תורת התחרות..וואט א שיים ! איש מבוגר רץ אחרי ילדים בני עשר פלוס זועק משמחה אחרי סל הניצחון שקלע מעל ראשיהם הקטנים.. שהרטבתי פעם בצינור השקיה גדול שהיה מחובר לברז חלוד וכל הזמן טיפטף אבל להם לא היה אכפת העיקר שהאיש הזה שכל הזמן נראה רציני וחושב משפריץ עליהם עכשיו מים בצהלות כאחרון הפרחחים.

אני זוכר פסטיבלים. אני זוכר סרטים. אני זוכר הצגות. אני זוכר במה שחלקנו עשרות פעמים . הייתי אומר מאות. הנה אני אומר. באק סטייג’ . את מגיעה עם כוס מים מגישה ופוצחת בתרגילי פיתוח קול…אי אפשר לזכור את הכל. אבל גם אי אפשר לשכוח הכל .

ניסיתי.נשים אהובות אחרות.ניסיתי .ימים רבים חלפו עברו התיישבו ועמדו.

ניסיתי.

נו קאן דו.

אני פוגש אנשים מהעבר .אשתי לשעבר. חבר לעבודה. תלמידה. חבר מהחיים.עמיתה מפעם.בעל מקצוע שעזר לי פעם אומר שלום יפה .משוחח. מפזר חיוך ובתוך כדי השיחה מתגנב בי החשש שאולי..אולי..בלי לשים לב..נשארתי שם. שהכל היה חלום .כלום לא קרה. אני לא איפה שחשבתי שאני נמצא ובעצם עכשיו אני מתעורר אל האז….

…אני שב עם התחושה העמומה הזו אל ביתי .בכניסה עומד הדוור הזקן שהחזירו מהפנסיה כדי שיחליף את העצלנים הקבועים שיצאו לחופשת קיץ. אני מחבק את כתפו ואומר לו. משה ! אין לך מושג כמה אני שמח לראות אותך!

הוא מחייך אחד עייף במיוחד ומגיש לי מעטפה. “זה בשבילך” הוא אומר ומחזיר את משקפיו אל עיניו. “אני חושב זה חוב ארנונה”.

מי שמכירה אותי יודעת שסידרת הריאליטי ” זוגיות אהבה ומשפחה” שודרה לאחרונה בחיי במשך 7 עונות עד לפני כשנתיים. עכשיו גם מי שלא מכירה. יש לי המון דברים לומר על חיים צמודים בצוותא אף אחד מהם לא יקרב אותי לנובל.

אתמול בלילה על הגג היפה ביותר ביפו היצטלבו שתיים מעברי והחליפו ברכות נימוסין וכמה מילים על משחק יוצא מן הכלל על אמנות ועל דברים שממקומי הרחוק אי אפשר היה לשמוע. שום דבר מיוחד מלבד התחושה שפעם צריך באמת לעשות את זה. כל גבר כל אישה ראויים בחיים האלה..נגיד בהגיעם לגיל 50 לעשות מסיבת xים . תחשבי על זה רגע .

את שוכרת איזה מקום יפה בעיר. אליו צועדים האקסים שלך מכל השנים . לוחצים ידיים. אומרים שלום יפה. שותים. שמים מוסיקה מעלים זיכרונות ויאללה – חאלאס! כל אחד הולך לדרכו שמח וטוב לבב.

אני מכיר אלו שיספיק להם שולחן בקפה-קפה..אני מכיר אלו שגם אמפי שוני לא יספיק להכיל ..לא חשוב!

על הגג היפה ביותר יפו יכולתי לדמיין אמש את הנשים שהשפיעו על חיי מסתודדות. צוחקות .לוגמות כוס יין או סתם מתלחשות . את מישל את שרון את רומי את ….

הסידרה “זוגיות אהבה ומשפחה” ירדה מהמסכים שלי לפני כשנתיים.אני לא יכול להגיד שאני מרוצה מהתוצאה אבל במוחי נדמה  – כי זה טוב לרזומה.

עולם אין  לך מושג מה תפקידך האמיתי בחיים של אחרים. אני למשל יודע לומר שלכל חברה לחיי הייתי משהו אחר. לאחת הייתי מורה. לאחרת אבא. אחת נשבעה שאני רומיאו(והיא כמובן..). מישהי התייחסה אליי כמו לילד. לאחת הייתי חבר. לאחרת עשיתי תפקיד של אחר. אישה אחת ראתה בי יריב. לחברה אחרת הייתי קזנובה. הייתי שליח מצווה .הייתי דיקטטור. הייתי קבצן חסר ישע . הייתי נביא .הייתי אדיוט.

ואילו אני תמיד נשאר אני.

הייתה לי פעם חברה שאת כל החשובים בחייה הפכה לצ’ילבות. עם כל אחד ואחת הייתה ברוגז ברוגז לעולם בתקופה אחרת בחיים.

ביסודי הייתה ברוגז עם סבתא . בתיכון עם האח. בצבא עם אימא . אחרי הצבא עם חבר ללימודים שלקח אותה לראות חצי עולם. אחרי הנישואים עם חברה שלא פירגנה היטב. אחרי הגירושין עם הבעל שלא הבין אותה היטב. אחר כך עם האבא שלא הסכין להישאר בסביבה .אחר כך עם חברה מהגן שלא התחשק לה להיות טובה . אחר כך עם הגיסה שנהייתה פתאום דתיה ולבסוף הגיע..תורי.

ליום ההולדת שלה כמעט שלחתי מייל: “ברכות חמות ליום הולדתך . אני שהייתי הבן זוג עם הפזם הכי ארוך בחייך לא מצפה לפחות מזה בתפקידי החדש” אבל בסוף הסתפקתי בהתעלמות ההדדית . ..איטס סטיל קאונטס!!

אחרי סיפור ארוך מלא נפתולים עליות וירידות שהסתיים במשפט : ” אז מה אתה אומר?” לקחתי את הלגימה האחרונה אך החשובה ביותר של האספרסו והטחתי את תחתיתה אל שולחן העץ עד למשמע הט’אק המיוחל. חבר. אמרתי לו. אתה יודע שאני אוהב אותך אבל עם כמה נשים אתה עוד צריך לשכב כדי להבין שאתה עושה את זה תמיד עם אותה אחת ?

מי היה מאמין שנחגוג את יום הולדתי אחרי שזמן רב. זמן כה רב. זמן רב ככ חיינו במקביליות החיים כאילו לא הכרנו. לא הלכנו שעות וימים. שבועות ושנים ברחובות. בשווקים. בבתי הקפה בגינות. במסעדות בחדרים. במיטות בקולנוע מול הטלויזיה .כשדפקו בדלת והביאו פיצה. כשצלצלו מלמטה וקראו סושייי. כשענה סוף סוף לטלפון בתחנת מונית הקול הצרוד מעשן : ש..ק..ם שלום.

האם לא אהבנו די? שתינו .עישנו. צחקנו הלכנו ושבנו בעיר הזו. העליזה. היושבה לבטח האומרה בלבבה אני ואפסי עוד?

בקפה מולי ממרחק הזמן אני רוצה לומר לך שהבסת אותו. שניצחת אותו בנקודות שנישארת בדיוק כמו שזכרתי אותך תמיד אבל במקום זה אני מקשיב לסיפור הארוך על אחותך המנוולת וקובע איתך לסרט.

כולם אוהבים לצטט את פרשן המקרא המפורסם מטראייר שכתב לפסוק הראשון בתנך כי האהבה האמיתית היא אהבה “שאינה תלויה בדבר”. אולי בצרפת. של ימי הביניים. רש”י היקר. כאן האהבה שאינה תלויה בכלום נשארת לעופף בחלל ..תני לי חוט . תני לי פיסה. תני לי כמה שעות של אשליה כי אנחנו עודנו אז. תני לי לחוש שפתייך על צווארי לוחשות. יום הולדת שמח.

היה יכול להיות מצחיק אם היית קוראת את זה.

זה שהפייסבוק מתעקש להזכיר לי בתמונות שהיום יום הולדתך בעבר.

שבעבר לפחות על פי התמונות חגגנו את יום הולדתך בשמחה בחיוך בתקווה ובספירה של לייקים .. שנה אחר שנה אחר..

אחר כך ,כבר לא.

לא אומר שאני עצוב לא אומר שאני מתחרט על משהו .

אבל משהו בחדר הקטן .החדרון. החדר הכי קטן המתפצל ממסדרון הלב -זז.

זזה. איוושה שבקושי אפשר לשמוע .

שמעתי אותה.

שמעתי שנדרת כבר עם מישהו אחר.

נדרת ? אולי זו מילה קצת יומרנית למי שאת הזיכרונות שלה קברה תחת הרים של תירוצים וכעסים.

אני לא כועס אני מיצטער שלא מצאנו את השביל הנכון ממנו אפשר לנופף אחד לשניה.

שניה רגע. אני לא מתכוון ליותר מזה. נפנוף ידיים. בשביל המתפצל ,נגיד.

להגיד יום הולדת שמח ושיהיה לך טוב באשר תהיי.

היי שלום.

שלום לליבך .שלום לאוהבייך.

בין עשרות ההולכים ובאים ברחבת הסינמטק ניתקלתי בה. החברה הכי טובה של…שגדלו יחד מהגן של..ועברו יסודי.תיכון.צופים.צבא.ואחרי.המון אחרי.ושתמיד היתה נחמדה אליי ופירגנה לזוגיות של החברה שלה ותמיד הסבירה לי פנים אך לא טרחה להסתיר את המסר : “אתה זמני ואני לתמיד!”

צדקה. אין מה להגיד.

עכשיו אחרי שנים היא עומדת פה עם תג

הפסטיבל ובאותו חצי חיוך אופייני שאף פעם לא מתפתח שואלת לשלומי.

את רואה. אני אומר . עוד אבינו חי.

“זה מעניין שאתה אומר את זה”. והמצח החלק שלה מצייר קמט.”אבא שלי מת. לפני יומיים קמתי משבעה.”

הרחבה.האנשים.הפסטיבל .הסרטים.

התגים .השומר בכניסה. הכל קפא. גם המבט שלי בעיניה. שתיקה. הסטתי את ראשי הצידה כבוחן ואמרתי אל תוך עיניה הבהירות – אני זוכר אותו. ואז התחלתי לתאר ארוחה הזויה מלפני 7 שנים בבית הוריה. סוכות. סוכה גדולה בחצר בית פרטי נאה .האב איש צבא בגמלאות .שפם לבן בעיצוב שנות ה70 שואל בחביבות את הבחור של החברה הכי טובה של הבת שלו : יין או בירה.

אני אומר : יין

והוא עונה: יופי. כי אין בירה.

ואני צוחק. והבנות נוזפות בו : אבא!!לא נמאס לך כבר עם הבדיחה הזאת ??

בעיניה עולה דוק .היא מסירה את התג ומכניסה אותו לכיס. עכשיו אנחנו מתחבקים. תודה היא לוחשת. תודה שזכרת.

אז הלכתי להצגה שלך. באולם בו פגשתי בך לראשונה. היית אז בת שלושים ושלוש. וזה היה מזמן. הזמן עבר גם עליי מותק. היה אז עתיד. היו שם הבטחות.הייתה ..התרגשות. כן זו המילה הנכונה. התרגשות! ראיתי אותך מוקפת אור .יפה עד כאב .מטיחה מילים בקהל. זו היתה התגלות.ממש. ממש מזמן.

אז איך עכשיו על הבמה 17 שנה אחרי את נראית אותו דבר. אותו הדבר?? איך?? תעתוע? מעשה שטן? הזיה? דמיון

..? אותו דבר.

לא הצופה . לא אותו דבר. השנים שעברו. ביחד . ולחוד. הדרמה . האהבה

התשוקה . הפרידה הניתוק השתיקה הכל שקע בעבר ומה שיש כאן עכשיו. אפר. סימן של מדורה שבערה עד תום.

אחרי ככלות הקול והקהל ניגשתי מאחרי הקלעים והתחבקנו אחד ארוך.ארוך. בשביל הכל. בשביל הימים. בשביל השנים .בשביל כל ההבטחות שלא מומשו בשביל השמחה שעוד חיה ובועטת. שכחתי. אמרתי לך . שכחתי כמה שאת שחקנית נפלאה. ואת אמרת ועינייך ברקו. זו, המחמאה הגדולה ביותר .

הלכנו דרך לא דרך

רחוק מן השעה ועוד

עד לרגע בו הלב

היה נכון להיפרד.

אך סיגריה נוספת ביננו

וכבר לא מצאתי

די עצבות

לומר לך שלום.

איש ההרס

עובר אורח

תיבת דיבור מיומנת לשכוח

שאלות אסורות

לא לו

פותח ויוצא בטריקה

מניח על גשר אמת

סופה.

הלכנו דרך לא דרך

קוטפים כמה שנים ועוד

עד הרגע בו אמרת

סליחה. אני צריכה לבד.

אך סיגריה נוספת ביננו .

וכבר לא מצאתי

די עצבות

לומר לך עצור.

איש ההרס

עובר אורח

תיבת דיבור מיומנת לפתוח

שאלות אסורות

לא לו

שוכח ויוצא בטריקה

מניח על גשר אמת

סופה.

סופה.

סופה.

אם הגעת למקום שפעם מאוד אהבת ומתברר לך שכלום לא השתנה..כנראה שהגעת למקום הלא הנכון.

אם אתה חוזר הביתה והדוד דולק מהבוקר-זה סימן שאתה לבד

אם שמעת בחדשות שהיה פיגוע ורק אימא שלך שלחה וואטסאפ -זה סימן שאתה לבד.

אם הטלפון הקווי מצלצל ואתה צועק :” מותק תעני” -זה סימן שאתה לבד.

אם שילמת בטעות החודש גם את הארנונה של השכנים-זה סימן שאתה לבד

אם קיבלת 10 הזמנות לליל הסדר מזרים גמורים-זה סימן שאתה לבד

אם אתה חושב להיענות לאחת מהן -זה סימן שאתה לבד

אם אתה מקבל ברכת פורים שמח מאויירת במייל מגרושתך/חברתך לשעבר ואתה אשכרה עונה -זה סימן שאתה לבד

אם אתה בטוח שהחיוך של המלצרית אומר משהו אחר מלבד שמחת הטיפ -זה סימן שאתה גם לבד וגם שיכור.

אם אתה מתעורר בבוקר ומגלה שהכל היה חלום ובעצם אתה נשוי באושר ועושר -זה סימן שאתה ישן

בסיפור הזה שכתבתי אני מתאר את ההופעה האחרונה ביחד. אני כותב שהקהל ישב כל הערב כאחוז קסם כאילו היינו מופע היפנוטי להמונים . על הבמה שיחקנו דמויות תנכיות מתוך סיפורים שעוסקים באהבה.

בסיפור הזה שכתבתי אני מציין שהאהבה התעופפה עוד קודם לכן דרך חלון האוטו שדהר בידיה .120 קמש על רקע שירו העצוב של ניק דרייק .איש הנהר. אני כותב שהקהל הבורגני של חיפה . חוג בית בן מאה איש שיצאו מהבית להיתבדר קצת בערב שישי ,קיבלו בידור מהמעלה הראשונה

בסיפור הזה שכתבתי אני רושם כי הצופים התרשמו מהכימיה בין השחקנים,השליטה בטכסט והרגישות הגדולה במשחק שנגעה לליבם.

אני מזכיר גם שלאנשים באולם לא היה כל מושג על הדרמה האמיתית המתחוללת מול עינהם.

כי בסצינה האחרונה שבה ה”אהובים” מדברים את שיר השירים

הגשתי לה פרח שקטפתי בגינה של המקום {ולא הפרח מפלסטיק שאיתו השתמשנו כל השנה בדרכים} כרעתי על ברכיי והגשתי לה בעיניים דומעות. כל הנשים בקהל מחו עינהן. הגברים הביטו לצדדים. השחקנית אהובת הלב לשעבר. { לא הלב לשעבר. האהובה} .התרגשה מהמחווה ונישקה אותי נשיקה ארוכה לקול צהלות הצופים הנרגשים ……באוטו אחרי שהכנסנו את כל הציוד היא הפעילה את החימום .סידרה את המושב ולפני שלחצה על הדוושה ,שאלה

אז איפה אני מורידה אותך?

אתה הולך. בגשם כולם נראים עצובים. אפילו העלים שהבוקר ברגיל עושה להם טוב מוחים כעת דמעה. אתה הולך. צעיר במעיל שפג תוקפו מרים מטריה ביד אחת ומוליך כלב קטן . סליחה. הכלב מוליך אותו. אתה הולך. אבא ובן יוצאים מבית הכנסת חוצים בניחותא את הפארק.אין מיטריה. שבת .כבר רטובים עד לשד עצמותם אין לאן למהר. אתה הולך. הזמן עבר. כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה ש..די. הזמן עבר! אתה לבד. אתה מרים את הראש הטיפות שוטפות את פנייך החמות. אתה נושם אחת ארוכה צלולה כמו ה…די! הזמן עבר. אתה לבד. אתה הולך .

שום סימן. ברחובות.בבתי הקפה. בחנויות.חיפשתי. בתיבות הדואר בספסלי הגינות בדוכנים בקיוסקים. בפני הזוגות שהלכו מולי ,בפני החיילים שירדו מן האוטובוסים בפני האישה היפה המחייכת עכשיו ומסתירה את עיניה מאחרי משקפי השמש. בקולה של הצורחת בפינה למען זכויות בעלי החיים חיפשתי במכונית שמסתבכת בחניה ומעצבנת את כולם.

שום סימן בפלאפל. במקום של הבורקס. בקפה! שום סימן בקפה. בסופרמרקט הישן . בזקן שמוכר עיתונים. בירקות של “היי גבר ” בחנות ספרים של “תודיע לי אם יש מכולה עם מחזות בדרך-אני קונה” בחנות למוצרי חיות עם התוכי שקורא “מה! ניצ’מע?” אף סימן בחנות ההודית של הפרסי המבוגר( “אתה תמיד מריח טוב”) ולא בחנות המשקאות (“סליבוביץ’ זה יוגוסלביה לא?”)

שום סימן. אף לא אחד. שחייתי כאן. שאהבתי כאן .שניכנסתי ויצאתי. שבאתי והלכתי. ששברתי וששילמתי

אולי זה טוב ככה. בלי סימנים שצריך לעבור עליהם שצריך מחוק. עכשיו היא מורידה סוף סוף את משקפי השמש. מזמינה חשבון. בעצם..היא לא כזאת יפה.

אם היית אומרת תשמע

הבנתי השכלתי

ניסיתי נסעתי

עשיתי הכרתי

טעיתי חזרתי

בא הביתה נעשה קפה נדבר ניכנס למיטה

הייתי אומר למה את מתקשרת ? לא ראית אותי ברחוב עומד בפינה…?

אל כל המקומות היינו בהם .הלכתי. כאן עשינו קפה. כאן לקחנו חדר בפעם הראשונה. כאן שפכה עלייך המלצרית בטעות פיינט שלם של בירה. כאן קניתי לך עגילים. כאן התחלנו קילומטרים ברגל עד מרכז הכרמל. כאן ניתקלנו בבמאי האיראני הגאון מחמלבלף שהכניס את הקהל וסידר מקום לאישה הנכה. כאן..וכאן..עצרתי.לקחת שאיפה עמוקה של אויר .להרגיש את הכלום. להרגיש לא כלום. הרגשתי משהו. מין צער כזה שנכנס ללב המלווה ידיעה שזהו . הכל ניגמר. הכל הולך להיגמר . ממש להיגמר. כמו הסיפור הזה. כמו הסיפור ההוא. כמו הסיפור הבא. כמו כל הסיפורים היפים הגרועים המופלאים שאי פעם מישהו סיפר. שאי פעם יספר.

מצויין. סיכמתי עם עצמי . אני עוד מרגיש.הלב עוד לא הסתייד. הלב עוד חי. את מוכרת לי . זרקתי לגברת הנאה מהשולחן ליד. כן. יכול להיות .השיבה ונשפה את כל העשן לכיוון שלי. אני מאבטחת פה באולם ממול. אולי בדקתי לך את התיק .

.

הפילוסופיה של המוות פשוטה כמו משחק מחשב עתיק משנות ה80…מה שצברת לא עובר איתך למסך הבא. גם לא מה שלא צברת.

היה היו זוג שלא היו כמותם. נסיך ונסיכה. הם אהבו אחד את השניה כמו שאף אחד לא אהב לפני. אני ככ אוהב אותך אמר הבחור שהייתי רוצה להיות את לכמה רגעים . גמאני צהלה הבחורה גמאני הייתי מוכנה להיות אתה.
שמע הקוסם והגיע אל הארמון . תמורת כך וכך אמר. אני יכול להגשים את המשאלה. התווכחו . הנסיך הציע 500 פחות. הקוסם הסכים ל200 הנחה . סגרו באמצע. שתו את הגלולות האלו לפני השינה לחש הקוסם  ושכל אחד יחשוב מי האדם שהוא הכי אוהב בעולם . בבוקר התוצאות. והלך.
עשו בני הזוג כמצוות הקוסם. כל אחד לקח כדור וחשב על מי שהוא -היא הכי אוהבים בעולם. ונרדמו . (אין קוויקי בסיפור הזה .סליחה!)
בבוקר קם הנסיך..קמה הנסיכה..עמדו מול הראי אך אבוי. כמו שהלכו ככה קמו. שום שינוי. אף טרנספורמציה.
הקוסם הזה היה נוכל הפטירה הנסיכה
כן. השיב הנסיך והדליק סיגריה כי זה סוף האגדה ומה אכפת לו . על בטוח נוכל.

לאן שלוקחת אותי הרוח
לאן שמורים לי השלטים הקטנים
אני יושב היכן שהיית יכולה
לחייך מולי
להציץ בסלולרי ולתלות בי
עין בוהה.

מוצאי השבת בלוז. התיישבתי בקפה העתיק מביט בפנים הזרות מסביב . כאן 2 זוגות עורכים סיכום היכרות בפומבי (זוכרים שהלכנו ..זוכרים את המלצר..זוכרים שזה היה לפני שמילי נולדה) שם 3 טיפש עשרה מעשנות ומשחקות בלהיות נשים (אני לגמרי מצטערת שלבשתי את זה למסיבה ) משולחן אחר עולה עשן הגראס ומכסה את פני היושבים כאילו היו בבוגוטה ולא בכיכר מסריק תל אביב. בשולחן שלידי אמנית מוכרת מנהלת שיחת טלפון חרישית ומרגשת עם המון נפנופי ידיים. (אתה…אתה..אתה) .בעד או נגד? מישהו נכנס או מישהו יוצא? לא יודעים.

האספרסו מגיע . סודה . ניזכר איך לפני שנה .לפני השנה המבולבלת .הסוערת.ההפוכה. שתבוא התיישבתי כאן באותה תחושה מעיקה וכבדה כשפתאום צץ לו קסוטו המאייר הכי מוכשר ,חמוד, אבוד , מקסים שלא ראיתי כמעט עשור .שהלך לי לאיבוד בעיר שיודעת לזכור רק את מי שחייב לה משהו. איזה נס זה היה .סיכמתי לעצמי . איך ישבנו ודיברנו וצחקנו וחלמנו איך השתנתה כל הרוח בעקבות…עיניי נחו על עיתון סוף השבוע .נאנחתי. אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים מלמלתי ומשכתי אותו אליי.

הכתבה סיפרה על טכנולוגיות חדשות בסריקת מעמקים ארכיאולוגית שהעלתה ממצאים חדשים בגואטמלה על תרבות המאיה..שעון השמש..הפירמידות..המאיה…למה קוראים למנגו מאיה ..איפה נעלמה המאיה הזו שישבה איתי באותם צהרים סהרוריים ודיברה על תסריט …אני יודע בדיוק מה יהיה התסריט של המפגש הבא עם ..ארי-אל …ארי-אל. הקריאות העירו אותי משרעפי. הרמתי את הראש מהעיתון. קסוטו ישב בשולחן מאחריי וחייך . ” אני יושב כבר עשר דקות ואתה בתוך העיתון..לא רציתי להפריע..”

היא שאלה אותו אז איך היה. הוא אמר .בסדר אבל קשה למצוא פרטנרית נהדרת כמוך . אהובתי. הוא לא אמר אהובתי. הוא אמר בסדר. קשה למצוא פרטנרית כמוך. בשקט . אולי היא לא שמעה. בטוח לא שמעה. הם הקלידו הודעות. היא קראה “בסדר” . הוא אמר קשה למצוא פרטנרית נהדרת כמוך אהובתי-לעצמו

ניזכר בפרק עם בן סטילר על הסט צועק על כולם ואומר אני ! אני נישקתי את קמרון דיאז! את ג’ניפר אניסטון.! מה אתם עשיתם?? ואחד צועק לו בחזרה: “אבל זה רק בסרטים!” וסטילר עונה
Its still counts
הוא חשב.
Its still counts .

אפילו שרק אני שמעתי.

Its still counts

היא אמרה קודם כל אני האישה שלך לשעבר.

נכון חשבתי. אבל אני חושש שזה לא מקנה נקודות או כוכבים גם לא הנחה על דלק 95 .

אולי ה”אישה שלך לשעבר” מבחינה פילוסופית זה כמו מה שקירקגור כותב על “אהבת אמת” -הצדק איתך!! הישלמתי את המחשבה בראש. את האישה שלי לשעבר .וכמו אהבת אמת  את מתקיימת בנצח , ואין לך שום עסק עם ה..הווה.

בשנה שעברה שלחתי לך בדואר גלויית שנה טובה.קניתי אותה באלנבי בדוכן שאיזה משוגע פתח על הרחוב. כאילו אין מיילים. אין וואצאפים. אין הודעות אלקטרוניות. היא הייתה מהסוג הותיק. מעוטרת זהבים .המוכר הגיש מעטפה ואמר בהצלחה. כמו שאומרים בדוכן פיס. אולי זה היה דוכן פיס. הוא מכר פיס ואמר בהצלחה.לא! הוא מכר שנה טובה. ואמר שנה טובה. או בהצלחה. כי עם הדואר בימינו אי אפשר לדעת מתי יגיע. הגיעה. בערב סוכות. שלפתי אותה מן התיבה ותליתי אותה בכניסה לסוכה שבניתי לך על הגג.

אתמול קניתי גלויית שנה טובה באותו הרחוב מאותו דוכן הזוי. הוא הגיש לי מעטפה ואמר שנה טובה ובהצלחה. עניתי תודה. היא הייתה מוזהבת כמו כל הגלויות העתיקות. נישקתי הכנסתי למעטפה וזרקתי אותה לפח הקרוב. בהצלחה.

מנקודת מבטו של המוות – החיים הם הפרעת שינה.

ועכשיו ברגע הזה. עם הרגע הזה. אויר חם עולה מן הגלים המשתברים תחתייך. אתה עוצר. אתה לוקח נשימה עמוקה. אתה אומר לעצמך. אני רואה את זה. אני מרגיש את זה . באתי עד לכאן כדי להרגיש את מה שאי אפשר לתאר . באתי לראות את מה שאי אפשר לספר. נותר רק לומר: “אני קם” . אני קם עכשיו. השמש שקעה. אדרתה צובעת סגולות את השמים . אני קם. מרחוק אוטובוסים ראשונים יוצאים מן התחנה אוספים נשמות תועות של מוצאש.

הוא אמר. כל מה שמתחיל מהר נגמר מהר.

-ומה שמתחיל לאט?

הוא לקח את האספרסו בלגימה והניח את הכוס בחבטה : עוד יותר מהר !

כמה אהבה אתה יכול לתת
לא קשורה לשום אובייקט
חביט עמוק פנימה.
תמצא שם אוצר בלום
אני מביט,עיוני ,לא רואה שם כלום.

יגעת ומצאת
שברת שילמת
מה ששלך שלך
מה שלא שלך סליחה
כולם ישמחו לתת לך מילים
נדיבי הנדיבים
את מה שהכי חסר להם בחיים

זה לא שאין ואתה לא מוצא
זה שיש ואתה לא רוצה
מחשבה בוראת מציאות
אתה צריך לחשוב חיובית
אני חושב, עיוני ,הרגלים דבוקות לתחתית

יגעת ומצאת
שברת שילמת
מה ששלך שלך
מה שלא שלך סליחה
כולם ישמחו לתת לך מילים
נדיבי הנדיבים
את מה שהכי חסר להם בחיים

הבוקר קראתי ציטוט שימצא חן בעינייך
בטלויזיה דיברו על הכנות למלחמה
ברחוב ניתקלתי באחת מחברותייך
שדיברה בלי סוף ולא הבנתי על מה

עמדתי להתקשר אבל היום כבר לא
עונים מן הצד השני .
מצד שני אם לא עונים.
אז אולי אין עוד צדדים..

הצעדים שלי הולכים אל הים
אולי התיישבת לראות קצת גלים.

רציתי לספר לך שהפסקתי עם סיגריות
שהחדש של אנדרסון יצא סרט נורא
שאין לי תשובה למה כדאי עוד לחיות
שלא בטוח עוד מה עושה לי טוב או רע

עמדתי להתקשר אבל היום כבר לא
עונים מן הצד השני
מצד שני אם לא עונים
אז אולי אין עוד צדדים…

כל הצעדים שלי הולכים אל הים

והים איננו נראה

הנה פתרון אקסקלוסיבי .נועז. בר מימוש וחסר כל הגיון לכל כאבי הלב והפרידות והגירושים והיחסים הסובסטנציאליים: “היום השוכר אינו יכול לעזוב דירה סתם כי בא לו . הוא צריך למצוא שוכר אחר. גם במקום העבודה דורשים התראה מראש ולהישאר לחפוף ולפעמים גם לארגן החלפה ..מעתה אמור : את רוצה לעזוב אותי גברת..? אין בעיה. תשיגי מחליפה ראויה .לא.לא. אין צורך להישאר לחפיפה. “

בשביל מה שתחזור לתל אביב בלילה ? אתה כבר פה בצפון..כשתגמור עם המפגש המשפחתי ..תעשה לי אס אם אס ואני אבוא לאסוף אותך..עוד לא ראית את הבית שלי..אני גרה עכשיו 2 מטר מהים..נקפוץ לחוף..רוח טובה..אויר..שקט..בקבוק יין..כוכבים….מה אתה אומר..?”

כנראה אמרתי כן אחרת קשה להסביר איך עם עלות השחר התעוררתי לקול הגלים זרוק על החול ..לבד. אספתי גפיים ונכנסתי למים בבגדים {“תתעורר”! }. חזרתי אל הסלולרי {“איפה היא נעלמה זאת “} סוללה גמורה. תודה. עכשיו שעה של ייבוש ושעה נוספת של צעידה על כביש לא מוכר .נעמד במחלף. מונית שרות דרומה .ועוד מונית שרות דרומה .מגדלי עזריאלי מעולם לא נראו מבטיחים כל כך כמו הרגע בו פגשו שוב את עיניי. אתמול אחרי שבועיים הגיעה הודעה. ” אתה בנאדם חסר רגישות .למה אתה לא מתקשר??”

אלפיים ושתיים עשרה” אמרה הגברת המאובזרת {היטב} רגע לפני שקמה משולחן הקפה ללכת לפתוח את העסק :”2012 הולך ומתקרב ,אתה לא דואג?”
אני צריך לדאוג?
ברור!וסידרה את השעון המוזהב שעל ידה שיעמוד בדיוק על הפרק.”2012 בא וכולנו הולכים פף .ואחרי זה לא ישאר כלום“
אוקיי.. אבל מה זה משנה אם זה יקרה ב31 לדצמבר השנה או ב2032?
“בטח שזה משנה” קראה ונעמדה על רגליה מחככת עקב על מרצפת.”דצמבר זה החודש הכי עמוס בחנות“

אז פתאום לפני הסדר היא התקשרה. שלומות ,ברכות ,עדכונים ,ודיווחי תנועה. “הפתעת אותי מאוד ” אמרה לבסוף ,”מאוד מופתעת לשמוע אותך ככה“ 
איך ככה?
טוב ,טרי ,חדש ,חי
כי ..מה ..מה.. ציפית?
לא יודעת, אולי..כזה..שקט,מהורהר כזה , תוהה ,לא בטוח. 
כן תודה ,אבל בשביל זה היית צריכה להתקשר מחר.

כמו אחרי מות אביך ,כשגילית את האמת וכל האמת על הסוף שלך .על עתיד סופך .סוף סופי בהחלט. עכשיו,אתה עומד לגלות אמת על ההווה.אתה לבד.עכשיו אביב.אתה לבד.אתה יחיד.מתעורר באמצע הלילה או עם הזריחה או שמש באמצע היום.זה רק אתה.תמיד היה פה רק אתה.עתה כשהסיפור ה..הוא כבר עבר ,זה רק אתה מול ה. מול ה. כלום ומחר?שום כלום.אתה חייב לעשות משהו עם ההדהודים האלו. להפסיק את ההדהודים האלו.להפסיק הדהודים.להפסיק לשתות.לא להפסיק לשתות רק לעצור את זה שתופס את רוב תשומת הלב. רוב תשומת הדף.אומרים שיש גרוע מזה. אף גרוע מזה. מישהו בעולם מביט בך ואומר “יש גרוע מזה” .אני גרוע מזה .הלוואי ויכולת לעזור -לרדת נמוך אף ממנו עד שיביט מטה ויאמר הלוואי ויכולתי לעזור ולרדת נמוך אף ממנו. אולי אתה צריך זיון .אולי לא.אולי רק חיבה ומילים טובות שיש משהו .מישהי ביקום שרוצה אותך שצריכה אותך .לא אתה. אף פעם לא אתה.טובה לפחות כמו ההזדמנות לפגוש בה.אם לפגוש אז עדיף אותה זו שהיא חד פעמית, בדיוק כמוך!

עכשיו אני במשימה אינטנסיבית  להשיב  את העיר הזו  אליי. אחרי שנים של חלוקה בשניים .אחרי כל כך הרבה שנים של חלוקה בשניים שהיינו  הולכים צמודים  כתף אל כתף עיניים מקבילות מבט ישר לפנים אחר כך  פונה הצידה להיפגש .זרוע משיקה, לפעמים משולבת בזרוע השניה .אבל עכשיו ..טיק..טק.. ברגלים..בצעדים ..בהליכה מהירה  בדרכים הידועות .שהיו ידועות בא ויוצא….מחליף  שלומות  או מה קורה  קפצתי לראות שהכל במקום או איך שהכול פה השתנה   לכל הרוחות .. . פוגש אף אחד  בא והולך…… בצעדי ענק גומא את הכרך .בוקר .ערב. לעיתים גם לילה. לפעמים גם חיוכים חדשים שמתפזרים ונקלטים באישונים .דביבונים  באישונים. חיבוקים חדשים .היקפים טריים  .לפעמים גם שפתיים. לא יותר מידי שפתיים רק לכמה דקות ואז מתרומם וצועד בשעה שגוף מוכר שהיה מוכר עושה אותו דבר  . אולי גם שם ללא  עזרה.שום סיוע אף חילוץ .אפשר  לבד. כן. כן. אפשר לשמוע איך לבד  . טיק טק .  להתראות בכיכר. 

שכחה.מחיקה . משהו שיבוא .מישהו שיבוא ייקח מפה את כל הניירות ויפנה אותם לארכיון חיצוני כי פה הארכיב יצא מדעתו. ההליכה בעיר קשה {ה..חנות הזאת זה גו-טיק.. או גוטיק..?}

פחד להיתקל פתאום .ככה פתאום כמו זרים .או לא זרים .אולי פה ממש מעבר לפינה ה..חנות הזאת זה גו-טיק..? היא תצוץ לבדה שערה הערמוני יבריק עם אור  השמש עורה גון שמנת עיניה ירוקות עכשיו הן צוחקות ה..חנות הזאת ידיה נשלחות ומקיפות אותי בטן אל בטן ניחוח אקליפטוס פלומה דקה על העורף נשיקה ה..חנות עוברים ושבים יעברו וישובו מסביב ולא יזרקו אפילו לא מבט.עיר .חנויות פזורות על הרחוב .קינג גורג פינת רשי מימין אפשר יהיה לראות את ה… מימין אפשר לראות את ה..את ה…

“ קצר , קפוצינו , קפה אולה,  מקיאטו מוקצינו, אפשר לאטה,

 נס אמריקנו, שחור עם קצת הל,  הפוך ומצדי שתלכי לעזאזל”[ זאן ריקארדו, עממי]

בגלל השיר ברדיו כמעט וקיצרתי את שיערי.כמעט הלכתי וקיצרתי שיערי,בדיוק כשעברתי ליד המספרה החדשה שפתחו על חורבות  הקפה של  גדי. מאז שסגר קל יותר ללכת על המדרכה לעקוף את תחנת האוטובוס להתעלם מן הטלפון הציבורי{מה זה עוד עושה פה?} ומשם במסלול הרגיל אל הגינה הקטנה משחקי  הילדים החלודים .. אני מתגעגע למשחקים שלנו .שהלכו לישון. שהיו שלנו ומאז שהלכו-כבר לא לנו. יהיה נחמד מאוד  לקום לבוקר אחר ,ולתפוס שמדובר באותו הבוקר  .ועל הדרך  לשכוח איך התרשלנו במשחקים. עד שבלי לשים לב מישהו אחר  לקח אותך לחיות את החיים. אני יכול ממש לשמוע את ה..חיים ה..חדשים  שלך אז  יכולתי לשמוע . יכולתי להרגיש ,אז שאמרו  ,שירדתי  על הברכיים.  אולי עוד  אומרים את זה  לפנייך שירדתי אז בגללך על הברכיים .או על הפנים. זה מה שקרה,מותק ,אל תשאלי,הוא נפל  על הברכיים. ואחר כך על הפנים. זה מה שאומרים.  זה  .,וזה שכרעתי ברך לפנייך.הלוואי ויכולנו  להפסיק  בזמן .להפסיק את כל המשחקים ,אני אומר להפסיק כי בינתיים  אנחנו יודעים טוב מאוד מה קרה.אבל אז רצינו לשחק לשחק כך עד כלות  הימים . ואכן כמו שאומרים בחדשות תמו להם הימים.אני לא בטוח שאומרים את זה בחדשות . ועם זאת תמו הימים. ימי החסד. מאה ימים של חסד.לא לוקח אחריות על המאה.גם לא על הסוף  הימים היו יפים הסוף היה ודאי . אז בשביל מה כל הסיפור הזה? בשביל השמחה. בשביל ההמשך ובשביל הצער  שזה לא בדיוק ההמשך , שזה הסוף ושום המשך לא יבוא. פחד שזה הסוף ושום המשך לא יהיה עוד  לסיפורים שלנו .שנשארו ערים. ולא לנו. שנפגשים בצומת אחת והולכים ונפרדים באחרת .ושוב בוחרים רחוב אחד  ומצטלבים בשני , עד שמגיעים לפינת הקפה של גדי ,מתיישבים על הבר ומזמינים אחד קצר ואחד אמריקנו עם חלב קר בצד .תמיד שתיים.תמיד מביטים על הרחוב שתמיד המתין לגשם . “עוד  ממתין לגשם” אמרתי  והשבתי פניי אל החלון “אבל עכשיו עוד קיץ “.דחקת  מרפק  וחייכת,

“רק בקיץ יש למה לחכות “

“למה? גם בחורף מחכים לקיץ”

“לקיץ לא מחכים..הקיץ מגיע “

” אתה יודע שאתה אדם מאוד משונה..כן?”

.” כשאת אומרת את זה ככה..”

 ” זו מחמאה!”

” אני ארשום את זה”

” תרשום .תרשום”

רושם.

המאמץ ההתמדה .ההשקעה הכל לטמיון. המטרה בהא הידיעה ההשג, גם הוא ידוע .ההצלחה. המחשבה הבלתי פוסקת על עצמך.ההגות המרוממת.  התכלית הלא נודעת. הכוונה. אי הכוונה.  ההשתמטות ההתגייסות  חילוף החומרים  והשיטוט, כל עבודת היום,הכול ייפסק ברגע אחד. איזה סוף . הלוואי שייפול על יום שבתון  ולא אצטער על אי התפוקה הנצחית. 

הפקה עיצוב ועריכה: נעה הוצאה לאור 

הזכויות -זכורות  

אומרים כי אין חכם כבעל ניסיון.האם הכוונה היא כי הניסיון מחכים? אני חושב על זה ולא תופס ביתרון  : הלא  בכל פעם שנכשלתי הרווחתי ניסיון אך משהעמדתי אותו בניסוי שוב הפסדתי והייתי מפסיד והולך עד קץ

כל הימים לולא עצרתי  לעמוד על תכונתו של הנצחון והיאעיוורונו . שכן ההצלחה  מאירה פנים לחכמים כמו גם לטיפשים ועל כך תהילתה.מעתה אמור: הניסיון מחכים ,כן. אבל רק לזה המוכן לשאת בהוצאות המשפט.

יום אחד.

היית אומר.

רגע אחד. אפילו לא רגע.

היית אומר

שנייה. בזיק זק ונגמר.

רק רגע ,עוד לא נגמר.

היית אומר.

זה עוד לא .

היית אומר .

אני זוכר הכול כמו בהתחלה, מההתחלה ,כשבאתי בלי שום זיכרון ואחרכך.מה.היה.הייתי .אחר כך הייתי..ראיתי הכול כמו בהתחלה הבזק של אור ובזיק זק ונגמר. .רק רגע ,ונגמר. מה נגמר . הזיכרון?הרגע ?

היית אומר

אני לא יודע אני לא זוכר מה  הייתי. אחר כך ראיתי הכל כמו בהתחלה שבאתי בלי זיכרון ואז הבזק של אור ובזיק זק ונגמר. אבל ראיתי אבל הייתי בכל הרגעים ,בהתחלה בלי זיכרון ארץ אחרת זו שפה אחרת שהם אומרים “הנה הווווא” הקולות יאמרו הנה הוא בא ואז יפסיקו לכמה שנים.לכמה זמן.

היית אומר.

אני לא זוכר .מה. הקולות אמרו הנה הוא בא ..אחר כך החום ..הלחץ..הכאב החד..ואחר כך הקור .קודם הקולות בשפה אחרת הנה הוא הנה הקור והחום הרעידות והתנועה שעולה ויורדת בפעימות קצובות.

היית אומר.

אני לא זוכר אבל הנה האור.הבזק של אור ונגמר.אני נגמר. בזיק זק ונגמר

גבה אל הקיר.מבטה אינו אטום עוד הלוואי והייתי זוכר עוד ..ישבנו לקפה בין ערביים מאחורי בית הכנסת הגדול. לובן גופה זרה אור שימחה באויר שלא התלונן על מראה דמותה בחלון ולא על חזיון הנברשות הצרפתיות שדלקו בעיניה הירוקות
כמו מין..אורגן אורות  צוחקת -בהיר. חושבת-אביך. עצובה- כהה ועימה מתאבקים כל גווני החלל .

אלנבי.ממעבר הולכי הרגל 50 מטר סובבים את בית הכנסת הגדול עד שמגיעים אל פתח בית הקפה הצרפתי.לא ממש צרפתי. סגנון צרפתי. הייתי יכול להרחיב ולדבר קצת על סגנון .אם היה לי אחד כזה.

ערב שישי עמד לרדת ולהכריז שבת אולי כדאי היה ש…בית כנסת, אם לא בפנים אז לכל הפחות עדיף יהיה לשבת קרוב ולתפוס זוית צפיה אל בית התפילה. הוא .-מגושם ,מרושל וגמלוני ,רגליו העצומות אבן . עומדות ומשקיפות על הכביש הראשי כקוראות תיגר על הזמן שחלף. שלטי פח ישנים מספרים תהילת עבר מול כל עובר שעוצר לשאול מה נשמע . בסדר.

החלונות –מין ויטראזים קבועים לרוחב מעטפת הבטון האפור אחוזים במסגרות דקות בצבע הנחושת ליתר בטחון .לא לקרוא להם בטחון. ואילו המרזבים הנופלים מן הגג פוערים פה חלוד כמה מטרים מעל ראשם של כמה מבקרים.

“כמה?”

“אני ספרתי שישה..ובשבילי אמריקנו עם חלב קר בצד.”

ציורי דיוקנאות צרפתיים על קירות הסלון השרו אוירה קונטיננטלית או אינטרקונטיננטלית על המסובים היושבים על כורסאות לואי לואי ,סביב
שולחנות עץ עתיק. לא עתיק .הטיק.מעמד העיתונים אף הוא מעץ מגולף הנה עומד על משמרתו בפינת הכניסה עמוס כמו תמיד חוברות עיצוב מבהיקות.תמיד .לא להגזים.הקפה כפי

שניתן לראות מוגש בכוסות פורצלן בהירות ופרחוניות בעלי תיתורת ורודה הנסמכות על גבי צלוחיות מאותו המין. אני אומר מין אבל חושב על משהו אחר. לימין מפגש התחתיות כוס -צלוחית הניחו עוגיית גינגר כדי להרגיע מעט מקולו הצרוד של אזנבור ששר ברקע.

“כמה.”

“עכשיו נכנסים עוד שלושה ,אתה רואה שם?”

בין הערביים,בין השמשות ,עוד לא ירד ערב אך האור בחוץ כבר בוחר צד המאיר את תמונת פניה בגון יוצא מן הכלל כמו עזב את המסגרת שעל הקיר מעל ראשה והתיישב כאן ממול.ממש כאן ממול. אני חושב שזה היה ואן דייק

“חסר אחד”

“מה ?”

“חסר להם אחד למניין..”

“מה זאת אומרת?”

“תפילה בציבור דורשת לפחות עשרה אנשים.פחות מזה לא…”

“לא מתפללים?”

“לא בציבור.אם לא באים עשרה אז כל אחד מתפלל לעצמו ואחר כך מתפזרים .וזה.. מחזה די עצוב.”

“אני לא מבינה מה זה משנה ,תפילה היא תפילה”

“אולי בשביל מי שלא מגיע. אבל מי שמגיע מבקש את כוח הציבור בשבילו תפילה ביחד או לבד היא כמו היחס בין גלויה ל…עצומה”

“כן אבל למה עשרה זה ציבור?”

“אני לא חושב שאני יודע מה המשמעות של עשר,מה השעה עכשיו?”

“עשרה לעשר”

“מה ?”

“סתם צוחקת.”

דרך החלון אפשר לראות כיצד בחסות קרני השמש השוקעת נפרדות המרצפות בחוץ לשתיים .. האפורות נמשכות אל פיתוחי העץ שעל דלת הסלון ואילו החומות או אם לדייק אלו שבגון הבז אדמדם פונות אל השמאל אל עבר המדרגות המוליכות אל ההיכל העזוב.מקדש מעט .

“אני רוצה עוד אחד.”

“אמריקנו?”

“לא חשוב העיקר שיבוא כבר .”

משער בית הכנסת יוצא אדם שחוח גו בצעדים מחושבים היטב אל מפגש המעקה עם המדרגות מבטו משם הלאה אל החצר הריקה אשר מתחת.הוא מציץ במה שנידמה כשעונו. אולי היה לו שעון. כעבור כמה רגעים הוא פונה לשוב על עקבותיו. שוב על עקבותיו.

“תסתכל .תסתכל לשם. אתה רואה?”

 מן הרחוב הלכה והתקרבה דמות מטושטשת באיטיות בלתי מוסרית מכאן קשה להעריך לאן פניה אל שער הסלון או אל שער הרחמים.

“יש לו כובע”

“אבל לא כיפה”

“הוא ממהר.”

“ממש..”

“הוא מביט על בית הכנסת..”

“עכשיו הוא מסתכל לכאן”

עכשיו הוא עוצר.הקשיש עוצר על הצטלבות המרצפות ,אפורות עם החומות, ראשו לכאן אחר כך לשם אחר כך …

“נו.. נו. אני לא מאמינה ..מה הוא לא זוכר לאן הוא צריך..?”

“אולי הוא עוד לא החליט”

“אתה צוחק עליי.”

קרן שמש אחרונה עוקבת אחר הילוכו… היישר אל בית הקפה.

“איך זה יכול להיות? אתה צוחק עליי .אתה חייב לצחוק.”

” אני צוחק…”

עכשיו מקרוב.הקשיש מצמיד פניו אל הזכוכית .עכשיו מקרוב. בפנים-היכן שפעם הייתה מוסיקה היו אזנבור ודיוקנאות צרפתיים בסגנון פריזאי וקפה בכוסות פורצלן ומעמד עיתונים ,אין איש .אין איש פה פרט…לאיש זקן המביט אחור .נזכר איך לפני המון שנים  הם  ישבו כאן וניסו לנחש אם יבוא עשירי למניין עד שבא אחד לחלון והתקרב כל כך והמבטים כולם הצטלבו .העיניים הבהירות. הראש הלבן נע לימין ולשמאל.ההבעה קופאת . השפתיים מצקצקות .מצמוץ מהיר על פני העפעפיים. אישונים .ריפרופים. גלגל העין נפער לרווחה ..הנה יוצא הגבאי אל המעקה .שוב יוצא. מחלון הראוה ניתקים פניו של הזקן ופונים אחור אל היד המנופפת מלמעלה מצביעה בקוצר רוח על השעון ביד שמאל ..במחשבה שנייה ? לא היה לו שעון.