הטיול לצפון

בנות יקרות, בעוד שלושה שבועות נצא לטייל בגליל העליון” הכריזה תמר מחנכת כיתה ו’.

“בסוף הלימודים תקבלו מכתב להורים ובו פירוט המסלול. אבקש להביא מחר: אישור מההורים ליציאה לטיול ומאה ₪ דמי הטיול.”

השמחה של התלמידות היתה גדולה והמורה היתה צריכה להרגיע אותן ולבקש לחזור לשקט להמשך השיעור. דינה שמה לב שאחת הבנות, נועה, שכנתה לספסל הלימודים, לא רק שלא שמחה, אלא אף נראתה עצובה מעט. דינה מכירה את מצבה בבית והבינה את הסיבה לכך. היא גם לא הופתעה, כי היא רואה מקרוב את מצוקתה הכלכלית.

“בוקר טוב בנות. מי הביאה את מה שבקשתי אתמול?”

התלמידות הזריזות הביאו כבר למחרת את האישור ודמי הטיול

“דינה, דמי הטיול הם 100 ₪ ולא 200?!”
דינה ניגשה למורה ולחשה לה באוזנה שהיא תסביר לה בהפסקה את הסיבה לסכום הכפול.
“המורה, הגעתי אתמול הביתה כמעט בוכה…סיפרתי להורי על הטיול בשמחה, אך מייד גם סיפרתי שנועה היתה עצובה כשהודעת לנו על הטיול. ההורים שלי מכירים את המשפחה שלה והיו שותפים לתחושת הצער שלי. בקשתי מהם שילוו לי 100 ₪, על חשבון המתנות שהם קונים לי מדי פעם, והם הסכימו. אני משלמת, אם כן, גם עבור נועה.”
“דינה, אני מאד נרגשת מהמעשה הגדול שעשית. ספרי נא לי מה עבר עלייך מאז אתמול, איך הגעת להחלטה זו?”
“ראשית, לא יכולתי לחשוב שחברה אחת מהכיתה שלי לא תצא לטיול בגלל כסף שאין לה לשלם. שנית, אני מאד אוהבת את נועה, אנחנו חברות טובות ועוד יותר היה עצוב לי לחשוב שכך עלול לקרות לה.”
“האם את מוכנה שאספר זאת למנהלת?”
“תודה. לא, בבקשה. אני עשיתי את זה רק לשם המצווה ולא כדי שיכבדו או יעריכו אותי”
בכל אופן, לפחות, אכתוב לך מכתב הערכה  להורים”
“זה בסדר, זה בהחלט ישמח אותם”