ככה הפכנו את העיר למגרש משחקים.

את לקחת דירת שני חדרים במרכז ואני שכרתי דירת חדר שכל הזמן החליפה מקום בדרך כלל ברדיוס קרוב. ארלוזורוב. הכובשים. נוה צדק. המסגר(!) דיזנגוף. בוגרשוב. יפו. לוריא. חוץ מלישון אהבה וחדשות הטלויזיה בערב שישי חיינו ברחובות. סרט ? בחוץ. אוכל ? בחוץ. קפה? בירה? מוסיקה? בחוץ. בחוץ.בחוץ.

כל מקום חדש שנפתח. כל מקום שנסגר .כל חנות ישנה ששינתה פניה כל אדם משונה שהחל להיראות ברחובות. כל קבצן כל חלמן כל אישה חושנית בשקל כל יזם תרבות בשני שקל את כולם היכרנו. כולם אמרו לנו שלום. לכולם השבנו במחוות נגיעה בשולי כובע דמיוני .

כך שהכניסה לחנות הפרחים הותיקה “שי -לי” שעמדה כמעט בפינת גורדון לא היתה אמורה להיות אירוע לולא השמועה שהחלה לרוץ כי שאול סוגר. דליי הפרחים השחורים עוד היו מלאים בורדים שושנים חרציות וכלניות אך השלט על החלון להשכרה לא בישר טובות על עתידם. שלפתי פרח אדום ארוך גבעול ונכנסנו. שאול שי לי הנהן.

כן בבקשה?

שלום רציתי לשאול כמה אתה רוצה על השכרה?

אוה..החנות לא שלי..זה בעל הבית של הנכס.

איזה נכס?

שאלת על ההשכרה?

כן.

נו..

אני לא מבין מה הוא אומר.

תן לי לנסות

בבקשה.

שלום אדוני .

שלום.

אתה עובד בחנות?

כן. כן. זו החנות שלי לפחות עד סוף החודש.

מה שהחבר שלי ניסה פה לברר זה כמה יעלה להשכיר …

אבל זה בדיוק מה שאמרתי לו! החנות הזאת היתה..

פרח.

סליחה?

כמה יעלה להשכיר את הפרח המקסים שבידו!

שאול שי לי העביר מבט נדהם בעינייך הירוקות ירוקות עד ובשיערי הארוך שארך אז למידתו של ג’יזס כרייסט או ג’ורג’ הריסון על עטיפת התקליט אה סוויט לורד – פתח את הפה לומר משהו ואז פרץ בצחוק רועם שהעלה דמעות בעיניו..”אתם יודעים” אמר בין דמעה לדמעה “ארבעים שנה אני פה .כל שנה אני עושה תוכנית לסגור הכל ולנסוע לגיברלטר שמעתי יפה שם מאוד! ועכשיו שאני צריך לפנות את החנות באמת..אני לא בטוח שאני רוצה לנסוע.

גיברלטר יפה .השבתי

כן גם אני שמעתי . הוספת

מתי שמעת?

עכשיו!

“תגידו !” התערב בעל חנות הפרחים מוצא סוף סוף את מטפחת נייר שחיפש .”אתם ביחד? “

מה פתאום !! קראנו ביחד.

אני הכרתי אותה פה עכשיו ליד הכלניות

תסלח לו הוא לא יודע להבדיל בין כלניות לנוריות .

בטח שאני יודע!

כן ?מה ההבדל?

כלניות מתחיל בכף.

אתה אדיוט אבל אני אוהבת אותך .

אתה בחור עם מזל! הוסיף האיש בצחוק ,תשאיר אצלך את הפרח . מתנה ממני מזכרת .

תודה . קדנו בראשינו אחת יפנית לחצנו את ידו ויצאנו אל הרחוב. בפינה של מאפו מצאתי פח . מה אתה עושה ? קראת. זו מזכרת .

מזכרת שלא תיזכור כלום כבר בערב…השבתי ,מתקרב אל שפתייך אל החום אל השקט שתמיד אזכור. התנשקנו. אוטובוס עצר בתחנה . בין היורדים התנהל ויכוח מי היה צריך לתת מקום לזקנה.זוג עמד מול לוח מודעות קורע פיתקית . ילד קטן עזב את היד של אימא שלו והחל לרוץ . שלושה תיירים חיפשו איפה האכסניה . נערה דתיה חצתה את הכביש. התנשקנו.

איך הכרנו . או איך השגתי את מספר הטלפון שלך , יכול היה להיות פרק נהדר בסדרת טלוויזיה . לא. לא. עשו על זה הרבה סדרות . שוק הכרמל על אחת הסמטאות בשביל האחורי המוליך מדוכן הגבינות אל החניון ,פתחו אספרסו בר קטן. דלפק צר ארבעה כיסאות וזה כל העולם. אני לא מספר את זה נכון.

איך שהכרנו לא הכירו מעולם.

היה זה חורף.הייתה עונה כזו .אני נשבע .ירד אפילו גשם .יצאתי לשיטוט רגלי בשוק . תנועת הקונים דלילה. ריק . המוכרים עומדים ומשפשפים ידיים בעצבים מזעיפים פנים אל מול האמיצים שיצאו בקור הזה לקנות . אמיצים או נואשים . מישהו קילל את העירייה שלא תיקרה את השמיים וכל הסחורה נרטבת קיבינימט מולו צעק אחר והאשים את העובד ששיחק אותה חולה ורק בגלל הבן זונה הזה אני לא יושב מול הטלוויזיה אוכל ופלים.

.”כביסה קפה ארוחות בוקר” שלט עץ קטן על דוכן הגבינות נטוש הקהל משך את תשומת הלב. החץ היפנה את הקורא אל השביל המוליך אל החניון . הידקתי מעיל אל גופי-מעיל אפור סטייל קולומבו ,שרלוק,מארלו ועוד בלשים גיבורי ילדותי שנהגו תמיד לתחוב אפם

לעסקים לא להם. והלכתי אחר הגשם שפילס מבואות מים עד לחלון זכוכית שגילה מכונת כביסה כסאות בר ודלפק עץ בצבע כתום שרמז הבטחות.

דלפקים לא רומזים הבטחות.

הדלת נפתחה בקלות . אמרתי שלום . אמרתי “סליחה?” אלא שמלבד עיתונים וכמה תפריטים שדיברו על עצמם טובות לא היה איש . אולי זו הסיבה שלא הגיעה תשובה . אולי אני מתבלבל ומדובר ביום אחר. חורף אני זוכר, אני זוכר חורף ,מכבסה, ריח מרכך אז. לא אז ,עז. וקפה ושחמט ששיחקנו שיכורים בשעה שבחוץ מטרולוגים קפצו משמחה על תחזית מדויקת שניבאה רוח וממטרים.

עד שהכרנו לא הכרתי כך מעולם .

לחצתי על הידית הדלת נפתחה בקלות .אמרתי שלום. אמרתי סליחה. דפדפתי בתפריטים .הדלקתי סיגריה קראתי עיתונים. רוח נכנסה מעיפה את הדפים . סובבתי ראשי ושם עמדת . שיער פרוע עיניים ירוקות ריח הגשם . בואי תיכנסי –סימנתי לך

אני? שאלת בקול חולמני . כן . כן השבתי בדחיפות וסגרי את הדלת קור כלבים

משכת כיסא והתיישבת לידי .יש קפה?

איזה קפה ?

אספרסו קצר ..

כן.למה לא . עברתי לצד השני של הדוכן מחקה תנועות מקצועיות של בריסטה מיומן תחת מבטך הנעים . בבקשה אספרסו קצר .

הקפה טוב . סיכמת .מרפקייך מונחים שרועים על הדלפק . איך העבודה?

את רואה, לא משהו.

אפשר את המאפרה?

בבקשה.

הדלקת את שלך .עינייך התבהרו חלקית

איך בעל הבית פה?

את מחפשת עבודה? לא יודע אם תאהבי אותו ..הוא קצת קפדן ועצבני

הוא שמן?

שמן מאוד

ועצבני אתה אומר..

עצבני כעסן ורגזן .

אז בשביל זה הוא מחזיק אותך פה

סליחה?

בשביל הקליינטים

בדיוק

איפה הוא בעצם..?

בבנק..הלך לעשות הפקדה

אז הוא אמור לחזור כל רגע?

לא . לא. הוא הולך בדרך כלל לבנק יהב ..לעובדי מדינה

הוא עובד מדינה?!

זה החלום שלו .אבל לא קיבלו אותו .

לא גמר בית ספר עממי

בדיוק

מעניין..

כן…אז את בעלת המקום ?

כן

מקום יפה

תודה .

פרצנו בצחוק שהזמין אותנו להישאר. אחר כך מזגת יין ושמת את הדיסק ההוא של ניל יאנג על רקע קול המים המכים בחלון ושתינו וכיבסנו ודיברנו ושיחקנו שח עד קצה הלילה . בבוקר התנשקנו אבל זה סיפור אחר. אחר ונדוש.

הוא ישב בחוץ והמתין לאישתו. הוא לא אוהב לחכות אבל הפעם החליט שבמאזן התשלומים השבועי ביניהם -הוא יצא חייב בשל אותה הערה מטופשת על החניה שגרמה לה לקום בבוקר לפני הזמן..לא משנה. הוא הרגיש אשם מספיק בשביל לחרוג ממנהגו, ולחכות לה מחוץ לקניון. בשער הצפוני. בשעת הערב הייעודה . עד כאן : הוא. היא מאחרת. או ששוב הקדים .קשה לדעת. לא זכר אם קבעו ב-ורבע או ברבע ל. שלא לדבר על כך שהסיבה המדוייקת לכל ה..סיפור חמקה ממנו . במצב העניינים הזה לא נותר לו אלא להדליק סיגריה ולהמתין לדמותה הנמרצת שתבוא ותופע לפניו .והיא אכן הופיעה.אישתו. לשעבר. בכפוף לאותן נסיבות שרק קצרי רואי נוהגים לכנות : מקרה. היא צצה במרחק של מעל 60 ק”מ מביתה -היישר אל מבטו הנדהם. הוא לא ראה אותה -כמה זמן? -יותר מעשר שנים.היא נראתה מוכרת אך מרוחקת כמו בתמונה ישנה . תחושה משונה בצורה של ספק השתלטה על גרונו . האם הוא מדמיין שהוא ממתין לאישה אחרת כאשר בפועל ……

למזלו. אם ניתן לקרוא לרגע כלשהו מזל. דומה שהיא אינה מבחינה בו. וכך נחסכה ממנו הברכה הגמלונית שעמדה על קצה לשונו . ידיים מוכרות נכרכו מאחריו סביב מותנו. הוא זרק את הבדל הבוער והסתובב אל הפנים המחייכות. ידעתי . אמרה. שתשכח שקבענו בשער ליד המוניות .אבל עברתי שם בכל מקרה..אני מקווה שלא איחרתי המון..תגיד זו לא אישתך לשעבר שמה? הוא הצמיד את שפתיו אל פיה המופתע. מה פתאום. השיב. זה אני. אני זה שאיחרתי המון.

שאלת אותי לאן בא לי ללכת ואמרתי בואי נלך לבית אבות ונראה לאן זורמים כל הנחלים בסופו של יום ארוך. ירדנו על חשמונאים עד  בילו ומשם ימינה עד כרמיה.. “אני חושבת שזה שם “,סימנת בידך היפה על בניין אפור תריסים בדרך עצרת ללטף חתול אפור אולי זה היה הומאז אולי אני סתם מבלבל את המוח.  חצינו את הכביש אל המבנה שממול , כמה עציצים בכניסה קמלו בשקט את פנינו. דחפתי דלת כבדה מזכוכית,ונכנסנו .צעדייך טופפו יפה על הרצפה

לאן?..סליחה…לאן ?

השומר בכניסה לבש מדים ללא הדרה  .מן הכותפת הימנית הציץ לו כובע מצחיה קטן

כן בבקשה את מי אתם מחפשים

“את האבא שלו ” ענית ברישול, עינייך הירוקות סורקות שלווה בחלל הלובי עמוס הנברשות הכבדות

השומר נעץ בי מבט  “אבא שלך פה?” ,והרים את ידו להזיז את הכותפת בדיוק כפי שצריך

למה לא? השבתי בפנים רציניות   “אתה חושב שאין לנו מה לעשות בחיים רק להסתובב בבתי אבות?

לא. לא. בסדר נסוג המאבטח צריך לשאול אתה יודע לפעמים צריך לשאול.
מחדר האוכל נשמעו קולות. נכנסנו לעשות קפה אחד שחור אחד נס על חלב איפה הסוכר.משכנו כיסאות פלסטיק שחורות והתיישבנו לצפות במתרחש: גברת צעירה בעלת מבט חם עמדה במרכז החדר והקריאה בקול סימפטי . בוקי הארנב ליגלג על הצב השכונתי .”בהליכה!בהליכה אני משיג אותך” הרעים קולה על הקשישים שהיו מסובין בכסאות גלגלים סביב שולחנות פורמייקה . קנקני אלומיניום כסופים . פרוסות לחם וריבה חמאה ממרח שוקולד חמאת בוטנים .
בא נתערב הציע הארנב
מאחרי היושבים עומדים המטפלים תומכים מידי פעם בשורש צוואר בכתף או במרפק היד הנשמטים על לא עוול בכפם, אם לומר את זה ככה . לפניהם כמה קנקנים וצלחות שהציגו פרוסות לחם בריבה חמאה ממרח שוקולד ומרגרינה{בא נתערב הציע הארנב}

הגברים לובשים חלוקים גדולים שוליהם עד לרצפה עד לגלגלים .הנשים בשמלות נקודות עקודות וברודות כמו נגזרו ממפה אחת ענקית המכסה את הפורמייקה מעליה קנקני התה לוהטים פרוסות שוקולד ריבה וחמאה .בשביל מי? בשביל מה צריכים פרוסת לחם אם לא מצליחים לחרבן וקנקני אלומיניום רותחים אם לא מרגישים איך לוהטת היד כשנוגעים ,ובשביל מי הסיפורים. בא נתערב! הציע הארנב
כללי התחרות נקבעו על המקום. יש להקיף את כל שורת הבניינים שבשכונה “ומי שמנצח..” הדגישה הקוראת ” ומי שמנצח..”עיני הקשישים דרוכות , מחכים למוצא פי העלילה ,עכשיו המרדף. הצב רודף אחרי הארנב,

קהל פניו משולהבות, המבט קצת מזוגג, אך עוקב בטח עוקב.פתאום התנתק לו כיסא אחד מבין החבורה והתגלגל בכבדות אל דלת החירום שמימין. לאן אתה הולך? 

אני הולך אליו, את באה?

אני רוצה לשמוע את סוף הסיפור

הצב מנצח

אל תגלה.

הזקן דחף בזרועות כבדות את הכיסא אל עבר ידית דלת היציאה . הקדמתי אותו ופתחתי.  אויר קר נשב דרכו פנימה ,רק קר.”תודה”. אמר בקול שבור .” תודה רבה אדוני ..אני לא יכול.. לשמוע סיפורים האלו יותר…אולי יש לך.. סיגריה? …ותשאיר ..פתוחה.. הם ..לא מרשים ..לסגור אותה ..עד סוף,..תודה. ” .הדלקתי מצית ביד רועדת ,מכסה בכפי השניה מפני הרוח מפני הקור ומפני הצער שהלך

קאפוט.

ערב ירד על  גג ברחוב הרב קוק . הוא ירד גם על  גגות אחרים אבל עליהם אין לי שום מושג. בקומה העליונה  של בניין זנוח ברב קוק בואכה הכובשים במין חצר פתוחה בין  חדר המגורים היחיד ובין הגג ישבתי על ספה אדומה לקבל את פני הערב. בקבוק גראפה ,קופסת סיגריות כחולה,מצית כוס וזה כל העולם.היו גם גגות אחרים אך לא ניתן להסיק עליהם  דבר. אוויר שהגיע מהים הרטיט על העור ואת הלב ברעד מנחם כמו ידע המשב לאן הוא נכנס ולאן כל זה הולך. אפשר והרעיד לבבות נוספים,אין מספיק נתונים.   

 עתה היא נכנסת בחיוך . נעמדת אל מול הספה ידיה על מותניה ובעיניה חיוך.כן ,כן את זה כבר אמרתי. מבטה נע סוקר לצדדים בוחן  את הנוף. חצרות ,בתים,דודי שמש ,בקצה השמאלי אם מתאמצים אפשר לראות פיסה של ים .למעלה עננים בגוון כחול כהה הולכים ומתחשרים, כמה יונים תופסות דאייה אחרונה לפני הסגירה .עורב אחד פורץ  בקול העשוי להישמע באזני כל העומדים על הגגות נעלמים כעת מכל בינה  

היא אוספת את כוסית הגראפה המושטת ואומרת “לחיים” . מורידה גם נעלי סירה קלות  מעל רגליה ומניחה את גופה ברכות הכרחית {הכרחית !הכרחית!}על אחד המושבים שלצידי.  אני קם וניגש אל עבר המקרר הישן העומד מאחרי גבה .כמעט אמרתי קם ונרגש .אני קם וניגש אל מנורת הקריאה הניצבת מעל המקרר המנותק שם מאחור היד

מגששת אחר הכפתור   “לא צריך אור” מגיע קולה החרישי אתה יכול לראות אותי גם ככה. האצבע על המתג. אור .עכשיו היא מסתובבת  אלומות קטנות וחצופות רוקדות סביב גופה החשוף. עיניה ירוקות נוצצות באור המנורות או באור הכוכבים או אולי שום אור שבעולם לא יחזיר לי עכשיו   את מבטה השורף . “לא צריך אור” לחשה “לא צריך”.

היום לפני. שלושים שנה. בסיס צבאי. קורס קצינים. פגשתי צוערת. חמודה וחייכנית. אומרים קיבוצניקיש. באמת מקיבוץ. קיבוצים לפניה. ראיתי ודאי.רק בשלטים. לצד הדרך. אז הצוערת. חייכנו יחד. מסיבת הסיום. המפקדים אירגנו. אלוהים ישמור. בני כמה? עוד לא. בקושי עשרים. אז הצוערת. חמודה וחייכנית. עמדה לפניי.. בתור שהשתרך. אמרה משהו. קשה לזכור.שלושים שנה.כמה נשים.כמה אהובות.כמה דפיקות.גם בלב. אז הצוערת .אמרה משהו .אז עניתי . בתור שהשתרך. במסיבת הסיום. לרגל הדרגות. סגן משנה.משנה למה? משנה לאהבה. משנה לדפיקה. סתום ת’פה . משנה לעולם. עולם שנפתח. עולם האישה. מגזין כרומו .סתם מגזין. אז הצוערת! עמדה לפניי. חמודה וחייכנית. אמרה משהו.קשה לזכור.אחר כך. עוד לא. בתור שהשתרך .שתינו בירה. שתינו בירה.שתינו בירה. אחר כך. עוד לא. מצאנו פינה. אומרים להתגפף. פעם ראשונה. המוסיקה רעמה. האזניים בערו. העיניים עצומות.ריח השמפו. שמפו חיילות.מצאנו פינה. מתחת לעץ. אולי אקליפטוס. ודאי אקליפטוס.. היה חושך .ראיתי ירח. בינתיים מתגפפים . מדים במדים. סיכות בסיכות.דרגות בדרגות. ריח השיער..עולה המוסיקה. מדים במדים. אז הצוערת..שעמדה לפניי. בתור שהשתרך. במסיבת הסיום. שמצאנו פינה .אחר כך .אחרי הגיפופים .הזמינה לשבת .שבת בקיבוץ.היום לפני .שלושים שנה . נכנסתי לחדר. חדרה בקיבוץ. אמרה שלום.חמוד וחייכני. נכנסתי לחדר. היא לבשה. בערך כלום.

אחר כל הדברים האלו הציעה ללכת לסינמטק  לראות את “סיפורם של מארי וזוליאן “סרטו של הבמאי המהולל ז’ק ריווט אמרה שב”הארץ” היה כתוב “הרהור קולנועי מקסים “

הסינמטק בשעת ערב חורפית לבש חג .הרחבה פזורת המרצפות והספסלים מלאה אנשים ועל פניהם אור יקרות . אני יודע שאני  מגזים.

ראיתי אותה עומדת ליד הקופות עטופה במעיל רוסי בסגנון אנה קרנינה. התקרבתי  ולחשתי  אל ערפה “כרטיסים? ”
” יש ” השיבה והסתובבה עיניה חיוכים כמו שיר ילדים, אני נשבע שאם היה לי דימוי טוב יותר לא הייתי שומר אותו לעצמי,
היא שילבה ידה בכיסי. חיכי הבוער.המתנו לקבוצה שתיאסף וביחד חלפנו על פני הסדרן
“כרטיסים?”
“יש  ” ענתה במתיקות וסימנה על החבורה שמאחור

תבואי היום.
תבואי צהרים.
תבואי ערב
אל תבואי בכלל

הסיפור אמיתי ובשל כך הושמטו השמות. אני ועתליה. טוב אולי לא ממש הושמטו. פוסעים ברחוב יפת . הערב ערב. התחלנו בנוה צדק. כשהשמש רק נטתה ראש לקפיצה אל המים .היא סיפרה על אביה ובת זוגו. סיפור עצוב. למען האמת גם סיפורה האישי היה עצוב. אבל גם שלי באותם הימים היה נכנס בקלות לפסטיבל הבכי המקומי. לכן מתקדמים הלאה. אל הערב. רח יפת. אני ועתליה. קצת רעבים. רוצה לאכול משהו? כן. עצרנו אצל אבו אל עבד בפינה איפה שבהמשך יש את המכולת של זינייב. המקום היה ריק באופן חשוד .שאלנו אם פתוחים. אמרו כן . וסגרו אחרינו את דלת הכניסה.
טוב. אמרתי לה. זה קצת משונה אבל..אולי הם רוצים לתת לנו פרטיות..
המנות הראשונות הגיעו ועם הביס הראשון פתאום ירד האסימון.
אוי ואבוי
מה קרה?
זה ערב יום הזיכרון
מה???
כן . כן..הערב זה ערב יום הזיכרון
איך יכול להיות?
יכול להיות.

אוי א ברוך. עכשיו לאי הנוחות ה..מוסרית של לשבת במסעדה דווקא הערב היצטרפה שאלה קצת יותר מעשית .מה עושים בצפירה? עומדים? בכל הזאת החלל מאוייש רק באנשים שלא בדיוק מתחברים לעניין..לא נעים. מצד שני. כן? אנו בנו ארצה לבנות ולהיבנות. מצד שלישי מי כפה עלינו להיכנס דווקא לכאן מצד רביעי כאן זה מדינת ישראל לא ערב הסעודית מצד חמישי אנחנו פה מתארחים ב”בית” של מישהו אחר והנוהג המחייב של המקום ..מצד שישי. .
הגיעה הצפירה.
הבטנו עמוק אחד לתוך העיניים של השניה.
מעמידים את המזלג והסכין בדום מתוח.
יזכור.

נכנסתי אתך אל מלון ישן ועתיק ליד כיכר ציון בירושלים. ממתינים זמן רב לקבלת החדר שהובטח. האיש שישב בקבלה- הקבליסט. ערבי צעיר וחייכן פנה אלינו בכמה שפות עד שניכנעתי ואמרתי בסדר. דבר עברית. לא הפסיק ללהג לרגע. מתוך אמונה שכשהחדר יהיה מוכן נודה לאל על שתיקתו ונשכח מהמחדל.

הוא צדק.

לפני שנתן את המפתח הצהיר כמעניק לי פרס : המלון הזה יש לו מאה שנה לפחות!! הודיתי. פתחתי .נכנסנו ועשינו אהבה מאה שנים . לפחות.

הזמנתי אותה לבארוד גם בגלל המיתולוגיה וגם בגלל המחסה שהמקום מעניק שהרי חמישי ערב חוצות ירושלים עמוסות בתיירים.בליינים . חיילים. משפחות.ילדים וכשר למהדרין.

בכניסה השמיעו את לסטר יאנג האגדי(מי שאוהב את הסקסופון שלו הוא חבר שלי כאן ועכשיו..) וכמו באיזו סצינה מאיזה סרט ישן עמד זוג ורקד ממש ליד הפתח. הם נעו בתיאום מושלם. היא מתולתלת שיער שחור שזרקה בו שיבה דקת גו בשמלה לבנה ..אני נותן לה 60. הגבר לא יכול להיות מבוגר בהרבה .פרוע שיער. זקן לא מסודר לא הרבה קלאס בלבוש אך כאמור לזוז הוא יודע.

הזמנתי יין. מלבק מהמולדת. היא הזמינה בירה אני לא יודע איפה המולדת שלה. והבטנו בזוג. בליבי התארגנה תפילה .רק שלא תאנח ותגיד עכשיו :” אהח..איזו אהבה” כי אני לא אהיה אחראי לתוצאות . היא לגמה מן הכוס ונאנחה. אהח..איזו בירה.

השיחה כמו אוטו ישן שלרגע לא מאמין שמישהו נתן בו אמון וסובב את המפתח הישתעלה והחלה לנוע. בעיקר לצד שלה. אני לא מתלונן. יש ימים בהם אני מעדיף להקשיב . לא בגלל שאין לי מה להגיד אלא בגלל שהאוכל טעים. היא סיפרה סיפור מלא פרטים וחסר פואנטה אבל סיפרה אותו בחן. היין ירד . המוסיקה התחלפה ועכשיו רואים את האישה בשיער השיבה פוסעת במהירות הלאה אל פינת הסימטה נעלמת. קוראת לאחור בקול קשוח : dont follow me !

הגבר מהדק אל ראשו כובע מצחיה כחול ומרופט ולוקח צעד איטי בעקבותיה.

הרמתי את כוס היין מקיש בחזקה עם הבירה העומדת על השולחן . אהח..נאנחתי. איזו אהבה.

עכשיו ירושלים. עכשיו ניזכר. שפעם לקחנו. היה קיץ. לקחנו חדר. למשך שבוע. להרגיש כאן. רצינו להרגיש. כאן בירושלים. כאן ועכשיו. להרגיש כאילו. אין עולם. רק ירושלים. שוטטתי שעות. חנויות ספרים. יד שניה. את בחדר. אני נכנס..

..עכשיו ירושלים. בלילות הלכנו.היינו הולכים. מחנה יהודה. צ’יסר צ’יסר. עד שאמרת. בא לחדר. בא נתנשק. פה תלחץ. פה תרגיע. אני נכנס…

..עכשיו ירושלים. צועדים לכותל. שער שכם. ים ערבים. רק ערבים. את מפחדת. אני אומר. תסמכי עליי. נו באאדי. את שומעת? .פאקס אראונד. תקשיבי לי. עם ג’יזס. ואת צוחקת. קונה דרבוקה. שבע פאונדס. גאד סייק. ואת צוחקת. מבטיחה שתמיד . מבטיחים שתמיד. תמיד נהיה. אחת לשני. אחד לשניה. רק שניה. אני נכנס…

.עכשיו ירושלים . רק ירושלים .את ואני? אפס שתיים.

היתה לי פעם חברה. היו לי כל מיני חברות. סליחה. היו לי כל מיני פעמים כל מיני חברות. חלקן קשרו אותי בנפשן הרבה אחרי שנפרדנו אחרות שונאות להיזכר בכלל שהיכרנו…שנוי במחלוקת ! יקבע השופט העליון עליון.

אז החברה הזאת שפעם הייתה לי הציעה שנכתוב את כל השטויות שעולות לנו בראש שכל כך מצחיקות אותנו בפנקס אדום קטן . יכול להיות שאני הצעתי. לא משנה. הנקודה היא . הפנקס האדום שישב בתא הכפפות שלה ותוך איזה זמן מלאו דפיו בשנינויות. צחוקים .בולשיטים ורעיונות הזויים עד אפס מקום עד שנרכש אחד חדש.

שניהם לא בידיי. שלושתם אם סופרים את האישה. (מה עלה בגורל השניים ? על פי החיבה שהשלישית רוחשת לי כיום סביר שנקברו או נשרפו חיים..)

ועם זאת לקראת סוף השבוע הזה ניזכרתי במשהו מן הדברים .משהו קטן. דווקא פרי הגותה . לסוף שבוע שסוף סוף לקחנו בו חופש קראה בצהלה :

Weekend do 

( אוף. געגועים לפנקס)

הסיפור הטוב ביותר שלי על אהבה לא התחיל בהיכרות מופלאה.או בהיצטלבות קוסמית או באיזו תשוקה מרעישת סיפים.

ולא נגמר בחתונה ילדים משפחה או טרגדיה נוראה אחרת .

הסיפור הטוב ביותר שלי על אהבה נמשך רק כמה חודשים בהם תיכננו לכבוש את העולם. ובאמת כבשנו .לכמה חודשים. על גגות העיר. מקרר ישן. בקבוק סליבוביץ. ירח. כוכבים וריח הים וזה כל העולם .

בסיפור הטוב ביותר שלי על אהבה היא אמרה .אף פעם לא הכרתי אדם כמוך .אתה יכול להיות כל מה שתרצה. ותמיד אזכור לה לטובה גדולה כיוון שמאותו הרגע התחלתי לרצות.

להכניס אהבה אל החיים שלך כואב כמעט כמו לאבד אותה. ואם לא הבנת את זה לא הבנת כלום.

שבת השבתות תיראה כך.

בשישי ניסע לירושלים לשאוף אויר צלול הרים אך בדרך נתעכב. לקפה. לברר. לשאול. להסכים .לאכול משהו קטן. לעקוף ולהגיע באיחור אל השוק. הוא כבר ייסגר. גם קפה אברם יגיף דלתותיו. לרגע קט בין הערבים תיראה העיר כמי שנעזבה מכל יושביה ורק הקור ייארח לנו חברה..לא..פתאום תיזכרי ..יש את המקום ההוא של האומנים ..”מונה”..ניכנס ונמצא מקום מפלט על הבר..המטבח סגור לרגל החלפת משמרות אבל אני רוצה רק להחליף נשימה אולי גם איזה ג’יימסון בכוס ..נקיש אחת בשנייה ונחשב את נסיגתנו בשלום אל מישור החוף..מבושמים נצא אל הערב הקפוא ..נעצור באבו גוש אצל קרוואן ונזמין את כל התפריט רק כדי לגלות מה יצא ממנו…פיטר סלרס בסרט “המסיבה” יפיל אותנו מצחוק כל הדרך למיטה ובבוקר שבת.

לא

בצהרי שבת.

לא.

אחר צהרי שבת נרשה לגופינו לקום אל תוך הספרים. את תחזיקי את “רגטיים” שקראתי לפני ש..נים…ואני אהפוך בדפים המשובחים של אוגו קורניה “אושר בכל מחיר” .המספר יישבע שבשנים הכי טובות שלו הוא היה חסר דאגות מאושר .{me-osher}.והיא תעשה אותי מאושר. השבת ההיא.זאת שבעתיד . זאת שהיתה עתיד וחסרת דאגות מאושר.

הוא אמר לה: אני אוהב אותך .

היא אמרה: אבל אתה לא מכיר אותי בכלל!

הוא אמר: ובגלל זה אני אוהב אותך עוד יותר

אתמול באמצע הסרט המאכזב של אגויאן הבנת. פתאום הבנת שיש דברים שיותר לא תעשה. רגשות שאולי לא תרגיש. מקומות אליהם לא תשוב. הבנה כל כך חדה שגם העצב שבא התפוגג תחתיה.

כמו

הערב ההוא .בדירה המצחיקה ההיא שרק אדיוט כמוך הסכים לשכור בשעה שכל הבניין עבר שיפוץ יסודי. היא הגיעה בערב. אחרי ימים רבים של משיכה אסורה. בימי הביניים היו מוציאים אותך להורג .כאן זו סתם סטיה. אישה שיכולה להיות אימא שלך .. למען השם!

16 שנה לפני. היית סטודנט מוכר זוטר בחנות בסנטר והיא הייתה ברומו של עולם .ידועה בתחומה מוערכת.נשואה. פארה פוסט הישראלית שנכנסה לחנות בשביל להרוג זמן . 16 שנה אחרי זה סיפרת לה על כימיה נהדרת ששררה על המקום

היא לא זכרה מזה דבר

אם כי הייתה חייבת להודות בינה לבין עצמה שהבחור צודק והכימיה עובדת היטב היום..אחרי ימים רבים של מסרים ומילים פגישות חטופות ודו משמעיות אמרה לפסיכולוגית שלה. די חיים רק פעם אחת ! ועלתה לדירה שלו עוברת בין פיגומים,ברזלים,מוטות ואבק עד שדפקה על הדלת .

רגשות שיותר אולי לא תרגיש . להיכנס מסוחרר אחרי ליל אהבה ארוך לאוטו שלה. חצות. אתה מציע קפה .היא מרימה גבה. ילד! אתה יודע מה השעה? אתה מראה לה את הדרך . בפינת גורדון היא מוצאת חניה. אתה מביא את הקפה מהדוכן ויושב קרוב. העיניים שלה בוערות. אתה מחזיק בידה והעייפות או ההתרגשות או האנדרנלין שמתחיל לרדת מצמרר את ערפך . היא אומרת שלא ידעה שיש מקום כזה . אתה אומר נכון ויודע ששום דבר אבל שום דבר לא יחזיר אותו חזרה.

גם אם זה ייקח עוד הרבה טלפונים.

עוד המון שיחות.

מלא מפגשים.

מליון טעויות

גם אם זה ייקח עוד שנים. בסוף

אמצא אותך.

תמונה ראשונה ליד שער יפו:

זוג .הבחור .כיפה שחורה עומד לחצות את הכביש. ביד ימין מחזיק תיק שקוף עם מחזור החג . ביד שמאל מחזיק את תחתיתה השמאלית של האישה. הבחורה. לבושה לפי כל הכללים אבל קצת צמוד מידי לעין הצופה. היא מרימה את ידו של הבחור אל גבה וכשהוא מתנגד למהלך היא מתחילה לצעוד קדימה בפסיעות ארוכות .מותירה את האיש ההמום שלא ידע להסתפק בגב. מאחרי גבה.

תמונה שניה ברחוב יפו :

ללכת בירושלים כמו שהולכים בתל אביב.זו בדכ איוולת המחץ. העליות אמורות להכתיב קצב והחזקת גוף שמתאימות יותר לעז ארץ ישראלית מאשר לאורבני ת”א נון שאלנט.

לכן מראה דמותו של זה הטסה במעלה התלול מאגרון ועד לבית כלל הלילה ,על כנפי רוח שבאה מן המכונית הלבנה שניגנה ברדיו את ג’ון פוגרטי כשנישק אותה. לא את המכונית. עמדה מול עיניו של נהג המונית שציפצף .

“אתה מחפש את השירות לתל אביב!”

כן?

“פיספסת את זה ..זה קילומטר אחורה ליד מגרש הרוסים ..”

תודה רבה ! …רגע אחד..סליחה

“כן”

איך ידעת שאני מחפש את המוניות לתל אביב.

“לפי ההליכה!”

לחצתי ידו ! סוף סוף מישהו מבין על מה אני מדבר.

האם הרגשת את העיניים היפות שלך מצטמצמות באישוניהן. צמרמורת. חולשה זעירה. כמו זו המקדימה חום. פרפור קטן באיזור החזה. עיניים. דוק דק על המבט. נשימה חטופה. דופק שהואץ ונרגע. לחזור לעיניים! האם הרגשת.

שפתיים יבשות .בליעת רוק מהירה. לחץ מתחת לסרעפת הולך ומשתחרר. העיניים. עפעף יורד . לחות מלוחה. האם חשת בשרירי הלסת מתהדקים .קמטי המצח מרפים. כף היד יורדת ממעל הגבה משרטטת חצי מעגל עד לזוית הפה. לחזור . העיניים. האם חשת .שהוטלת אל זמן לא לך. ואיבדת את . חוזר .חוזר. שהוטלת אל זמן לא לך ואיבדת את הדרך חזרה..?

המקום בו נפגשנו לא היה לו שם. ספק אם יש מקום כזה. ספק אם את ישנך. ועם זאת המפה בראשי .התמונה . המקום . את. הייתי מבקש ממך לא לזוז אבל זה היה רק מקשה עליי את החיפוש .

נועי .זוזי. לכי לעבודה שלך.לפגישות שלך לשיחות שלך לכניסות ולפרידות שלך. קחי את הקפה שלך. את העודף שלך אני אתפוס אותך בפינה. אם לא זו.הבאה. או הבאה הבאה. אני אגיע אלייך . בזמן הזה או בכלזמן. כבר הודעתי בעבודה. לא חוזר לעבודה. לא חוזר על שום מקום. יצאתי. להתראות 

הם נפגשו בבית מרזח  על יד רחוב ראשי שנהג להגיש כמה משקאות .היא נצטרפה אל שולחנו בצל צפיפות זמנית  ובעל כורחה הציגה את עצמה במשך שעה.בשוך מהומת המילים הופיעה דומיה .מין העקה קטנה . אפשר היה להתעלם. לעבור הלאה. לקום לומר תודה רבה היה נעים .לחמוק אל השירותים  ומשם החוצה אל הקיוסק הקרוב סיגריה ו..איפה אני? אך היא הציעה משחק שח על כל מקרה שאולי יהיה . שיהיה. אין מה למהר . הוא קם על רגליו צעד אל פנים הבר ושב עם כלים ולוח מעץ זול. עכשיו הסידור וההגרלה וכבר הפתיחה. “רגלי  כנוע נע כעת מד2 אל ד4 ” הכריז

“פרש אציל לו6-” השיבה והציתה אחת בנשיפה קצרה

החורף כבר נכח והקור עוזר לו לחשוב,אולי באלסקה היו מוציאים אותו להורג,

חתיכת  בוגד אבל כאן? רק משחק. . היא מתרווחת  לאחור מהדקת מעילה אל החזה וממתינה . 

הם ימשיכו  אליה פה קרוב ממש מעבר לרחוב  שלוש קומות אל הדירה שמשמאל משום שלוקח לו המון זמן…חלילה  זה לא מפריע כלומר אם בין הילוך אחד למשנהו תוכל להתפנות לסידורי הבית. אם זה בסדר אתך. למה לא. השיב בכנות מפתיעה וכמעט  שנתקל בשולחן הקטן שעמד על הדרך אל הכורסא שבפינת הסלון

 רכות המסעד  הוכיחה צדקתו בהחלט אין  טעם להיחפז. בשביל מה. משחק. היא  לעומת זאת החישה פעולותיה .קירבה כיסא ניגבה את משטח הזכוכית שעליו תעמיד את הלוח ובכמה צעדים נמרצים  פנתה אל המטבח

חייל נוסף גלש  לה5. “אני מכינה משהו קטן” קראה בקול הנעים ביותר שעלה בגרונה  להפיק . תודה מבטו שוטט על פני הדירה . מה יש לנו כאן. מסודר.נעים אסטתי .ממש נעים הם סעדו  ליד הצריח. על הדום בקצה השטיח , סלט קפרזה על מצע רוקט ולשתות יין ב2 כוסות אחת לכל תנועה .בקצב של אחת לשעה. התנודה. השתיה אינה נמדדת אף שאופי החישוב אינו מהווה כל מעמסה על תאי העצב.  .

החשק.

הוא התעורר לקולות  האמבטיה. הזרם ניתך פחות או יותר מגובה של  165 ס”מ בעוד אדיו מחתחתים כל הדרך עד למופע הבוקר על המיטה. היא יצאה

עטופת ראש במגבת קצרה. חיוכה וערוותה הזכירו  לו הכל. רץ חוזר לעבוד בב7 .

היא שבה  להודעות המשיבון  ומתיישבת להכין את המצגת

בערב שאל  נו איך היה  והזיז סוף סוף  את הפרש למקומו הראוי. ג-3. היא לא חסכה בפרטים אך אם להודות על האמת כל העסק הזה לוקח המון זמן וממילא מה יש למהר. בין כך וכך תמרון המזלג שלה הוכשל ע”י ההצרחה המוקדמת שלו . אין מה להיצטער. אין מה למהר. קח את הזמן . מה שברור ברור ומה שלא ,יתברר   בהמשך.. הוא אמנם חושב לאט אך הדבר משאיר די פנאי לסדר את הנחוץ . את הסידור בבנק היא כבר תעשה לבד. לא צריך להטריד את הגבר שלה בכל הפרטים על אחת כמה וכמה לאחר שגילה התחשבות והזהיר אותה מראש על המלכה. הקדים הזהיר והבהיל אותה אל חדר היולדות בזמן. אחר כך  כשהתינוקת בידו יעמד על דעתו כי הוא זה אשר ייקח חופשת לידה מפני שמבחינתו הזמן אינו בעיה כי לוקח לו .. הנקודה ברורה. התכסיס פחות. מי מפקיר מלכה יפה באגף? היא באמת יפה .הילדה. פקחית ויפה

וכבר מגלה  עניין במשחק..ערב ערב  עולם כמנהגו .הוא לוקח והיא גם אז מה?אך עם תום שידורו של הפרק האחרון בסדרה האהובה עליהם .ללא כל אזהרה פתאום. .מט.כן.כן מט. שחמט. סופי ומוחלט.  המום ומעט בוש הסיט את עיניו מן השולחן .אין מה לעשות .עכשיו הוא קם. טעם התבוסה צורב את כתפו הימנית אך בנימוס . שולח את ידו לעברה ולוחץ.כל הכבוד. אומר וחוזר. כל הכבוד .ועם זאת   תר אחר המעיל וצרור המפתחות . איפה הם. כדאי למהר. הבחורה בטח איבדה סבלנות .זו הפעם האחרונה שאני מוכנה לחכות סיננה בפעם האחרונה . בפעם האחרונה.או שזו הפעם האחרונה?אי אפשר לדעת . הוא עוצר  על סף הדלת ומעיף מבט על ביתו הקטנה היוצאת במרוצה היישר אל ידיו המושטות . “אימא שואלת אם אתה מוכן לעוד משחק?”

כשנולדתי בבית החולים האיטלקי בשכונה הצפונית בדרום של דרום אמריקה עוד לא היית בתיכנון. אפילו לא רעיון כללי. באופן כללי. אין לנו שום קשר משפחתי רחוק אנחנו לא חולקים חברים. או עמיתים. או ידידים ושאר מכרים .

שום קשר מקצועי. אפילו לא שוכרים אותו יועץ מס. לא הולכים לאותו מוסכניק. לא קונים באותה מכולת . ההורים לא מכירים. לא למדנו באותם מוסדות. לא ראינו אותם סרטים
לא קראנו אותם ספרים..אללה יוסטור מה שאת קוראת. ( “אני קוראת רק חומר מקצועי..”).

הימים האלו שהרחיקו אותו ממנה. הלילות שהיה מתעורר בגרון ניחר קם לשתות מים חוזר לישון טרופות. הוא סיפר לה על הימים הקרים על הלילות הסהרורים משעין את ראשו על חזה ידיה פורעות בשיערו הלוך ופרוע. הוא סיפר שבוקר אחד התעורר וחזיון מול עיניו .

הוא ראה אותה עולה ויורדת בנדנדה במגרש משחקים ישן. עכשיו היא מתקשרת. עכשיו הוא עונה . אומר “הלו” אבל היא לא עונה. הוא שומע את נשימותיה. רצה לומר אנחותיה. אבל התבייש. הוא קורא בשמה אבל היא רק מתנשפת באזנו. באופן פלאי הוא מצליח לראות אותה על הנדנדה הטלפון בידה שפתיה הפשוקות. הנשימות הכבדות…

“את לא אמרת דבר ” סיכם “אבל אמרת לי הכל”. עכשיו הוא יכול לראות את חיוכה נמתח למרות החשיכה.” אתה צריך לכתוב את זה ” אמרה. ונישקה אותו ונישקה את כולו עד ש…והוא כתב. אוה. כמה שהוא כתב.

הנה מבנה  המוכר לכל אזרחי העיר.  מן מעטפת שיש לבנה  מבהיקה על העין הצופה  ששה פתחים לו. כל כניסה ממסופרת .שער מספר אחד אינו סמוך לשתיים ומספר חמש נמצא בדיוק ממול לשלוש. אך מהכניסה השניה ניתן לראות את הפתח השישי ומשער חמש  רואים את הים. כעת בשעה הרביעית של הצהריים יש החוסים בצל ויש הממהרים אל תחנות האוטובוסים. עוד לא נמצא קשר ישיר בין מספרי הכניסות לקווים.

. בכניסה הרביעית עומד שומר בחולצה לבנה .אם עוברים אותו הדלת. נפתחת .ניתן לחלוף  על פני חלונות הראווה מבלי לשים לב למוצגים. שמלות.קעקועים. אספרסו במחיר עלות. אופטיקה.צומת ספרים. צומת. מפגש מסדרונות המסתעף לימין עד לסף השטיח הכחול בחנות התכשיטים.  מבדיל בין מודדי התצוגה בחוץ לזו העומדת בגבה אל הפתח. שערה בצבע הענבר מתקרזל והולך עד לקו הקרס המתגלה מבעד לאפודה שחורה עדינת סריג. . הצווארון אין לומר אופנתי אלא שימושי  אם כי אינו כזה העשוי להסתיר סימנים ארגמניים בצוואר . כעת נעה על צירה. גון פניה כצבע השמנת. עיניה ירוק עד כמעט ולא ניכר בהם הזעזוע. “תכירו” היא אומרת.

בפתח מספר שלוש . ניצב מאבטח . הדלת מאחוריו ניפתחת לפקודת חיישני המשקל  .על החלון הראשון כתוב סוף העונה גם על החמישי. אחריו התאורה מתעמעמת ובקושי ניתן לזהות  סף. המודבק לשטיח לולאות כחול בעל צפיפות של מאה אלף קשר למטר מרובע. על פי כל התקנים לפעמים קורה שנופלים החפצים הזעירים מידי הלקוחות לעיתים שיר שמתחלף במערכת הכריזה או קריאה מפי לקוחה או צלצול טלפון או כל כניסה פתאומית לחנות .יכולים להפיל את הטבעת מידה . אפודה שחורה דקיקה.  צוארון לבן. עכשיו היא מסתובבת . פניה לבנות כמעט, בגוון שמנת עיניה ירוק עד אין סוף ” תכירו” . היא אומרת.

 בחמש הסלקטור  אינו נע לפניות משימתו פשוטה. לשמור ולהגן על העוברים והשבים מכל הסיבות. לכל הנסיבות קיימת  סיבה. החלון הראשון מציג נעליים ,אחר כך שמלות כלה. מיזרונים. הדפסות צבע. לא חייבים להיכנס לכל הפרטים. חייבים.

.קימור השביל ימינה . בקצהו התחתון סף מתכת הנמשך לשטיח. תקן אש שתיים. על פי הנחיות הבטיחות .  עיניה ירוקות אך אינן מבועתות . אפודה שחורה מעל לחולצה לבנה רק הצווארון מבצבץ   

מסתיר ומגלה חליפות  סימן אדום כעין טבעת על מרקם העור החלק . גון הפנים כגון  השמנת.היא אומרת : ” תכירו” .האיש שלידה חג על צירו פונה ומושיט  את ידו. זוהי מחווה פשוטה. לחיצת ידיים היא מחווה פשוטה. וכללי הנימוס מחייבים היענות  בליווי ניע ראש.

בשער שתיים יכולים לשאול  אם יש נשק”. אם אין.אפשר להמשיך. אם יש..קשה לדעת.  הזכוכית תיפתח במהירות . עכשיו מהר. מהחלון הראשון מבצעים .מהשני מבצעים. כל הארץ מבצעים מבצעים. עד לסף שטיח כחול .חנות תכשיטים. תקן אש. חשוב מאוד כי זה יכול להישרף  אף כי פניה יוותרו חתומות עיניה ירוק עד על רקע פנים בגון שמנת. אות הארגמן בצוארה. . הכל יהיה כרגיל לבד מהטבעת שתיפול מידה ללא קול .היא תאמר : תכירו” והבחור שלידה ישלח את ידו ללחיצה .ייאמרו גם שמות. ונעים מאוד.ו ” מה את עושה בימים אלו”. וזה הגיוני .כי יש אנשים הרגילים להיפגש רק בלילה.

כל יום שעובר מקרב אותי אלייך
מקרב או מרחיק
כל יום שעבר מאז הפעם האחרונה
ה,-פעם האחרונה. אני סופר .
בימים או בשנים. אהובתי . אהובתי בארץ זרה.

נפגשו במקרה. לכל מקרה יש מקרה. הוא נכנס לתחנת דלק. היא עמדה לפניו
קוראת משהו על המשאבה אולי מחפשת איפה משלמים .. הוא לא מספר את זה נכון. בוואטס אפ ששלחה היה כתוב.

“איך נסעתי אליך פשוט בתנאים לא הגיוניים. ורציתי לברוח מכאן אליך. המון.
ואני עדין אוהבת אותך מאוד. אבל פתאום נראה לי רחוק מאוד. מעבר להרים. מקום רחוק שאני לא יכולה להגיע.”

אז תגיד..איך חיי האהבה שלך?

כמו שכותב אוסקר ווילד: “שלל פרחים בשמי התכלת ..”

אתה צוחק..

אז מה הסיפור הכי טוב שלך על אהבה ?

את

לא ..די..נו..מה סיפור האהבה הכי טוב שלך?

בואנוס איירס יקירתי.

באוגוסט. בלי נדר. אשוב אלייך אחרי עשרות שנים שהלכתי עם מישהי אחרת. פארדון. עזב אותך ילד קטן חוזר אלייך איש שבזמן האחרון פונים אליו בקריאה אדוני . אומרים שהשתנית. אין לי מושג. אין לי למה להשוות. אני חושב על הימים היפים יחד דומה שלא היו אלא חלום. כמו אחרים. כמו אחרות.

כמו פנים אחרות שניבטות אליי לפעמים מן המסך. מוכרות לא מוכרות. ידועות לא ידועות. רחוקות על כל פנים. פעם הכרנו פעם ידענו פעם היינו קרובים היום המבט הזה שורף לי את הפנים. איזו אי נוחות מתפשטת לה בגוף .משהו פנימי כמו מן רפלקס להקיא בשעה שאין מה . לא נעים. אני עובר הלאה. לפנים חדשות שיביאו לי צרות גדולות הרבה יותר מכל מה שהקודמות הביאו אבל את מכירה את זה בואנוס איירס. את מכורה כמוני לדרמה. לטנגו לאקורדיון ולמפוחית לקצב העצוב שהחיים פוסעים בהם…

היא אמרה. אתה כמו סידרה מעולה בנטפליקס. כל פרק איתך עושה חשק לפרק הבא.

אמרתי “מעולה! תודה! אז למה אנחנו עוד בפיילוט..פור גאד סייק”..

היא אמרה. לא גמרתי ככה מאז שהייתי בתיכון.

הוא אמר. אני לא יכול לכתוב את זה.

היא אמרה. למה לא.

הימים האלו שהרחיקו אותו ממנה. הלילות שהיה מתעורר בגרון ניחר קם לשתות מים חוזר לישון טרופות. הוא סיפר לה על הימים הקרים על הלילות הסהרורים משעין את ראשו על חזה ידיה פורעות בשיערו הלוך ופרוע. הוא סיפר שבוקר אחד התעורר וחזיון מול עיניו .

הוא ראה אותה עולה ויורדת בנדנדה במגרש משחקים ישן. עכשיו היא מתקשרת. עכשיו הוא עונה . אומר “הלו” אבל היא לא עונה. הוא שומע את נשימותיה. רצה לומר אנחותיה. אבל התבייש. הוא קורא בשמה אבל היא רק מתנשפת באזנו. באופן פלאי הוא מצליח לראות אותה על הנדנדה הטלפון בידה שפתיה הפשוקות. הנשימות הכבדות…

“את לא אמרת דבר ” סיכם “אבל אמרת לי הכל”. עכשיו הוא יכול לראות את חיוכה נמתח למרות החשיכה.” אתה צריך לכתוב את זה ” אמרה. ונישקה אותו ונישקה את כולו עד ש…והוא כתב. אוה. כמה שהוא כתב.

דברים שאפשר לתקן רק בים. בחוף הים. כשהשמש מורידה אפה אט לאט אל מתחת לקו הרקיע. לשמשות אין אפים. ואף על פי כן השתרענו על החול .בערב השבועות. גוף אל גוף. ספר אל ספר. בקבוק מים אל בקבוק סודה. סיגריה. רעש הגלים. מאחור רק קבוצת פליטים קטנה צוהלת אל מול חזיון השקיעה .עכשיו גם הם הולכים. עכשיו את צוחקת ממשפט שבספר. צוחקת ממה שהייתי צוחק כשהייתי קורא בספר הישן הזה שנסחב איתי כבר עשר שנים ובתים. אני מניח את שלי על החול ומסתובב .חזית אל המים. “לא דובים ולא יער” אני אומר. מכירה את המונח הזה.? עכשיו את מחייכת. שוב מחייכת. בטח. זה משהו שאף פעם לא קרה. ידיי תרות אחר התיק והמצית. כן אבל מה המקור לביטוי הזה. את מניחה את הספר המצחיק ומתבוננת בפניי.לא יודעת. ספר מלכים א .מספר על אלישע הנביא שילדים מקיפים אותו וצועקים : “עלה קרח. עלה קרח” . מעליבים אותו. הוא זורק עליהם מבט ומייד יוצאים דובים מן היער ו..פוגעים בהם.
כן. את מהנהנת. אני זוכרת את הסיפור . אבל איך…
בגמרא. אני ממהר להשיב לך. במסכת סוטה. דורש שם חכם על הסיפור הזה שהיה זה נס כפול : “יער לא הווה. דובים לא הוו” .
אני מסביר לך.
שהקושי של החכם היה : מה הביג דיל של הסיפור הזה? הרי בכל יער יש דובים..נכון..?..אז בסדר..באו דובים וטרפו את הילדים המגדפים…איפה פה הנס הגדול של הנביא?
לכן אומר החכם: יער לא הווה. דובים לא הוו. כלומר שבמקום שבו התחילו הילדים להציק לאלישע הנביא היה סתם מקום מעבר שלא היה בו יער ובטח לא דובים ..אבל הנביא בכוחו המופלא ייצר את שניהם כנגד המקללים…
מצחך מתקמט במקום החמוד עלי אדמות
זאת אומרת. את אומרת. שהכוונה הראשונה של הדברים הייתה “לא היו דובים ולא היה יער” בהתחלה ,אבל אחר כך ..אלישע הנביא עשה שכן היו.
נכון
והביטוי הוא הצמצום של הדרשה: לא דובים ולא יער -דבר מאלה לא היה {לפני כן}
נכון מאוד, אחר כך הביטוי נותק מהקשרו והפך לבניין אב לכל מה שאף פעם לא היה..
עכשיו את צוחקת. זה היה התיקון שלנו לשבועות?
השמש ירדה. שולחת אור אחרון ללטף את הקרקע. ידי מסוככת על שלך .זה. זה התיקון של השבועות שלנו.

יש ימים אני חושב נועדו לי לידתם. ימים אני חושב נועדת לי עוד לפני שנועדנו כלל.אני אומר כלל אבל מתכוון לפרטי בינך וביני. השקט הצלול. כשהכול ברור. שום משפט מיותר. אף מילה. צליל? אולי קולות הנשימה. ורעש דפי הספר המתחלפים בהינף. נשיבת המזגן. הקלקת מקשים. דלת המקרר. נפתחת. נסגרת. בעבוע סודה. צעדים. מפגש הגוף עם הסדין עכשיו את..מחייכת. אני רוצה לספר לך מחשבה אבל היא כבר בחיקך. מחייכת.

לא סתם אישה. אתה מביט בעיניה הצלולות ויודע- זה לא עוד סיפור. ומכאן והלאה אתה מצמיד אליה גב לגב. קו לקו .חיוך פה. נשיקה- שם. אתה אוהב אותה. אתה אומר לה. תשמעי . לא ממש ככה. אתה אומר לה. אני אוהב אותך. ממש ככה. אתה חי. אתה אוהב אותה. אתה יודע שזה לא סתם סיפור. יום אחד. בדרכך. אתה שומע אותה אומרת. יפים החיים שלי אבל אני מבקשת לחזור אל הדרך.זו שהשארתי מאחריי מיילים הרחק ממך. קילומטרים רבים לפני שנפגשנו. אתה נבהל. לרגע אחד מתממשים כל חלומות הסיוטים מול עיניך . לפנות לאחור? אתה שואל. לא. היא משיבה אלייך מבט בהיר. ללכת קדימה אבל לפגוש את הדרך. את השביל. המדרגות. המסדרון המוליכים אל הבמה שנטשתי. שנים . לפני שנפגשנו. עכשיו אתה מתרכז. חוץ מתפילה קשה לך לחשוב על משהו שאתה יכול לעשות. אתה מתפלל. משהו משתנה. נסיבות נדחקות מעט הצידה,רעיונות עולים על שולחנם של אחרים,רמיזות נלחשות בחדרי חדרים .משהו קורה. משהו זז לפנים ולאחור. הזדמנות נלחצת החוצה. היא קופצת עליה ולפני שהספקת לנשום -היא בפנים . מגלמת תפקיד במחזה. עכשיו אתה מביט בה. היא על הבמה. מרגשת ,מפתיעה לופתת את הקהל בכפה. נפשך יוצאת אליה .אתה רוצה לומר לה אלף מילים ,לחזק אחריה באלף מחמאות . אלפי הלל . אלפי הלל ותשבחות. עכשיו היא יוצאת.כל כולה מוארת בהילת המשחק ומחיאות הכף. אתה ניגש אליה. ידייך עוטפות את גופה. היא נושקת לך ולוחשת : ביום שני אנחנו לוקחים חופש..?

קושי להתעורר. אתה קץ עם הבוקר במיטה .רק הבוקר במיטה. אתה קץ מהבוקר יורד במדרגות ומוצא השכמה קשה. השעה שמונה והרחוב הרגיל  בפסיעותייך מקבל באדישות את זווית פנייתך חמש עשרה מעלות אל הים.. קר. יועצי הטמפרטורה היתלו במזג האוויר ופרסמו שוב תחזית מדויקת ,אחר ודאי היה מוותר אך אתה הוא ולא אחר .עזובת הטיילת נהדרת ,בשעה זו  המדרכות  כבר ספגנו  זיעתם  הראשונה של פועלי הניקיון  טרם ייצא ההמון מבעד לנקיקיו לחפש יופי או שלווה או כל דבר אחר שבני האדם מוצאים בנוף. הנה משוגע תורן במים.מכאן קשה להבחין אם גולש  הוא אם טובע. משוגע. מה הולך לעשות, לקפוץ למים  באין אף לא כף אחת שתריע?היא הגיעה עם לילה,הלילה האגדי ,עיניה בערו, . עשר דקות איחור ,עשרים דקות עד הצלצול מאחרייך .תן לו לעבור. אופניים מאחרייך.תן לו לעבור. אתה הולך מטרים על שפת הכביש  ובמפגש הרחוב עוצר ומשקיף  על הים. תמונת החול והמים מוארת בגון זהבהב מטילה סנוורים חמימים על ארובות עינייך ,אתה עוצם .ופוקח. עתה  תופס הגלשן רוח וחותר על גל כחול היישר אלייך, אתה עוצם. היא. הודיעה מראש שתאחר . עשר . עשרים דקות.מקסימום. פעמון הכניסה זמזם , מוצא אותך יושב בכורסא הגדולה שבמרפסת צופה פני הדלת.פתחת והיא נכנסה .ליטפת את ידה ובאחיזה שקטה הלכתם מבית ומחוץ.אתה פוקח. מפרש כתום מצטרף ושט בקורס מקביל ,היה כדאי לציין מהירות הקשר לו היית יודע   למדוד  .מאחרייך רץ באימונית מסדר נשיפתו על פי השעון.רץ מאחרייך תן לו לעבור.בסדר.תן לו לעבור. לפרקים גולשות המפרשיות  ושוברות  נתיבים ברוח , כעת ניתן להעריך במידה רבה של  ביטחון  כי אינם שטות  במסלול הישר ,אתה עוצם. היא ,התנצלה על האיחור , עיכוב פעוט  .עשרים דקות לא משהו מיוחד. לפני כן דאגת להזיז את הכורסא אל המרפסת ,ולהניח  על השולחן בקבוק גראפה ושתי כוסות ומאפרה נקייה אחת אפילו הברשת את הרצפה וסידרת את השטיח  למקרה ש.. למקרה שמה? אחר כך ישבת להמתין סיגריה בסיגריה עד שזינקת עם הזמזום לפתוח היישר אל זרועותייך. ליטפת ידה  ובאחיזה שקטה הלכתם מבית ומחוץ.אתה פוקח. הספה נאנחה להפסיק. אתה פוקח. שמעת אותה מבקשת להפסיק על הקווים. אלו  קווים? קווים אדומים. אתה יכול להתחיל רק כשנגמר אחר ואם עוד לא נגמר איך תתחיל?נגסת צווארה ,והטיעון רעד. חפרת בכל זיז מן הכתף ועד הצוואר והרשות כמעט ניתנה. ציפורנייך ננעצו בבשרה החי אך ראשה נע בסירובו. לא עכשיו. אי אפשר  להתחיל לפני שהקודם נגמר. אתה מביט בלילה המשקיף בעיניה שמדליק ומכבה. מדליק ומכבה.

הפקה עיצוב ועריכה: נעה הוצאה לאור 

 הזכויות -זכורות