הגדה אורבנית

(אגדה עירונית שהתרחשה ממש ככה:)

בגינה הקסומה שבין רחוב שולמית לרחוב רות פתחו דוכן קפה קטן וצנוע . אפשר לבא לשבת להביא את הילדים לקרוא עיתון ולשכוח שמישהו מחפש אותך כדי להעסיק אותך כדי לשלם לך כדי לא לשלם לך כדי לאהוב אותך כדי לריב איתך כדי לשאול מה העניינים החיים עוברים עזוב אותי באימא שלך טרומפלדור. לא טוב למות אם כבר עדיף לטוס בעד ארצינו…

הילדה החמודה עם הסרט הורוד(!) בשיערה ניגשת אל שפת הדוכן מגישה שטר של עשרים ואומרת בקול חלוש : אימא רוצה פחית קולה.

המוכר מוציא פחית מן המקרר פותח את הקופה ומניח בפניה את הקולה והעודף.

הילדה אוספת את הפחית מביטה במטבעות ושואלת באותו הקול :

מה אני צריכה לעשות עכשיו..?

פעם. לא משנה מתי. בחברת .לא משנה מי. נכנסנו לחניון הארבעה אחרי בילוי מקסים בשניים. נשענו על האוטו והתנ..לא הספקנו לעשות כלום כי נשענו על האוטו הלא נכון. אה! אמרה בקלילות. טעיתי בקומה בעצם החניתי למטה.

ירדנו קומה. סרקנו את כל הגושים. המפתחות בידה היא לוחצת .כל החנויות. לוחצת על המפתחות. כל הרכבים. נאדה. ירדנו עוד קומה. סרקנו. רכבים. מפתחות .לחיצות.שום כלום.

מיוזעים ופרועים אחזתי בידה . אולי תנסי רגע בשקט לשחזר מאיפה נכנסת ומה הדבר האחרון שראית ליד האוטו?

היא הביטה בעיניי הדלוקות מהחום.מהלילה.מהאויר. מהאלכוהול. מהריגוש והניחה יד על ידי האוחזת . עכשיו ניזכרתי. אמרה מצחה החלק מעלה קמט. באתי במונית.

לקום במיטה זרה. העיניים מלאות מבוקר. מלאות מלילה. לחפש בחושך את חדר האמבטיה. להיכנס. להתפלל למים חמים. לקבל מים רותחים. להתקלח לצאת ולהתייבש באויר החדר.

לגשש אחר אור קטן. אולי מנורת שולחן .להישתדל לא להדליק את האור הגדול . אוי. לכבות את האור הגדול . למצוא את כל החלקים הלבישים על הרצפה . להפריד את החלקים הלבישים שלך מהרצפה. לאסוף את הסלולרי והמטען מן השקע בקיר.

להסתרק. לכרוך את הצעיף סביב הצוואר. לשקול. להעיר ? לא להעיר? לא להעיר.לגלגל שיר בראש. השיר הזה בספרדית שאומר . אי מי קוראזון סייסידה . לסגור את הדלת חרישית. לרדת במדרגות .לחזור על המילים אי מי קוראזון סייסידה. להמתין למונית. לרדת ברכבת לקחת רכבת .לשבת עם הפנים לצפון.לכתוב. לתרגם. אי מי קוראזון סייסידה. והלב קופץ מהגג . לתרגם מחדש. וליבי חושב להתאבד.

ואולי את צודקת. ואולי לא היו הדברים מעולם. מעולם לא נפגשנו במקרה ברחבת בית הספר .עין בהירה לעין בהירה. מעולם לא נסענו ברכבת זוחלת עם חבורת אנשים צוהלת צפונה דוחקים בנו.”אתם מה זה מתאימים”..

אף פעם לא ישבנו בלילות חמים ודביקים בברים דוברי אנגלית לאורך הטיילת דלוקים מתשוקה .הברמן לא הגיש צ’ייסרים חינם לא הצביע עליי בחולצה לבנה מכופתרת מכנסי שארוול שחורים זקן עבות שיער ארוך חלק לאורך הגב ואמר i wish i had a half of your style,man ..!

מעולם לא רכבנו על אופניים בשבילי הגן הלאומי סחנה. את קלילה וזורמת ואני כבד וקשה מנסה לדלוק אחרייך החולצה הלבנה פתוחה. קצות השארוול כמעט נתפסות בשרשרת קצות השיער מתנפנפות מכסות את הפנים ואף על פי כן מגיע אלייך עוקף וצורח : “זהירות! ברהמין לפנייך..” .

אף פעם לא הורדת בגדים נכנסת אל הנחל לטבול נאטורל כמו שאומרים( מי אומר?!) אף פעם לא הסתובבת כך מחייכת מורה לי : צלם. נו . צלם.

את צודקת. זה לא זיכרון. זו רק אשליה שרקמנו לפני שנים . זה רק חלום.

לכן כשאת רואה אותי ברחוב את לא אומרת שלום.

היא שאלה אותי : אתה כותב שירה?

אמרתי לה : כן. למעליות

אז היא שאלה: ואיך הולך?

אמרתי לה: זה לא פשוט מאז שהתחלתי הן רק יורדות.

כל מה שרציתי ממך זה לא שתגידי כן. כל אחת יכולה לומר כן. כל מה שרציתי זה שתירצי.

“תאונת דרכים.” סיפרה לחברה בקפה. .אחרי שנים לבד . הכירה את הבחור הזה. לא בחור. איש.חבר פייסבוק עלום. במקריות מפעימה. הוא בדיוק העלה פוסט עם תמונה שנלקחה באוטובוס. היא ישבה באותו הרגע ממש מאחריו.. וכך תפסה אותה המצלמה שלו . היא ראתה את התמונה בפיד ועצרה נשימתה.  … צריך לכתוב על זה ספר , כתבה לו מייד בצאט. והוא ענה. והיא צחקה. והוא שעליו אי אפשר לספר הרבה ,חש בפעם הראשונה שלווה . גמרו אומר לצ’וטט מחר. אחר כך הגיעו הטלפון. שיחות והפגישה הבלתי נמנעת. אה! והייתה המסיבה והייתה הנשיקה . בסוף השבוע המיטות עלו באש. אלף כבאים לא יוכלו לכבות. עירומים שכבו אחרי הסערה ושרטטו מסלולים .הוא אמר לאן ייקח אותה. היא התלהבה מהרעיון שמעולם לא היה בקיבוץ . שמות של סרטים.ספרים. שירים חגו באויר מעל הראש ממש מחול פרחים בשמי התכלת. זו הייתה תאונת דרכים. היא אומרת והחברה מהנהנת .. התנגשנו אחד בשניה.את מבינה?  היו שבועות מדהימים.ההתרגשות.הרומנטיקה. התוכניות המוסיקה האהבה .אפשר להשאיר את זה ככה הוא אמר לי בקפה ולהרוס את כל התוכניות במעשים הקטנים שאנו מסוגלים לקלקל ואפשר להפסיק כאן. ולהשאיר את האהבה לנצח. 

ומה עשית? שאלה החברה במתח 

שילמתי את החשבון ויצאתי.

לאב מי טינדר . 

צלצול! התראה! ברכות! יש לך התאמה  !

השיחה זורמת .במהלכה מתברר שהמזל מכה פעמיים ובעצם אתם כבר חברים בפייס!! עוברים לפייס. ואז מתברר שלמדתם באותו תיכון. בהפרש של 4 שנים (לטובתה) והמחנכת שלה הייתה המחנכת שלך! ואז מתברר שהייתם ברומא באותה שנה 1991 ואכלתם באותה פיצה ליד סן מרקו .ואז מתברר שהיה לכם דייהטסו כחולה באותם השנים. ואז מתברר שיש לה אחות קטנה בשם מירים בדיוק כמו אחותך! ואז מתברר שהייתה גרה 4 שנים שני בתים מימין למקום העבודה שלך!. וששניכם אוהבים את אותו השיר של ג’וני מיטשל בביצוע של ההופעה! ואז מתברר שהיא..לא אוהבת חצילים. מתברר שזה לא עושה לה טוב. לא סלט חצילים לא חצילים בטחינה לא חציל על …האש…אתה ממציא איזה תירוץ סוגר את השיחה ושוכח מכל העניין סליחה ! לא הכל זה מקריות בחיים..

 מדוע נשים וגברים פנויים ופנויות מעל גיל 45 לא עושים מספיק אהבה.

כתבנו יצא לשטח והביא את הקולות:

תשמע . אני מאוד רוצה להמשיך לצאת איתך אבל תבין. אני אישה הגונה . יש את ב. שפגשתי יומיים לפנייך. והוא לא סגור אם כן או לא.

לא סגור?

לא.

למה?

לא יודעת הוא בדיוק היתה לו יומיים סדנה בעבודה ולא היצלחנו לדבר.

אפשר את הטלפון שלו ?

של מי?

של ב. הזה ?

השתגעת?

תביאי את הטלפון אני אשאל אותו  לאן פניו מועדות

קח.

(טלפון. צילצול.) הלו בני

אהלן מי זה

תשמע אתה לא מכיר אותי אבל קיבלתי את הטלפון שלך מנורית

נורית?

מכפר סבא ..המורה

אה…כן. כן מה קורה

תשמע אחי אני פה איתה..יצא לנו לצאת

כן?

והיא איכשהו לא מוכנה להמשיך הלאה

מה זא להמשיך הלאה?

הלאה! הלאה אחי!

הבנתי . הבנתי מה זה קשור אליי?

היא יצאה איתך לפני יומיים ולא יודעת מה..אם לשחרר או לא.

תשמע אחי אגיד לך את האמת.היא גיבוי

גיבוי?

יומיים לפני שפגשתי אותה פגשתי את יפעת.-סמנכלית בלך לך מארצך

במה??

זה מיזם של משרד התחבורה בגלל הפקקים ועד שהרכבת תעלה אז מעודדים את הציבור ללכת

לאן?

לסיטין דאהיה! אני יודע לאן? אבל היפעת הזאת לא חזרה אליי

הייתה לה סדנה

כן

מהעבודה?

איך אתה יודע. ?!

תביא את הטלפון. ..תביא ..תביא את הטלפון..אני אסדר פה את העניינים.תביא נו..תודה

היי יפעת

היי אריק מה העניינים איזה כיף שאתה מתקשר

אנחנו מכירים?

אתה צוחק ? נפגשנו לפני שבוע? בוגרשוב..חוף הים..יין..השמיכה..השמלה..החזיה השחורה?

אה! כן..כן. בטח בטח. לא ידעתי שקוראים לך יפעת

לא שאלת

נכון

אבל אתה רשום אצלי בטלפון..

תקשיבי יפעת מה בנוגע לבני

בני?

המדריך טיולים. המתולתל עם המשקפיים

בני קוראים לו?

כן . בני.

תשמע אני אגיד לך את האמת הוא בגיבוי. חיכיתי לשמוע ממך

הבנתי..רק רגע.אחד סליחה…אני מנסה להבין מה קורה.. אז  אם אני הולך עם יפעת . היא משחררת את בני. בני הולך עם נורית. נורית משחררת אותי. זה בלתי נסבל. מצד שני אם אני משחרר את יפעת . היא הולכת עם בני. בני משחרר את נורית .נורית באה איתי. זין ! אחרי שהיא שחררה אותי?

זו משוואה מן המעלה השלישית חוק מקסוול

מה?

אני יודעת יש לי תואר 2 במתמטיקה אני סמנכלית בלך לך מארצך

תגידי זה עובד המיזם אנשים הולכים..?

כן. בטח הם הולכים לעזאזל.

מה זה הרעש ברקע

אני רואה סקס והעיר הגדולה.

לא אמרת  שראית את זה כבר?

ראיתי אבל עכשיו אני רושמת. תשמע אל תדאג. זה יפתר בסוף. מישהו ימות או יתייאש.

ומה נעשה בינתיים

לא יודעת אני רק בעונה השניה.

לא מאמינה בניסים? המשיכי לקרוא.

הבוקר כתבתי בגנות התקשורת הלא אישית שהולידו התכתובות הדיגיטליות המתגברות והזמנתי “אותה” לבא להיפגש בחוף הים לעת שקיעה.

ומכיוון שסיימתי את יומי בבת ים הלכתי לשוטט על קו החוף לעת ערב. לתפוס בריזה וזיכרונות יפים שמחזירים לפעמים הגלים. אבל מה שקרה. לא היה יכול לכתוב מראש גם בעל חלומות כמוני.

השמש ירדה . חיפשתי את הדרך חזרה מן החוף אל המדרכה ומצאתי את המדרגות. התחלתי לעלות .היא עמדה שם למעלה. אישה. ג’ינס. חולצה גברית. פנים חלקות מלאות הבעה . עינים בצבע של זרקן. יהלום ירוק. עצרתי. נועץ בה מבט כאילו אנחנו מכירים.רק כדי לגלות שהיא עושה אותו הדבר. התקרבתי ובצעד שגעוני לגמרי( !) עשיתי סימן של חיבוק בידיים. היא חייכה ונכנסה בינהם. חיבקנו אחד את השניה הפנים שלי על שקע צווארה. נישקתי אותה. והיא הסיטה את הראש לאחור והתמסרה. ככה. באמצע הפאקינג טיילת של בת ים. לקחתי אותה ביד והתיישבנו למטה על החוף בדממה. בלי אף מילה. היא הוציאה סיגריה דקה שלא הכרתי ועישנו אותה בשקט. היא קברה את הבדל בחול הסתובבה ואמרה בקול מקסים: אני ד. ומי אתה?

לאהוב אותך זה לא כמו לאהוב  אחרת. גוד בלאס את כל האחרות שנתתי להם את ליבי והיו הגונות מספיק להחזיר אותו במצב שלם פחות או יותר . כמה קימוטים כמה סימנים לא חשוב. 

להרגיש אותך להרגיש איתך קרוב שמזמן לא היה . זה נפלא זה  צרות. אין ספק . לאהוב אותך זה להזמין צרות . זו טעות נהדרת. זה כישלון מפואר. דקדנס מוסרי .הפסד מנצח. בכי רע בטוח ומובטח . אבל היי! האין אלו כל החיים? היום שמח מחר ..פורח? בהווה בריאה מאושרת משתזפת בחוף ערומה בעתיד נעלמת לא קיימת קבורה באדמה?

לפיכך התכנסתי כאן  לחלוק איתך את הסיסמא האקזיסטנציאלית  של כל מי שנולד אי פעם בבואנוס איירס.

נים’ פורטה! ( לא חשוב!) 

נים’ פורטה שיש לכל אחד מאיתנו “חיים מסודרים” ומאות מחויבויות ביום. 

נים’ פורטה שנולדנו  בתרבות אחרת במקום אחר בעולם אחר

נים’ פורטה שיש לי עלייך מאתיים שנות נסיון 

נים’ פורטה שרק לפני מאה חמישים  שנה בצרפת היו כותבים עלינו ספרים.

נים’ פורטה שהשבועות שלנו  ביחד הם ימים הימים שעות והשעות דקות

נים’ פורטה כי החיים הם עכשיו אז למה יש עוד לחכות..?

היא שאלה איזה טעם בגלידה אני הכי אוהב . עניתי. היא אמרה. וואו. אני מוכנה להרוג בשביל וניל עם דובדבנים אז קבענו לגלידה לילית. (“אני לא נוהגת לשתות אלכוהול” נשתכר מיוגורט גאד דאם איט!) לפני שסגרתי בקשה לדעת עוד דבר אחד אחרון .אם יש לי ציפיות מהמפגש. אמרתי כן. שאלה מה. אמרתי שיהיו שם גביעים גדולים.

היא אמרה.

” אני לא מאמינה לאלו שאומרים שעל מנת לאהוב צריך קודם כל לאהוב את עצמך..מה קשור? הנה למשל אני לא סובלת את עצמי אבל אני אוהבת אותך..”

זו לא חכמה.

“למה?”

כי אף אחד לא סובל אותך 

“אתה רשע..😁..אבל  תענה לי באמת היית מעדיף שקודם כל אני אוהב את עצמי ..??”

לא

“למה ?” 

כי  לאלו כבר הייתי נשוי ..

☔☔

היא אמרה.

“אתה אופורטוניסט” 

לא. לא. אני אופורטוניסט של אהבה

“מה ההבדל?” 

ההבדל הוא שאופורטוניסט של אהבה מתאמץ להשיג אהבה בכל האמצעים בעוד האופורטוניסט האמיתי משתמש באהבה כדי להשיג את כל האמצעים…

קבענו בשבע .חמש דק הליכה מביתה. “ניצטרך ללכת מהר כדי לתפוס את השקיעה” התריעה. בשבע וחצי עוד עמדתי בפינת גאולה -אלנבי מחכה. בשבע שלושים ושבע הזמנתי מונית . בשבע ארבעים הן הגיעו כולן. היא המונית והחשיכה. חיבקתי אותה. נתתי לה נשיקה על הלחי נכנסתי לאוטו ואמרתי “סע”. הנהג לחץ על הדוושה והדליק את הרדיו. 99 אף אם. לינדזי קאנינגהם והפליטווד מק שרים You can go your on way

מי שחושב שפרידה מאהבה אפלטונית היא קלה הוא או אדיוט או אפלטון.

הקיץ הזה בישר שינוי.

לא עוד לרדוף אחר רומנים גדולים של אהבה דרך אולמות קולנוע ממוזגים. בתי קפה מעוצבים וברים אפנתיים בחוץ שיא החום .

לא עוד שיחות טלפון חדות שנונות ונרדמות.

לא עוד מפגשי ראשית ואחרית .

לא עוד דיונים מוקלדים ומוקפצים על גורל התשוקה ולאן כולם הולכים.

לא עוד מאותו עוד.

הקיץ הזה בישר מה שקוראים לו בארצי הולדתי:

טרנקילו.

העונה הזאת ביקשה מישהי  רכה מעורפלת וחסרת הכרעה. ההולכת לאיטה .ככ לאיטה. שאם הייתה יושבת בתחנה המרכזית הייתה מפסידה את כל האוטובוסים. נאה אבל לא מושכת מבטים. כזו שמבט ראשון יקבע שהיא לגמרי בתחומי הנורמה. מיינסטרים ומוסכמות. ומבט שני יפסול את הראשון על כשירות מבצעית.

בשם אללה הרחמן והרחום התקבלה ההזמנה. וככה מצאתי את עצמי ערב אחד עומד באיזור תעשיה שכוח אל בפריפריה במרכז חדר קריוקי מפונפן בחברת אישה זרה לגמרי שלקחה ברצינות את הצעתי המבודחת על תמונה שהציגה אותה מחזיקה במיקרופון- ” לשיר יחד”.

לשיר זה כמו להיות עירום..כל ההעדפות שלך כל החולשות כל השטויות שקיבלו במשך השנים צורות מוסיקלית נחשפות עכשיו לעיניים זרות . הקול שלך שמנסה לתפוס את הכניסה..אוי אלוהים.

והנה אחרי כמה שירים. כמו בחיים. מתרגלים. נחים. עוצרים. מביטים לצדדים. אין ספק שמצד הטעם האמנותי עמדנו בקצוות . היא בחרה שירים עיבריים מעודכנים ועצובים שבחיים לא שמעתי עליהם כל מיני קרן פלס. ריטה. עדן בן זקן. עידן רייכל או לועזיים גלגלצ סטייל אדל .איימי ווינהאוז ברברה סטרייסנד ..שלא הסתדרו בכלל עם הזעקה הדיויד בואית שהצלחתי להפיק בתורי : איים אן אליגטור!!

הסתבר כי אף שהנידה את ראשה לקצב המוסיקה היא לא הכירה כלל את בונו. או דייר סטרייטס.או דילן או סטינג או אי.אל.או. או אריאל זילבר. מאוד משונה. כששמתי את רומיאו וג’ולייט ראיתי בזוית העין שהיא אוהבת

( u and me babe.how about it..)

אך העובדה שלא הכירה הפתיעה מאוד. היא ביצעה בקול יפה צלול ומאוד מקצועי את כל ה..שירים הענוגים שלה

ואז אמרה פתאום :תמצא לי את “סאמר טיים” ?

אהמממ..זה נהיה מעניין ..התחכמתי והעליתי על המסך את הגירסה של ג’ניס ג’ופלין . היא הפטירה משהו כמו: שמעתי את זה פעם ברדיו….ו….נתנה ביצוע מטורף!!מעולה!! מצמרר!! האישה הענוגה והחסודה התעופפה מהחדר ומי שעמדה בפאקינג איזור התעשיה של ראשון לציון הייתה ג’ניס ג’ופלין בכבודה ובעצמה שהתממשה מן המתים.

מעולם לא שמעתי ביצוע ככ מדוייק. מעולם. היא סיימה . No.no.no.no dont you cry..ואני קמתי וחיבקתי אותה. בעיניה דוק שימחה. “זה היה טוב?”

הכי טוב.

המימצא האינטימי הבא איננו מתבסס על מחקר כמותי אלא על נסיון חייו של אדם אחד לא חשוב במיוחד.

שמה שריתק אותו תמיד היה שכשהיו קמים מן ה..מה שהמשוררים נוהגים לכנות אהבים .היה האינסטינקט שלו לחפש קודם כל את מכנסיו ואילו האישה היתה תרה בראשית אחר חולצתה. כל אישה. כל חולצה.

אז באותו הלילה כשקם באופן אינסנקטיבי היא תפסה דווקא את מכנסיו מחזיקה בהם הרחק מידו שואלת בחיוך : ומה עם אהבה?

מה איתה. השיב הגבר העירום במבוכה

אתה עושה איתי אהבה או שאתה סתם שוכב איתי? קראה בקול מנופפת בבגדו.

אהבה. פסק

תשובה נכונה !חתמה האישה זורקת לעברו את המכנסיים ומתחילה לתור אחר חולצתה. אולי בשל כך לא שמעה את האיש ממלמל בלטינית תוך כדי הידוק החגורה. קוואדה קיסרי קייסריס.

תן לקיסר את אשר לקיסר. אט דיאו דה דאי. ואת אשר לאלוהים- לאלוהים.

יוליה באוגוסט תתנצל קצת יותר מידי. ולא יהיו אשמות .אמנם היא תצא רק בשמלות- אבל עם המכנסיים השחורים היא מקבלת יותר מחמאות. לא מבינה גברים. שמתקשרים אחרי שנים .לספר לה שאז בקיץ היו מאוהבים. כלומר הוא היה מאוהב.

יוליה באוגוסט כבר לא מאמינה באהבה. היא מאמינה בכאב . היא חשה בו עמום וכשהוא הולך היא מקווה שהוא יחזור ברור יותר. מוחשי יותר אמיתי יותר. או גבוה יותר. או חזק יותר.

באוגוסט יוליה היתה יכולה להסתדר לבד אבל היא מגדלת שלושה ילדים. הגדול בן חמישים. המשפחה חשובה אני יודעת ! אמרה לפני שבוע לחברה שמגיעה כל ראש חודש לקפה. לכן אני משקיעה כרגע במשפחה!

המשפחה של מי? שאלה החברה הלוגמת. והשאלה הזו ניתקעה לה בראש כל החודש.

יוליה באוגוסט לא תספור טמפרטורות ולא חודשים . היא תכתוב שירים . חם זה חם .קר זה קר. יש עוד מקום להיתפתח. אם היו נותנים לה לעשות דוקו היא היתה עושה אותו על עצמה .יש לה כבר כותרת. היא לא מעניינת את אף אחד. רחמים. זו התוספת שלי. כי אם לכל יוליה היה באמת רומיאו על מה היינו כותבים סיפורים?

הרבה יותר מולנטין בחורף שנרטב ממרזב דולף או קזנובה אביבי שלא יודע מה ללבוש – רומיאו ביולי הוא איש סובל.

השמש קופחת על בלוריתו .רומיאו ביולי. הלחות הופכת את רוחו למיצג ימי. רומיאו ביולי. לך תעשה רומנטיקה בחום הזה,עיוני.

הוא קובע עם ק. לקפה .עם ב. לבירה עם ג. לגינה עם ס. לסיבוב קטן בים. ועם מ.נכנס ישר ל..מאפיה וקונה עוגת פרג . לא יודע מה זה אמור להביע

במחלקת הנקיון בסופר הוא מושיט יד אל הלובן -לין ופוגש אהובה מפעם .היא מספרת לו סיפור עצוב אז הוא קונה שניים. בפינה של דיזנגוף במקום חנות הספרים פתחו חנות לצעצועי מין.רומיאו ביולי מזועזע מתי היתה הפעם האחרונה?

כל מעשה של חיזור הופך ביוניספירה הזו לקומי. הוא מנסה להחזיק ידיים הן מחליקות. ליישר בחיבה שיער סורר הוא נשאר סורר .ללטף גב .הגב מתרחק מכפו במבוכה. אולי היה מוטב שהיה נשאר לשבת בקפה במזגן לאכול קורסואנים שפותחים אותם באמצע וממלאים אותם בסלמון ובגבינת שמנת. להביט בעיניים כלות על אהבות מוחמצות בגלל עיתוי בגלל נסיעה בגלל התקופה בגלל העונה שלא עונה.

רומיאו ביולי מרגיש לבד. אלף נוסעת לברלין עם כל המשפחה. בית הבטיחה להיצטרף לחברה בסין. גימל ניכנסה לרומן עם טכנאי מכונות כביסה ומאז ניתקעה לה התוכנית .

מדלת הוא מתחמק כמעט חודש מאז הודיעה שהתגרשה סופית .

עם הא הוא קובע ומבטל חליפות. וו התחילה לדבר על עצמה שעות. זין צריכה להחליף את השם במידית. עם חית הוא לא מדבר מאז התקרית על ..אהה, הוו גיבס א שיט.

רומיאו ביולי מתגעגע לימים פשוטים

אהבות ברורות. משפטים ספורים. רומנים גדולים בלי סיבוכים. בלי טרדות.בלי מחאות. בלי החזרות.

הוא ניזכר בחיבוקה הרך של חברתו האחרונה עוצר בקפה על השדרה, מזמין סודה ,ונאנח. הקיץ רק התחיל התחזית אומרת שמחר צפוי לרדת עומס החום בעיר . הוא מרגיש שהיה רוצה להאמין במישהי אבל לא יודע במי.

אז מה אתה מחפש?

נס

חחחחח….אני מתכוונת אתה מחפש מפגשים רק לסקס או גם מעבר?

תלוי מה יש מעבר.

לא הבנתי.

לא חשוב. אני לא סובל קלישאות

אז מה אתה מחפש מעבר לקלישאות ולסקס?

אני יכול לשאול אותך משהו?

בטח.

היא עובדת בשבילך השיטה הזאת של הראיון?

בוודאי. לפי התשובות אני מחליטה אם להיפגש ככה אני מגדילה את הסיכויים שהפגישה תצליח..!

הבנתי

כן.

אז היא לא עובדת השיטה.

לא.

לכל אפליקציית היכרות לצד התמונה והמילים היפות שכותבים הכותבים על עצמם צריך שיהיו המלצות אמת של…. מישתמשות ומשתמשים אחרים…להלן שיחה מספר אחת

– היי שלום . שילה?

#כן ?

– שלום .זאת אורנה .בקשר להמלצה שלך על גיא מיקלשטיין?

# הלו?כן .כן.בטח בחור מקסים. נהדר. חמוד. רציני. עם המון ריספקט לאישה חינוך טוב ויש לו גם עבודה טובה ומשפחה נפלאה .

– כן. סליחה שאני שואלת.. מה את בשבילו..?

# אחותו.

שיחה מס 2

– היי שלום זאת אורנה בקשר להמלצה שלך על גיא.

# גיא הוא איש העולם הגדול. בחור משכמו ומעלה. חכם אבל לא מתחכם. רגיש אבל לא רגשן . קרוב אבל לא קרבן .

– לא הבנתי את האחרון

# אני לא כותבת פה את הטכסטים. חוץ מזה האיש נדיב עשה את כל הדרך מירושלים במיוחד. בשביל

– ירושלים? אנחנו מדברות על אותו גיא?

#אני מכירה רק גיא פינקלשטיין אחד.

– אוה…סליחה..אני התקשרתי בקשר לגיא מיקלשטיין.

# מיקלשטיין? הבנזונה הקמצן המנייאק הזה אם את תופסת אותו הוא חייב לי אלף חמש מאות שקל שנתתי לו בשביל ה….

שיחה מס 3

– שלום אני אורנה. בקשר להמלצה שלך על גיא מיקלשטיין

# כן?

– מה את יכולה להוסיף על מה שכתבת?

# כן

– אני מתכוונת הוא בחור טוב

# כן

– כדאי לצאת איתו?

# כן.

– תקשיבי..אני…לא נעים לי לומר אבל מהנימה של התשובות שלך אני מרגישה שאת לא ממש סובלת אותו ..אני צודקת?

# כן

– אז למה את ממליצה ?

# למה שרק אני אדפק????

אומרים שאהבה עיוורת.. אציל יכול להתאהב במשרתת. נהג אוטובוס בפיזיקאית. משוררת בדייג. אך יש שלעיתים למקצוע יש משקל חשוב ברומן. למשל

היה לי פעם עניין במישהי שהיה לה עניין מקביל עם רופא .לא סתם רופא. מנהל המיון של בית חולים גדול במרכז הארץ.

בלילות היינו צוחקים שאם אנחנו עושים תאונה ומפנים אותנו לבית חולים הרי שאותה הוא ימהר לחדרי הטראומה והניתוח ואותי הוא ישאיר באיזו פינה ויכריז “טוב.רבותיי. עשינו כל מה שאנחנו יכולים..”

או החמודה שהיתה מרצה בכירה למדעי הרוח שאיחלה לי בסוף ברוב ערמומיותה ש”תמצא את מה שאתה חושב שאתה מחפש”.. ברכה תמימה ממבט ראשון אך מבט נוסף ..הדליק את הנורות ..השמיע האזעקה והבנתי !!! ומהר .מהר .התחלתי לחשוב משהו לחפש כדי שבסוף לא אמצא ..כלום.

כשנכנסת אישה למעוני { טוב..בסדר ..אני מודה..לפעמים יש פה תנועה..} הדבר הראשון שהיא אומרת אחרי שהציצה במטבח ,בחדר הקטן ובחדר המגורים ובמרפסת הפונה אל קו שמיים זה לא עץ השסק המפואר שעליו נושקים את המעקה הושט היד וגע בם ,

ולא כונניות הבמבוק שמאות הספרים בם מסודרים על פי מפתח מאוד אישי,

ולא מכונת האספרסו הותיקה והטובה ,

ולא אוסף סרטי הדי וי די הטובים בתבל .

ולא תמונת הקנבאס שצילמתי לפני חמש שנים מעל פסגת הר נימרוד שתפסה ברגע קוואנטי את עמוד הענן האלוהי

ולא הגלויה הישנה של ז’ק ריווט

ולא מזכירה את מתקן הקטורת הקטן שקיבלתי מנספחת תרבות של שגרירות זרה מאוד אות לערבים התרבותיים שבילינו ב..ביתה.

ואף מילה על כוסיות הויסקי הנהדרות ששלח החבר הכי טוב שלי בעולם שהלך לראות חיים עם האישה אשר אהב בקנדה ולא חזר.

ושום איזכור של ארון הבד הכחול שהרכבתי במו ידיי השמאליות ברכיים על הרצפה בקושי רואה משהו בגלל דמעות הפרידה .

ואפילו לא האבן הצבעונית הקטנה ממכרות שלמה בתמנע שקניתי באיזה שוק ענתיקות בצפון בימים של תקווה . לא! הדבר הראשון שאישה אומרת אחרי שעשתה את הסיבוב הקצר זה :

” אה! דירה של רווק”…

“תשמע היה משהו..הייתי כל כך ..כל כך ..מרוגשת..שנים לא נגעו בי ככה..”

מדהים

” כן והסבלנות ואורך הרוח והכל פשוט היה קסום ..באמת ..ובגלל זה אני חושבת שאסור לנו להיפגש יותר!”

מה?

מפה רק אפשר לרדת..אתה מבין ? ” מה שטוב הוא טוב. וטוב מהטוב- הוא לא טוב”

זה שיר של שבתאי

,”נכון!! אתה אוהב שירה? “

מרחוק

“אני לא יכולה לדמיין עולם בלי שירה..אתה רואה את הגרביים שלי באיזשהו מקום..? אימא שלי הייתה מקריאה לי בגיל ארבע לפני השינה . שירים של רחל “

וואו

“ושל זלדה. אתה חייב לקרוא היא משוררת מדהימה ..איך מדליקים פה את האור ..? אה! …אז שלום ו..היה נעים מאוד!! “

כן. מאוד נעים יש את השיר היפה של המשורר האמריקאי השחור . סי . לו. גרין. מכירה?

סי לו גרין..? שמעתי את השם ..אבל לא מכירה . אתה לא צריך ללוות אותי הכל בסדר המונית כבר הגיעה ..שיר יפה?

מאוד .

אני אשמח לקרוא אותו בדרך הביתה ..ביי.

ביי

רגע.

כן ..?

לא אמרת איך קוראים לשיר.

של סי. לו. גרין?

כן.

“פאק יו “

קבענו בקפה.

היום לא צריך להצטייד בספר.

היום לא צריך ללבוש מעיל אדום.

עברתי את המקום לחפש כספומט

למולי קבוצת הולכים .

חציתי אותם מימין .

ואז ראיתי את פניה .כלומר משהו מפניה שהזכיר את התמונה איתה התכתבתי בימים האחרונים .

אז עצרתי .

אז לקחתי צעד אחד אחור.לימיני.

בתיאום מושלם עם הצעד לאחור שלה. לימינה.

עמדנו פנים אל פנים .

באמצע הרחוב הומה אדם

מימין ומשמאל

התחבקנו אחד ארוך ארוך

“לזה” לחשתי על אזנה הרגישה ידי על גבה “קוראים ריאליטי-טי-נדר”

היא הציעה “פינוי בינוי” . אתה תפנה את הלב מהחורבות ואני אבנה עליו קונסטרוקציה חדשה.
הוא אמר נשמע מעניין ואת באמת מקסימה אבל..
אל תיבני עליי.

הרומן הזה היה קצר. בקושי הספקנו לריב. בקושי הספקנו להתכתש כהוגן.היא אמרה שהיא הולכת להתחתן ושאין לזה שום קשר למה שקורה פה. אמרתי לה. U damm right . ופתחתי את הדלת בהפגנתיות. הבנתי את הרמז מילמלה ויצאה.

כעבור שעה הערב ירד והבית החל להעיק .יצאתי לקיוסק הפינתי לקנות חפיסה. שם היא עמדה. זרקת אותי מהבית שלך .אמרה בקול כזה שכל הרחוב שמע .אז מה אם אני מתחתנת . מה כואב לך. אתה לא יכול להתנהג יפה. להיות ג’נטלמן ?

מאז אני משתדל להתנהג יפה להיות ג’נטלמן ולזרוק את עצמי מהבית.

ערב ירד ברחוב אצל .במרכז הכביש הראשי של שכונת התקווה עמדה קבוצת שוטרים שעיכבה נתיב שלם גורמת לפקקים צפצופים ועצבים גדולים. בנתיב ממול שייטה מונית שירות קו 16 בכיוון ההפוך. כשחלפה באיטיות ליד השוטרים המבולבלים הוציא פליט מהגר את ראשו השחור מחוץ לחלון וקרא בקול:

Police..? Kusamak..!

רחוב שלם געה מצחוק.

הערב ירד כאן. עכשיו אני חושב. אחרי יום מקסים.יום נהדר מבלבל ומרגש .אחרי עוד יום מלא השראה איתך .אחרי שהקדשת לנו את זהב חייך. את הזמן שאף פעם אי אפשר להחזיר. הערב כאן ירד. אחרי שקמת והלכת. כי ככה זה. מי שמחפש סיפור יפה ופסטורלי מהספרים שיקרא ספרים. כאן הערב ירד. את קמת והלכת. לשחק את התפקיד היחיד שהחיים לימדו אותך לשחק. לא לצידי. גוד בלאס יו. כאן ירד הערב. על המרפסת. על המיטה. על הכריות ההפוכות. על עטיפת שוקולד ריקה. על גבר מטומטם שפתח את הדלת ונתן לך ללכת.

אהבה? Kusamak.

היא אמרה אתה יקר לליבי –

חשבתי שזו מחמאה אחרי שבועיים של שקט תפסתי-

יש יותר זול. 

זה סיפור אמיתי על אהבה וגורל. החומרים שמהם כותבים ספרים. החומרים מהם עושים סרטים.

אחרי כשמונה שנים סוערות ושקטות כמו מעשה הגלים בים הלכנו איש לדרכו. אישה לדרכה. רגע לפני הנשיקה האחרונה.אמרתי. “תקשיבי. אנחנו אומרים שלום וכנראה שלא ניתראה יותר ועם זאת .בואי נקבע בעוד עשר שנים להיפגש בקונדיטוריה המטופשת עם עוגות הפרג המטופשות ונראה יחד ..מה הישתנה בעיר שככ אהבנו מה הישתנה בנו שהלכנו ברחובותיה שוב ושוב .נשתה קפה נדבר נשווה מה עבר על כל אחד מ… “

זמן עובר. השנים חולפות .הרבה שנים חולפות ארוכות כמו נצח .לפני שנה ניתקלנו פתאום באמצע שדרות בן ציון ונפלנו אחת על כתפי השני.אני הייתי על הפנים אחרי שבועיים של מחלה ופרידה שדיממה כבר שנה בלי חוסם עורקים.היא לא נראתה יותר טוב.. התיישבנו לקפה שנמשך שש שעות..ונשבענו שלא נעלמים יותר.

היום נפגשנו.שוב נפגשנו. שוב שש שעות .חזרתי הביתה. שמתי מוסיקה. אמרסון לייק ופאלמר ניגנו את from the beginning המדהים ו..אז זה היכה בי כמו ברק . Omg!!

היום זה היום. ה2/2/20. התאריך העתידי שקבענו לפני עשר שנים …!

שלחתי הודעה עם השיר. היא הייתה בשוק. איך פתאום ניזכרת? שאלה ברעד.

זה השיר .כתבתי .

You see its all clear

You were meant to be here

From the…beginning.

פרספקטיבה!

היום לפני שש שנים כתבתי  איך נראית השבת שלי. חייתי עם אישה שהיו לה בנים קטנים .התנהלנו כמו בבית מאיור שיצא מספר ילדים. אפשר לקרוא. לא חייבים. היום ה”בית” שלי אחר לגמרי. אני עושה בו דברים אחרים. יש בו לא פחות חיים אבל במוד אחר לגמרי. כמו שהפליא לתאר סמואל בקט במחזה הקצר שלו what where.

I am alone

It is winter

Time passes

Now with words

I switch on .

Good!

פרספקטיבה 2

לעומת זאת היום לפני שלוש שנים מספר לי הפייס שהופעתי והרציתי בפני פורום שבתוכו ישב מנהל בית הספר היסודי שלי (!) הלא הוא מר י.בנבנישתי האגדי שניגש אליי בסוף ההופעה אחרי שבפעם האחרונה שנפגשנו הייתי תלמיד בכיתה ח. הוא חיבק אותי חזק ואמר בעינים נוצצות …. צמרמורת עוברת בערפי כל פעם.כל פעם. שאני ניזכר בו ובעיניו ובקולו העמוק. היינו כחולמים אריאל. הוא אמר. היינו כחולמים.

הכי נמוך זו עייפות. זה אי חשק.זו ריקנות. כבדות. הכי נמוך זה כלום.זה לשבת לקפה במקום שעומד לסגור שמבט אחד של העובדת בפנייך גורם לה להגיד. בסדר יש עוד זמן. מה תירצה.

הכי נמוך זה להרגיש שאתה מאחר בלי שיהיה לך מושג למי.

לשמוע אנשים מדברים את השטויות היומיומיות שלהם ולהיצטער שאתה לא טמבל.

הכי נמוך זה לא שאין לך מה להגיד זה שאין בשביל מה. זה לא שאין מה לשמוע זה שהיית מעדיף להיות חרש.

ועם זאת הכי נמוך הוא גם הכי תקווה. גם בגלל שמכאן רואים רק מדרגות בכיוון מעלה וגם בגלל שגם אם אתה רוצה- אין לאן לרדת…

ערב .אני צועד ברחוב הראשי בעיירת ילדותי . עוצר לקחת קפה ועוגיות “אזניים” בקונדיטוריה העתיקה. נכנס לוקח משלם ויוצא. עכשיו אני הולך. בדרך למוניות. אני מרגיש שאני מושך מבטים . אני לוכד עיניה של גברת במעיל כחול מרופד. אני עוצר. “מה?” .אני שואל .”משהו לא בסדר? ” .הכל בסדר. היא אומרת ומחייכת חיוך מלפני שלושים שנה. אתה הולך מהר מידי.

הגדה אורבנית 2 ( בניגוד לכל אגדה זו התרחשה במציאות)

ערב ירד על העיר. אחרי שבוע סוער תזזיתי קופצני ומלא אהבה ניפרדנו סוף כל סוף איש לביתו אישה לביתה בנשיקות ובנדרים לנצח נצחים . נכנסתי ונפלתי שדוד על המיטה מוכן לשינה הגדולה של חיי שינה של יום.של שבוע. של שנה. שנה שינה.

אבל כבר בחצות היא התקשרה.

לקחתי השיחה במצב של קומה “אתה שומע..?” לחשה ” אני חושבת שמישהו מנסה לפרוץ את הדלת “

אהמממממחחחרפפ. ( היא סיפרה שנחרתי לה בטלפון)

“מה לעשות ? להתקשר למשטרה”

אהמממחררחחפפפ

“אריאל! מישהו מנסה לפרוץ”

אהמממ…מה קרה לכלב שלך?

“איזה כלב. גוד סייק .אתה ישן !אין לי כלב. הידית זזה..מה לעשות?”

תנבחי.

אתה אוסף את המעיל ויורד. בחוץ השעה הזו של הערב העומדת בין שבוע לשבוע . השעה שבדרך כלל מעיקה לך את הנשמה. כבר שנים. אתה זוכר .עכשיו בדרך לקיוסק .אולי איזה פסק זמן. אולי שוקולד אחר

אתה ניזכר

איך לפני שנים בדירה הקטנה והמבולגת שלה ביהודה הלוי. היא שהיו לה בבנק מיליונים על גבי מיליונים שהתרחקה מהמשפחה והלכה לגור באיזה חור על הגבול של נוה צדק. לעשות סרטים ודוקטורט על פוסט קולוניאליזם שמעניין בעיקר את הקולוניאליסטים ..

אתה ניזכר

שבדירה שלה. מוצאי שבת. היא אמרה גם אני. גם אני מרגישה את הבלוז הזה. כל מוצאי שבת מאז שאני זוכרת את עצמי.

אתה ניזכר.

ואתה יודע מה אני עושה ? היא הלכה ופתחה איזו מזוודה. צבעים. פלסטלינה. עיסות נייר. מברשות.דבק…

אתה ניזכר.

שצחקת .מה זה צחקת. ניתקפת בפרץ צחוק בלתי נשלט. היא נעלבה

ועברה לשפת האם : וואטס סו פאני??

אחר כך קמה על הרגליים והצהירה. אני יודעת מה יגרום לך להפסיק לצחוק.וואטש אאוט!

אתה ניזכר

היא צעדה אל המקלחת ומילאה אמבטיה . בא. היא קראה אחרי עשרים דקות . באת . החדר היה חשוך מסביב לאמבט היו פזורים נרות היא שלפה רגל ארוכה מן המים ולחשה. בא נוציא את הבלוז הזה ביחד..

תוך כדי 50 שנה על פני האדמה למדתי כי ביחסים עם לבבות. עם רגשות .אם אתה מרגיש שאתה טועה אתה כנראה.. טועה . ואם אתה מרגיש שאתה ממש צודק..אתה גם כן טועה .

אבל לפעמים אתה חייב להיות צודק. זה מצב נדיר. אבסורדי. פרדוכסלי .חסר תקנה. מצב שבו אתה אומר .אני אוהב אותך. ולכן אני עוזב אותך.

אני יודע שזה נשמע טיפש ומטופש באופן טיפשי ביותר אבל הרגע הכי הכי רומנטי לא היה הנשיקה הסוערת מתחת לבניין מול תיבת הדואר של משפחת “ארצי” (!) ולא הדמעות בעינייך מעל הקפה ולא התוכניות שרקמנו לצד הטוסט ..אוה לא !

הרגע הרומנטי של היום קרה כשנכנסנו לחנות ההיא בדיזנגוף . אמרת שלום רחב למוכרת . התכופפת זרקת מבט שפגש עיניים ושאלת בקול ענייני : איזה מידה אתה בנעליים..?

אני נכנס למקום הזה. המארחת הצעירה מקבלת את פניי במאור פנים מפתיע. מצביעה על השולחן הנכון. על הכיסא. אני הולך לשטוף ידיים . בדרך חזרה אל הקפה הקצר שכבר ממתין היא עוצרת אותי.

מה?

אתה יודע שאתה דומה לשחקן ראסל קרואו?

לא..

אז שתדע.

אה! את מתכוונת לסרט ההוא על תיבת נח.

כן! נכון!

אין לך מושג כמה אני באמת דומה לנח.

אתה בונה תיבה?

אני בורח מהמבול..מותק.

לפעמים עוברת בו מחשבה. בו. באדם החושב. זה שנראה כמו אחד שחושב כל הזמן …לפעמים זו מילה קצת מעורפלת .בשבילו. עכשיו הוא מדייק: “כשיורד גשם”. כשהגשם יורד .ברקים רעמים אפילו ברד. עוברת בו המחשבה מה היינו יכולים לעשות עכשיו . את ואני.

כן. היינו יכולים להיכנס למיטה לעשות מה שאנשים בוגרים ומלאי נוסטלגיה כמונו יודעים להעריך וזו דפיקה ארוכה איטית ומתגברת תחת לפוך. אולי להחליף את המילה. הוא חוכך. אולי התעלסות זו המילה הנכונה.

לא חשוב.

היינו יכולים .הוא חושב. להתחמם

בכוסית ויסקי משובח עד דמעות. לשים את ג’קסון בראון ברקע להניח שפתיים על שפתיים פה על פה אגן על אגן. להתהפך..הייתי יכול להקריא לך את שלושת העמודים הראשונים של “מודראטו קאנטבילה ” המופתי של מרגרט דיראס. היית יכולה לרקוד. היית יכולה לשיר.סליחה. לנסות לשיר את השיר הזה של ראשיד טאהא ולנענע את האגן.

היינו יכולים להזמין כריך סלמון ענק עם אבוקדו עגבניה גבינת ברי ואולי קשקאבל ואז להזמין עוד אחד. היית יכולה לעשות מרק. הייתי יכול להראות לך את הסרט המרגש ההוא של אנטוניוני. היינו יכולים לשתוק. להקשיב לגשם .לשבת במרפסת ולשתוק.ולהקשיב למחשבות שלך שהולכות ועוזבות אותך הולכות ומתפוגגות הייתי יכול לקחת את ידך להניח אותה על ליבי. לא ממש על הלב.אבל שתרגישי את הפעימות. את הטיפות את הברד את הכאב את הרעם שמתגלגל עכשיו בכל גופי ….

הוא עוזב את המקלדת ועובר למטבח. לוקח יותר מידי זמן למים האלו להתחמם הוא אומר לעצמו .אם היה אטמור בכל קומקום היה לי עכשיו תה.

לפני המון שנים. הייתי חייב להתקשר אלייך. אבל לא היה לי איך. הייתי חייב להגיד לך שאני אוהב אותך .אבל הטלכרד היה ריק. ולהתקשר מהקיוסק היה יקר וגם קצת מטומטם. אז באמצע העיר נכנסתי לתא טלפון והתקשרתי גובינא.

המרכזיה האוטומאטית אמרה ” בהשמע הצליל הקליטו את שימכם”..אבל איך שעלה הצליל ניזכרתי בלחץ שיכול להיות שמישהו אחר ירים את הטלפון..אז זרקתי את השם הראשון שעלה בדעתי באמונה שתדעי שזה אני…

כעבור דקה צלצל הטלפון. קול של גבר אמר “הלו?” והעביר את השפופרת הלאה.קולך הנעים העמוק החם והנימרץ עלה באוזניי ובאוזני כל רחוב קינג ג’ורג’:

“הלו? שלום….אני מדברת עם מר האש פאפי?..”

לפני 18 שנה. ערב. דירת סטודיו באיזור המסגר שותף ארעי לחבר יקר. גשם זלעפות. גג הרעפים הזקן רפף בקושי דרכו החלו לגלוש טיפות אל רצפת הפי וי סי הכחולה שבחלל המרכזי .רצפה שעליה עבדנו כל הקיץ כמו נמלים חרוצות בחופשה.

הגשם חדר מכמה מוקדים. בתחילה העמדנו מול נקודת הדליפה דלי. אחר כך זיהינו אחרת מולה מיקמנו דלי נוסף. מול השלישית כבר שמנו סיר .הרביעית -צלחת מרק לחמישית נשארה לנו כוס. השישית בפינה עמדה מול פחית שימורים ריקה שהכילה קודם מלפפון חמוץ .

היא הייתה אמורה להגיע. היכרנו בלובי בכניסה להופעה. עמדתי מאחור.כשהגיע תורה להציג כרטיס הסתבכה עם התיק ואז ניזכרה ששכחה את ה..התקרבתי לקופאית ואמרתי לה “בסדר זה עליי”. ושילמתי על 2 כרטיסים . התיישבנו. הזמנתי. בירה לה ויסקי לי . המוסיקה היתה נוראית. צחקנו מאוד. אמרתי לה תשמעי. אני גר עם חבר יקר. מוסיקאי גדול. תבואי. הוא ינגן וישיר ואני אעשה קפה. מה את אומרת?

עכשיו עם כל הדליפות האלו זה לא נראה כזה רעיון גדול. “מה נעשה”? שאלתי אותו. תירגע הוא אמר. אם היא ראתה את הקסם בך היא תצליח לראות גם את הקסם של המקום.

“איזה קסם?? תיראה מה הולך פה? שמנו פה פחית שימורים. אחי. פחית..”

הוא זרק מבט על הכלים הפזורים על הרצפה והנהן בכבדות..אולי אתה צודק.

הדלקנו סיגריה ושקענו בשתיקה. פתאום שמנו לב לפקקקקק. הצליל שעלה מן הדלי לעומת הפינגגגגג שעשתה הצלחת וטיקטאקטיקט של השימורים שהשתלב יפה עם הששששששץץ מכוס הזכוכית הישנה. חברי הטוב לקח את הגיטרה ליד והחל לנגן בין הטיפות..ואני קמתי על הרגלים שנטענו מחדש והיתחלתי לנוע סביב כרוקד ריקוד גשם אינדיאני עתיק יומין..ניזכר בסצינה מהסרט ההוא של ג’רמוש..וקורא בקול.. i scream they scream we scream to the ice cream

דפיקות בדלת. רצתי לפתוח. היא . נכנסת. פוסעת אל מרכז הסטודיו בצעדים ארוכים . גבוהה יפה מאירה ומחייכת. היא עוצרת ליד הכיסא הריק שלי ומניחה ידיים על מותן מגרה . מאוד מגרה. “וואו.” היא אומרת שולחת לעברי מבט שורף. “איזה מגניבבב הבית הזה”.

במונית שירות בדרך חזרה מירושלים התיישבתי לידה.צעירה ,נעימה תיק גב מונח על ברכיה החשופות. בסיבוב מוצא היא התחילה לדבר.לספר.מה עושה ועל מה וכמה כואבים היו הגירושין. “הוא אמר לי ,תגידי מה את עושה..השתגעת..מה פתאום את עוזבת..איך תפרנסי את הילדה..את לא תסדרי בחיים האלו בלעדיי..בלעדיי לא יהיה לך אפילו מילקי במקרר..!…מאז אני עובדת בשתי עבודות מהבוקר עד מאוחר בלילה.אמא שלי שומרת על הילדה אבל  אין מצב שאני פותחת את המקרר ואין איזו שישיית מילקי בפנים”

זרקתי מבט על פניה .פני אישה בסערה. וואו..אתן ככ אוהבות את המעדן הזה?

הבחורה הידקה את התיק אל בטנה. לא סובלות. לא סובלות את החרא הזה .לא אני ולא הילדה אבל אין מצב ,אין מצב שתתפוס אותי בבית בלי מילקי במקרר.

אני אוהב משפטי זן. 

זה לא של לאו טסה .זה שלי. מחמש וחצי בבוקר :

אז התלמיד הזה. תמיד יש תלמיד .התלמיד שואל את המאסטר :” אדוני. במה לבחור? בפרחים היפים הצבעונים הריחנים המשובבים והמשמחים כל נפש שקוטפים ושמים באגרטל וחייהם קצרים או בפרחי הצמח החביבים אך הפחות מרגשים הגדלים קבע בגינתי ? “

המאסטר שתלה קודם את עיניו בנקודה אחת בחלל והקשיב מוריד כעת את מבטו אל פני השואל ומשיב:

“למה אתה צריך פרחים ?”

רחוק . כמה שיותר רחוק . ממה שהייתי אתך .ממה שאי פעם הייתי אתך .מביט בתמונות. פעם היינו תמונות .איזה יופי. אומרים שתמונות יודעות לספר סיפור.

סיפור לילדים מפגרים. היינו אהבה? היינו .תשוקה ? חיבור? כוונה פנימית? היינו. זו הזוגיות. זו הזוגיות גבירתי שהרסה את הכל ואם את לא מאמינה נסי שוב…

???! Y que se yo.

כאן בתמונה הזו את מתפוצצת מאושר כאילו לא יבוא מחר. כאילו לא יבואו כל המחרים בעולם וישלחו אותך להתפוצץ מאושר עם אחרים.

Y Qué me importa?

לאף אחד אין מונופול על האושר. אוה לא! לרוב את מוצאת מישהו שיעשה את התפקיד שייתן לך נחת בקירוב. זה תמיד בקירוב. אף פעם לא מושלם. במושלם .במוחלט לא היינו יכולים לנשום.אז תמיד זה ליד. זה תמיד כמעט.משאיר לנו את הרווח לחלץ את עצמינו לאחור. זה תמיד אחור. האשליה היא שאת הולכת קדימה . אבל את אהובתי הנשכחת כמו כולנו כאן שעושים מאמצים גדולים לצעוד קדימה ממהרת את עצמך אל האין.

no vale la pena

מאז למדתי כמה דברים שלא ישרתו אותי בנצח. לכל אחד בעולם יש פוטנציאל לעשות אותי שמח או עצוב.

ולחלקם המעולה יש את שניהם..

vamos ala playa

הבוקר התעוררתי עם התחושה שאני צועד בשדה נפט כל ניצוץ יכול להדליק להבה גדולה על המקום ומה יהיה מחר? .. . אל תדאג למחר אומר החבר שלי מלפני 2200 שנה בן סירא, אולי המחר הזה לא שלך ואז יצא שדאגת חינם.

הדברים שאני עושה אחרי 8 צ’ייסרים של ויסקי משובח:

מדליק את הקומקום לעשות תה. אחרי חצי שעה שהמים לא רותחים מגלה שהוא לא מחובר לחשמל.

סוגר את הויטרינה במרפסת . אבל הקור נעשה חמור יותר אני הולך להתכסות בשמיכה. בבוקר אני מבין מה קרה. צד אחד אכן סגור אך המשיכה קיפלה את הויטרינה וכך הצד הפונה לחדר נותר פתוח לגמרי!

מנהל שיחה קולנית ואינטנסיבית באמריקאית שוטפת אל טלפון דמיוני.

בבוקר השכנה החד הורית מלמטה נתנה לי את הבוקר טוב באופן ככ משונה שאני בטוח שהבינה הכל. עם מי דיברתי. מה ביקשתי. ומדוע השתמשתי במילה פאק באופן רציף . פאק זה לא עניינה.

כותב ארבעה משפטים שלמים .בסיפור שקורא לו . “ארבעה משפטים”. בבוקר עוד ניסיתי לפענח את הפואנטה. בצהריים זרקתי הכל לפח.

שותה עוד צ’ייסר ליתר בטחון.

צופה ביו טיוב בקומיקאי ארגנטינאי מספר בדיחה ארוכה. לא צוחק. בבוקר שם שוב .לאט ובשקט .עכשיו מבין סוף סוף את כל הניואנסים שחמקו ממני. לא צוחק.

הולך לישון. חולם שמציל אותך ממונית משוגעת שהמונה שלה מוציא קבלות בפרסית. הנהג מסתובב ואומר או שאתה משלם או שאתה מתעורר. אני מתעורר ושואל את האחשדרפן שלידי מתי יוצאת רכבת לתל אביב? הוא אומר אני לא יודע אני לא מודיעין או שתשלם או שתתעורר.אני מתעורר .במיטה רק אני ועצמי. חיילי חווב. אני מפטיר. בחוץ אפור . השמש עוד לא עלתה. אני מדמיין אותך . מתכרבלת עמוק .מקום אחר. מישהו אחר. אני מפחדת להיכנס איתך לקשר. כתבת. או שתשלמי. אני חושב.או שתתעוררי.

לאט אבל בטוח מתקרב אל מחציתו של “יוליסס” הספר המונומנטלי בעל 900 העמודים מאת ג’יימס ג’ויס שכל פרק בו הוא חויה.

חויה של כתיבה עמוקה שלוקחת ברצינות את תפקידו של הקורא (!) של אמנות אינטראקטיבית כמעט מאה שנה לפני שהמציאו את האינטרנט. את הצ’ט את הקישור את ההיפר טכסט – הכל. הכל יש כאן.

כל פרק כשמסתיים אני שואף אויר. כל פרק הוא ספר בפני עצמו. אני נותן למילים לשקוע ורק אחרי כמה ימים עובר לפרק הבא. לאט. ובבטחה.

פרק 10 הוא הדבר הקרוב ביותר לחויית רכבת הרים בלונה פארק.כמות האירועים .הדמויות. השמות .המפגשים. ההיצטלבויות. כמעט בלתי נתפסת. בכל שורה חמישית בערך מתחלפות הדמויות. העמדות. המילים שהן אומרות. 49 עמודים של גיבוב של בלאגן של כאוס .. אתה אומר לעצמך: wtf…לא באמת..WTF??

אבל משהו בירכתי הטכסט הזה אומר לך קורא לך :”סמוך עליי..תלך איתי ..יהיה בסדר” ..ואתה הולך. כלומר בשלב מסוים אתה מבין שאתה אשכרה הולך ברחוב הזה בדבלין ..חוזה ..רואה מריח שומע..אתה מתמסר לשיטוט המופלא הזה ובעמוד הנועל של הפרק כשהמרכבה ההדורה המפוארת והנאצלה של המשנה למלך חולפת על פנייך, אתה מוריד את הכובע שעל ראשך

 ביאליק פינת זבוטינסקי רמת גן. צהריים

יצאתי לקניות הוליסטיות . אירוע מלבב שבו אני יוצא בלי רשימה. בלי כיוון .בלי תוכנית מינימלית כשהמטרה לחזור עם מה שחסר.

על פי הסטטיסטיקה ב70 אחוז מהמקרים אני לא חוזר עם הדברים שחסרו לי אך בתשעים וחמש אחוז מהמקרים אני חוזר עם מה שחסר לי.לדוגמא .אם חסרה משחת שיניים יש מצב שאני חוזר במקום עם קרואסון חמאה גדול.וכך ,באמצע הלילה הקרואסון בגלל נסיבות שאין לי חשק להיכנס אליהן עכשיו – מציל נפש אחרת מרעב מה שמשחת השיניים לא הייתה יכולה לעשות.

אז יצאתי אל סיבוב קניות הוליסטיות.

הפעם מצאתי שקניתי בדיוק מה שצריך מה שביאס אותי קשות.

אך בעודי פונה לחפש מונית התגלו בפניי דוכנים מסתוריים בואכה קניון אלרם ממש מתחת לכניסה למקדולנדס. תקליטים- ספרים – פרחים- פירות וירקות. בקצה הדוכן מצאתי למרבה ההפתעה פיג’ויה. 2 קופסאות אחרונות מן הפרי שהשנה הודיעו שלא יגיע לשווקים…!!..

לקחתי אחת ..פתאום נשמע קול רך מאחריי.

“איזה טעם יש לזה..?”

אישה .אישה. לא צעירה ועם זאת נאה מאוד.שיער בהיר .עיניים בהירות. כולה חיוך אחד גדול.

“תתאר לי את הטעם של זה ” דוחקת בי.

אהמממ..יש לזה מרקם של גואיבה או אבוקדו אבל בטעם למון ליים קופצני..קחי. תנסי אחד .

אני מבקש סכין מהמוכר וחותך באמצע. הנה. העיניים הכחולות הופכות באחת לתכלת .אני חושב על אוטו גלידה. אצבעותיה אוחזות בקליפה עכשיו היא נוגסת. בואי ניסע באוטו גלידה. וניתנשק כל הדרך על רקע צבעי פסטל ושמיים ורום…

וואו! היא קוראת. ממש טעים. אני קונה!

היא אוספת את הקופסה לשקית וממקדת מבטה השקוף בשלי. “מהיום.” היא צוחקת. “אני אקרא לפרי הזה בשמך..בסדר? “

אני נד בראשי.ומוסיף : אריאל.

היא מגישה לי את השקית כמו מעשה יום יומי . אני מחזיק . עכשיו 2 הידיים שלי תפוסות. עכשיו היא נותנת חיבוק ונשיקה ממש על קצה שפתיי הלא מאמינות.

“אריאל” היא חוזרת בקולה לוקחת את השקית מעבירה יד על לחיי הבוערת ופונה ללכת. מהכביש עולה הצופר של מונית השירות.אף אחד בתחנה לא רוצה לעלות עליה. גם אני 

שאלה אם זה נכון שאפשר לאהוב שני אנשים סימולטנית

Yo

(ז’ו כמו שאומרים בבואנוס איירס ולא יו המעצבן של מדריד)

כן..?

Yo

כן..?

yo te-amo

ומה אני אעשה עם השני ..?

no me importa.

אתה חושב שאפשר לאהוב שניים בו זמנית?

No se

בעל הנסיון לא יודע?

No se

אין לך דעה

No se

איפה אתה עכשיו ?

fui a tomar un café

אבל יורד גשם בחוץ..

No hay nadie afuera

אתה רציני? אף אחד.אף אחד?

רוצה לבא?

פור-פא-בור..

על הקיר. הלכתי לאיבוד. גבה על הקיר .שפתיה בשפתיי. ידיי ניתקות ממתניה הצרות( “עליתי 2 ק”ג” ..כן בטח) מחפשות לעלות ולרדת על הציר שמתווה הצללית .מפגש האור והצל.

עכשיו התנועה הבלתי נמנעת העוקבת אחר הבלתי ניתן להשיג. הבלתי נסוג. הבלתי עציר. כמה זמן עמדנו כך? שעות? שבועות? חודשים.

שפה על שפה. הרעד שלה הרעד שלי. על הקיר ההוא. היא נשענה. האור כבה. שפה על שפה. טבור אל טבור. המחול צמוד אבל איטי.כמו בטכס של כישוף. היא עולה אני יורד. אני עולה היא יורדת.שפה על שפה. על הקיר. האור כבה . היא נשמה עמוק לחשה את שמי ואני הלכתי לאיבוד…

הלילה חלמתי עלייך. כבר למעלה מעשרים שנה אני פותר את החלומות שלי- לבד. החלום הזה הזהיר אותי מן ה”זרות המוכרת” . מן הנסיון להתייחס למשהו זר ואחר כאילו שהוא מוכר וקרוב.

בחלום הזה בכל פעם שהתקרבתי הפכת מטושטשת ורחוקה .

אני עובר לפעמים ברחובות מלאי סכנה .סכנת היצטלבות. הרחוב הראשי שמכנס אליו את כל התנועה.הרחוב הצדדי שמקצרים ממנו . הסימטה הנופלת על הרחוב הצדדי .הרחוב של הבית של אבא שלך.

כבר שנתיים שאיני מיצטלב עם אף אחד לא ברחוב הראשי לא בצדדי לא בסימטה ומתחת לבית של אבא שלך ..? אני לא רואה את אבא שלך.

כולם עברו למקבילית .איזה יופי. אני משחק מונופול עם רוחות רפאים לא פחות ולא יותר – מצליח להפסיד את מה שהייתי מוכן לוותר

זה מה שיפה בחיים אישה.

תמיד חולמים על מי שלא נמצא.

כשעברתי עם האוטובוס הלילי בתחנות .חשבתי על תחנות הזמן . חשבתי שכשאיזה עבר מתפרץ פתאום להווה אנחנו אומרים לו יפה שלום וממשיכים מהר הלאה אולי..כי..עולה איזה חשש שהוא יחבק יחייך ייקח אותנו איתו אחור ולא ירפה.

כשעברתי עם האוטובוס הלילי בתחנות חשבתי עלייך נוסעת בדרכים. נוהגת. שמה תחנה אהובה. שרה שיר חדש שאף אחד לא מכיר . מביטה בראי מעלייך . מישהו נצמד מאחור. ניצמד מידי מאחור. את מורידה ווליום. את לא אוהבת את זה. את מהבהבת. הוא מרפה. נסוג אל הנתיב השמאלי. את נושמת לרווחה .את מגבירה את הווליום ומפספסת את היציאה מהכביש המהיר.

דאם איט.

כשעברתי עם האוטובוס הלילי בתחנות חשבתי עליה. חוזרת משיעור. חוזרת מעיסוק. חוזרת מריקוד. חוזרת משיחת הטלפון חוזרת וחוזרת . שוברת את הראש על לבני חייה ושואלת. למה זה לא הולך. מה אני צריכה לעשות. אם היתה קוראת את קירקגור היתה מוצאת תשובה. הוא היה אומר לה.להפסיק לחזור. לעמוד מול האימה חשופה ולהאמין . אבל היא לא מתעניינת בפילוסופיה דנית מתחילת המאה התשע עשרה . היא מעוניינת בכ-א-ן וה-ע-כ-ש-יו.

וכמו החכמים הגדולים באמת היא תגלה יום אחד .בוקר אחד. את מה שהתרבות האנושית עושה מאמצים גדולים זה אלפי שנים להסתיר מן המנויים שלה. שכאן אין כלום. ועכשיו אין שום דבר.

אתה קם מהמיטה. אתה באיחור. אתה קצת מישתעל. אתה חושש שעלול להיות גרוע יותר.אתה מתנחם במחשבה שיכול להיות גרוע גם מזה. אתה יוצא לדרך. אתה באיחור. תופס מונית מבקש מהנהג שיעצור רגע לאסוף קפה . הוא עוצר .היא שלחה הודעת בוקר טוב ושבוע נהדר. אתה מצונן. קשה לך לחשוב בבהירות. עד לפני שבועיים לא ידעת שהיא חיה אף שידעת תמיד שהיא קיימת. רק לא ידעת את מספר הטלפון שלה .ידעת שהיא תלבש ג’ינס. ידעת שיהיו לה עינים בהירות. ידעת שהיא תעצום עיניים כשתחבק אותה.

האמריקאים קוראים למה שאתה הולך לעשות “סוויט סורנדר”

אתה נשען על גב הכיסא האחורי במונית ופותח חלון. אתה אולי קצת חולה אבל העולם שמח. העולם זורח. העולם פורח.

לפעמים זה דבר קטן. מחווה. נגיעה. סימן. מימיק.כמעט ולא מורגש. בפרהסיה. שום דבר גדול שום דבר שמושך תשומת לב ציבורית. לא נשיקות לוהטות מתחת לפנס הרחוב. לא היצמדות מתחככת על ספסל בגן. לא ליטופים סוערים מעל לבגדים . זו היד שלך. תחת השולחן בבית הקפה .זו ידך השמאלית המונחת קלילות על ברכי הימנית המציתה אש בגופי מאירה את כל השבילים בדרך אל הלב.

זה היה גוסטב פלובר שכתב שיש גיל שבו שתי זרועות הכורסא מושכות אותך יותר משתי זרועות אישה…היום הזה עוד רחוק כי בפנים . אני מתכוון ממש בפנים. הבפנים הזה שהולך איתי לכל מקום ער או ישן אני יודע שנועדת לי. שאת המקום . הסופי הזה שהוויז ישתנק יחנק וידום לתמיד אחרי שיכריז . הגעת ליעד.

אם היה לי טלפון הייתי מתקשר. אם היו לי השם או הכתובת אני נשבע הייתי מגיע על כנפי אנפה או מונית ספיישל .

זה לא הגשם. ולא האפור הזה בחוץ שמכניסים אותי למוד הזה. אף שייתכן שאלו הגשם והאפור שמכניסים אותי ל..אהה פאק איט. התיישבתי באמצע רחוב סואן לקפה עם כל הקשישים מסביב .לפי מה שהם אומרים הטרגדיה היא שאנחנו נהיים חכמים מאוחר מידי וזקנים מוקדם מידיי.

ברגע הזה.

הכל קרס.

ברגע.

בשניה.

בננו שניה שנפגשו בה השפתיים..הגבול נפרץ.הגופים שקודם נעו בזרות הכרחית.בנימוס מקובל. בהפרש מתקבל על הדעת נצמדו יד אל יד פה אל פה כאילו הכירו מאז ולתמיד . הזמן עצר מלכת. ביקום הקר והאדיש כלום לא עמד אך כאן בספסל העץ הפינתי. תשע וחצי אחרי חצות היום.  עיר. סתם עיר. לא סתם עיר . על ספסל עץ פינתי. השעה נמתחה למה ששפינוזה קורא האלטרנו מודו. מימד הנצח. אולי גם שפינוזה נישק אישה יפה מתחת לעץ איזדרכת על ספסל סתמי . אולי . גם הוא עקב אחר גבה המתרחק אל עבר ביתה מעבר לסיבוב והתיישב . נאנח. שואף עמוק. אוסף מהאויר קוואנטום של אהבה

היא הייתה קנאית. זאת אומרת היא הייתה עוד הרבה דברים אחרים. אבל פה .בשביל פה . היא הקנאה.

היא קינאה בכל מי שעשה .ראה. ידע או אמר משהו שהיא לא אמרה. ידעה ראתה או עשתה. בדרך כלל זה עבד לטובתה. זה גרם לה לעשות.לראות. ללמוד ולהקשיב באופן הרבה יותר מחוייב ורציני מרוב האנשים בסביבה. אבל. הייתה לה חולשה קנאית אחת. האקסית.

למה דווקא היא? שלא ראה אותה יותר משנתיים וחצי. למה דווקא אז כשנשבע לה הלוך ושבוע שאין ולא תהיה אישה תחתיה. תחת הקנאית. ושלא מרגיע סתם .ושהחדש בהחלט החליף את הישן. ושמה שהיה היה. איל פאט מאט . היה חוזר ואומר. היא לא מבינה מילה בערבית .

אולי בגלל שבעצם רצה שכולם יהיו חברים. שיוכלו לשבת סביב שולחן להעלות זיכרונות בעוד ידו חובקת ומצמידה אותה אל ירכו. התמונה הזו החליאה אותה. היא לא תשב ליד ה..זאת.ואין לה מה להגיד ומימלא אין מה לשמוע . והיא לא תשתף עם זה פעולה.

זו הייתה הקנאה האולטימטיבית . זו שמשתקת שמקפיאה שמצמידה למקום זו שלא משאירה תקווה למקנא לדלוק לתפוס ולהשיג את מושג קנאתו.

ערב אחד .בחופשה. בעיר העתיקה. זה היה פסטיבל ? זה היה חג ? זו הייתה אכסנייה . לא. לא. זה היה מלון חדש שבדיוק השיקו בעיר העתיקה .הם ישבו על המרפסת .הביטו על השביל על השקט על הלילה. הוא עשה קפה הגיש לה את הספל החם והודה כי ה..היא עברה במקום עבודתו לענייני עבודתה ואמרה לו שלום. או-הו..

הויכוח הקולני הסתיים בארבע בבוקר.

היא אם לסכם את העניין באופן כללי לא האמינה למילה אחת שיצאה מפיו. הוא ניסה לתקוף את הבעיה מכל הכיוונים. הוא אמר שהוא אוהב אותה. היא סירבה .הוא אמר שככה והיא הנידה ראש שככה .הוא ניסה לפייס והיא כעסה והוא הרגיע… ככה הגיעו לארבע בבוקר .חושך. הם היו מותשים. הם היו רעבים. הם הלכו לעשות אהבה. בבוקר הוא הביט בגבה העירום שהשמש ציירה בו פסים זהובים והבין. שביום שהיא תאמין לו . זה ייגמר.

כמעט הלכתי עד סוף העולם לחפש את עינייך את האור.

כמעט הלכתי לאיבוד בלי שיכולתי לחזור.

כמעט אמרתי לך את האמת ורק אותה

כמעט שמעתי אותך אומרת תודה אבל לא אתה

כמעט מתתי בלי להכיר

אותך כמו שאומרים

אם היה פנוי איזה קיר

הייתי דופק את הראש באבנים.

כמעט שעברתי על כל הקווים . על כל הצווים.

כמעט שהתקשרתי לשאול מה העניינים

כמעט שאחר ענה לכל השיחות

כמעט שהחלפנו פרחים וכרטיסי ברכות

כמעט מתתי …

יש מקום קטן שבו מתגשמות כל המשאלות .

אבל מישהו סגר את השער וזרק את המפתחות .

כמעט מתתי בלי להכיר

אותך כמו שאומרים.

אם היה פנוי איזה קיר

הייתי ממלא אותו בפתקים.

אתמול מישהו ציטט את אוסקר ווילד שכתב שנשים מדברות שטויות אבל הן אומרות את זה בחן .וזה מעצבן אותי כי לי דווקא יש המון תובנות מקוריות על החיים על מה שקורה פה על המצב אבל האמת היא שאף אחד לא מוכן להקשיב . אתה חושב שזו בעיה אצלי?”

מה? סליחה.. אמרת משהו?

” כן. תביא לי 2 סודה ופסק זמן אחד ”

ממך אני רוצה לבקש סליחה השנה שלא התאדיתי. שלא התפיידתי. שלא הפכתי לפרודה למרות כל הנסיונות הפטתיים שלך להעלים את זכר קיומי מעל פני ההווה.

ממך אני רוצה לבקש סליחה שהתאיידתי שהתפיידתי שהפכתי לפרודת אויר אף שעשית מאמץ גדול להכניס אותי אל עולמך.

ממך אני רוצה לבקש סליחה שעוד לא מצאתי את הדרך להגיע אלייך מבלי להיכנס בכמה עמודים .פחי אשפה. תמרורים. ואבני שפה. אולי בשנה הבאה אני אקח מונית.

ממך אני לא רוצה לבקש סליחה על שום דבר שעשינו. מדובר באנשים בוגרים מבוגרים רציניים עם צרכים ילדותיים.

וממך אני מבקש סליחה .שהייתי עסוק בכל כך הרבה שטויות והסחות דעת שעוד לא מצאתי אותך. את קמה בבוקר . את מתלבשת . את עושה קפה. את יורדת במדרגות …אני בדרך. טוב? השנה אני אצא שעה לפני.

בפגישת המחזור של היסודי ניזכר מישהו בקול רם איך לפני 34 שנה ירדתי בריצה את כל ההר בטבריה עד לעיר רק כדי לעשות רושם על הילדה הבלונדינית החדשה שהגיעה לכיתה. אתה עוד רץ אחרי בלונדיניות ? עקץ האיש המבוגר שבפעם האחרונה שנפגשנו היה צלף הג’ולות הטוב ביותר בסגנון כריעה . לא .השבתי קצרות. אוה!! קרא בקול רועם . נראה שהחיים סוף סוף לימדו אותך משהו ! כן. הוספתי. היום אני רץ אחרי כולן.

התעוררתי מן החלום בדיוק כשהתנשקנו. בחלום ההופעה שלך גרמה לי הפתעה והתרגשות.שאלתי אם חזרת .ואת השבת שבאת לבקר אותי אצל ההורים שאמרו לך שאני “כאן”. אז היעלינו קצת “זיכרונות” מן העבר ובאוירה הנעימה הזו הגיעה הנש..התעוררתי !
משכתי אליי את הטלפון .השעה שבע ארבעים וחמש.פיהוק גדול. נכנסתי לפייס.שהתריע על זיכרונות עבר. “זה מעניין” חשבתי. “חלמתי עלייך והפייס רוצה להציג לי זיכרונות” .
פתחתי.
בזיכרון של שנה שעברה. בדיוק היום לפני שנה. הקלדתי חלום. בחלום את אומרת שאת באה לבקר מתקרבת ובדיוק ברגע הנשיקה את נעלמת .
צמרמורת .
ואז ניזכרתי בשורות היפות ככ של וודסוורת’ שנעלו את הסרט הראשון בחיי שריגש אותי ככ.( עד אז הסרטים ריתקו. הצחיקו. הפחידו.מתחו. ) “זוהר בדשא” עם וורן ביטי ונטלי ווד. והמילים בסוף אמרו כך.

Though nothing can bring back the hour
Of splendor in the grass, of glory in the flower;
We will grieve not, rather find
Strength in what remains behind;
“שנה טובה “קראתי בקול וקמתי על הרגלים לעשות אספרסו קצר בלי סוכר ובלי חלב .המכונה לא בחשמל. אווף עכשיו צריך לחכות.

בסוף נישברתי. בשיחה טרנס אטלנטית סיפרתי לו הכל. הוא אמר: “למה סיפורי האהבה שלך תמיד ככ מסובכים מסוכנים מפותלים ולא נורמלים ? אדם חופשי עצמאי ומשוחרר בעולם מלא נשים חופשיות עצמאיות ומשוחררות ידבוק דווקא בסיפור לא חופשי לא עצמאי ולא משוחרר? ודאי! אם הוא לא נורמלי!”

מה אתה מדבר אני נורמלי .

אם אתה נורמלי זה אומר שפתחו את המחלקות הסגורות והשפיות הוצאה אל מחוץ לחוק. אתה רוצה להגיד שזו האישה היפה היחידה עלי אדמות?

לא.

החכמה המקסימה הגאונה הרגישה המושכת האחת והיחידה?

לא .

אתה מוכן להביט מסביב ולמצוא אחת אחרת ?

לא.

אתה רוצה אבחנה רפואית ?

בבקשה( הוא למד רפואה. הוא רופא וטרינר)

אתה אדיוט.

תודה

אבל אדיוט מאושר. אני מקנא בך.

2 כוסות יין מקיבוץ אורטל. 3 כוסות סליבוביץ’ מסרביה .3 צ’ייסר ויסקי אירי והרבה אויר דחוס ועדיין עמדתי על רגליי…רגיל. פשוט. יציב והחלטי ניכנסתי לam /pm עמדתי מול המוכרת וללא כל ניעה או נידה שאלתי ” אולי יש לך מונית פנויה”

כאילו שהייתי צריך את הפייסבוק שיזכיר לי כי הערב לפני שלוש שנים עלה המחזה הראשון שלי על במה מקצועית . ההצגה עוד רצה. השחקנית הראשית ( יש רק אחת אז היא חייבת להיות ראשית) עוד מרגשת את הקהל ( אני יודע כי קהל כזה יצר איתי קשר לפני כמה ימים וסיפר) המוסיקה עוד מרעידה את חוט השדרה של השומעים. התאורה עוד נכנסת בזמן ומציגה בפני הצופים עולם. הבמאי עוד יושב מאחורה מפעיל את הסאונד וצוחק תמיד באותן השורות .

לקחת את האירוע להכניס לבקבוק ולהשיט אותו לנצח על ים וגלים.

אך למען האמת ..כלום כבר לא אותו דבר. לא האנשים. לא הניירות המכסות את הבמה. לא המצלמה העומדת בשמאל .לא הכיסא במרכז. לא הצופים .לא היוצרים גם לא היצירה עצמה .רק התמונה בזיכרון של הרגע. הרגע ההוא שהביא קץ ליסורי הכתיבה. זה היה לילה. מאוחר. או בוקר מוקדם. ישבתי על הגג .המחשב על השולחן .דממה.מרחוק רחוק אורות הרי שומרון מן הצד השני הבהובי תל אביב. ניגשתי אל העציץ הגדול של הגפן שהחלה להישתרג והשתנתי עליה בקשת ארוכה.אחר כך חזרתי לשולחן וכתבתי את המילה “סוף”.

אוה השנים. השנים.

אחרי הגשם 

ירדתי אל המכבסה ברחוב הכובשים כדי ללבן כמה דברים.שישה צעדים לקחתי מהכניסה עד שהנחתי על  דלפק הנירוסטה 6 ק”ג לכלוך. מבין המכונות צץ האחראי בקוקו וחולצה ההולמים .אם הולמים זו המילה הנכונה ,צעיר כבן גילו. הוא  הלך עד לפינת הדוכן וברך שלום .שלום .אחר כך ניגש לטפל בערימה דוחף הבגדים לסל פלסטיק כחול ,שואל אם שמעתי במקרה על הצמצמים החדשים הגורמים לכיווץ עד ל0.1 מיקרון .חוצפה! רק לפני שבוע החלפתי עדשה והוא חושב לעצמו  שאני לא יודע כלום על הספקטרום? על קידמה ועל עצבים.? פה הוא עלה לי העצבים. “אני לא מתעניין בפילוסופיה” נבחתי על הפרצוף שלו ויצאתי אל בית המרקחת הסמוך על מנת לשים קצת קצף על 8 לב אדום. רוקחת בחלוק לבן קיבלה את ההזמנה חשפה ניבים  צחקה “נו בט !” וארזה לי אבקה בשקיק..בבקשה,כך קרה ששכחתי לקנות כמה שעות עבור הקוקייה הלא בבוקר שמעתי אותה נשנקת בשעון .

מאוחר מידי. כדאי למהר.

בתיבת הדואר חיכתה התרעה מעורך דין  שהפצירה בי לנצל שארית הנקודות עד לתום המצע ואם לא אז לא. שטויות כל הבחירות האלו .לחצתי על מקש האינטרקוד בכניסה לבניין והמתנתי לשוערת הדיגיטלית שתואיל בטובה לדרוש סיסמא. אבל המנוולת  ,לקחה את הזמן “סיסס..מא” לחשה אחרי דקות של המתנה . סיננתי הללויה לעולם ושער הברזל נפתח . בפיר המרכזי על גבי החבל תוך כדי טיפוס ,נתקלתי באשתי הגולשת מטה. החמאתי לה על מכנסי הרכיבה החדשים וניסיתי לברר מה קורה עם הילדים .היא השיבה שעוד לא חזרו מתיקון , ומה העניינים .

לא טוב ,רציתי לומר, כי הזמן כבר לא עומד במקום וכל ההרשאות פוקעות אבל היא כבר למטה צועקת “אריוודלה. ..!”  וזה ,

זה באיטלקית.

האפשרות שהוא טועה לא נתנה לו מנוח עד שעלה על דעתו כי ייתכן שטעה שוב ובעצם צדק כל הדרך..

על הבר מוסיקה אפלולית . לא המוסיקה אפלולית . הראש.

אישה יפה מסדרת את תיקה על המושב ומפנה מבט .עיניה כעין הזרקן. “דיברתי על עצמי מספיק..ספר עכשיו אתה ”
הברמן מניח את הכוסות בתשומת לב. בירה לאישה.ויסקי לגבר. הגבר עונה. האישה פורצת בצחוק גדול. “בסדר.אני מוכנה נשיקה אחת ..על הלחי ואז אתה מספר” .

האפשרות שברגע זה ממש חלפתי במוחה חלפה כרגע במוחי.

-בטח יש לזה איזושהי משמעות קוסמית

ברור

– מה?

הרגע חלפה ממוחי.

אל תתמסרי לגמרי

תשאירי משהו ממך

לראות

עשי מה שאת רוצה אבל הקשיבי:

לא רק שחיים רק פעם אחת – אלא

שהפעם הזאת היא עכשיו

.

הגענו אליה הביתה

ידעתי שאני אתחרט על זה מאוחר יותר.

מאוחר יותר התחרטתי.

ועם זאת שמחתי

שלא התחרטתי

שלא הגענו אליה הביתה

כמה זה הרבה?

-אהמממ?

כמה זה נחשב הרבה ?

– תעבירי את המים …לא הבנתי
כמה גברים זה נחשב הרבה ..?..
-תלוי לאורך איזו תקופה..לא?

נגיד..לשנתיים..אם בתקופה של שנתיים הייתי עם 12 גברים..זה הרבה?

-לא אם את עושה מחקר כמותי.

היא אמרה. לא גמרתי ככה מאז שהייתי בתיכון.

הוא אמר. אני לא יכול לכתוב את זה.

היא אמרה. למה לא.

גם זה עוד מעט נגמר. אני שונא דברים שנגמרים. אני שונא עוד יותר דברים שנמשכים ונמתחים ונמשכים כשהסיבה כשהטעם כשמה שגרם לכל זה להתחיל נותר נשכח עזוב בערפילי הזמן.

אז טוב שזה עוד מעט נגמר. כשזה ייגמר .יהיה צהריים . יהיה חם. השמש תטיח קרניה בזעם חסוד על המדרכות כמו מתנצלת . סליחה זו לא אני. העיר על המוניה אנשיה כבישיה כלי רכביה תצהל ברעש לעגני על פנינו .סליחה זו אני . ואנחנו ניקח כמה צעדים לעבר החניה.

אני אומר “טוב” .את תגידי “טוב”. אני אולי אוסיף :” היה מאוד מעניין המסע הזה שלקחנו .למדתי ממנו המון. הלוואי ואצליח לשכוח הכל”
את תיצחקי תגידי “אתה תמיד תישאר אתה” תצליבי מבטך בשלי וככה נעמוד 5 שניות בדומיה לכבוד השנים. המאמץ. האמנות האמירה הקהל והכלום .
תודה אשתדל להוסיף בזריזות אך האוטו ניתק ממקומו וכבר נסע מותיר אחריו עננה של פיח במקום זיכרון.

היא אמרה כל החיים אני חיה מיחסים ליחסים. לפעמים עוברים כמה חודשים בינהם . לפעמים ימים. אמרתי בהתפעלות יפה לך ויותר. מתי יוצא לך לפגוש את עצמך? אף פעם ! השיבה וחזרה אל הבירה . ואני חשבתי שבעצם אני .חי .מפרידה לפרידה.

בואי נשחק קאמופלאז’. את תסתירי אותי מעצמי .אני אסתיר אותך ממך. את תיכתבי כמה שאת אוהבת אותי. אני אכתוב כמה שאני אותך. במקום להיות פוטנציאל על נייר נהיה פוטנציאל במיטה. אני אחבק אותך את תעצמי עיניים תרפי ותירדמי בשקע חיבור הזרוע עם הכתף . לעשר דקות. אחר כך נקום ונפזר את הפיקניק לכל הרוחות עד הפעם הבאה.

בואי נשחק קאמופלאז’. אני אתלהב מהאינטואיציה שלך את ממהירות מחשבתי. אני אומר שאין אישה כמוך בעולם .את תאמיני. או תראי שאת מאמינה. את תאמרי ששיניתי לך את החיים. אני אשתוק. איך היו החיים שלך לפני ..?

לא קל.אני אומרת לך..לא קל..דווקא היה לי דייט מוצלח…לא מזמן .בנאדם נחמד.רציני. טוב לב נראה בסדר. הלכנו אליו הביתה למושב והוא הציג לראווה ובגאווה את אוסף הטיסנים המושקע היקר והמרהיב ביותר שניתן להעלות על הדעת“
אז מה קרה?
“לא יודעת. נעלם. ועוד הייתי נחמדה איתו .בטלפון למחרת אפילו שאלתי אותו מה עם העפיפונים

במקום לייסד קהילה סוציאליסטית בברילוצ‘ה אני מנהל עיסקי אוויר תחת שמי התכלת  תל אביב. איזה סידור חפוז. במקום לתנות אהבים עם בתו הצעירה והחצופה של נשיא הפדרציה היהודית במונטווידאו, אני שוכב עם מנהלת מחלקת קוסמטיקה שמורה היטב ,דיזינגוף סנטר . איזה פתרון דחוק. במקום לקרוא  את la nasion  בהבעה מבינת עניין ומשועשעת  אני תקוע על דף הבית של וואלה  .איזה בזיון. אני  שקוע בעיר אבל  חסר כל עניין לציבור המשקיעים..עזוב לי את היד  טרומפלדור! רוצה למות?מות ,אבל תן לטוס כבר  מעל ארצנו.

פורסם לפני 20t

הפקה עיצוב ועריכה- נעה הוצאה לאור

כל הזכויות – זכורות