הרימון שהציל

על שפת ים הכנרת, בבקתה קטנה לא הרחק מטבריה, התגורר לו יהודי שם ניסים כנורי.
ניסים זה היה יהודי ענין מרוד. לא היו לו שדות או כרמים, כי אם עץ רימון בודד אחד שעמד ליד הביקורות הקטנה. במשך השנה כולה הוא היה יושב ולומד בצל ענפי העץ העבים. כאשר הפירות היו מבשילים לא היה קץ לשמחת ניסים ומשפחתו. הם היו אוכלים מן הפרות ומתפרנסים ממכירת רימונים. מובן מאליו כי פרנסה בשפע לא הייתה לו, לניסים

כאשר הגיעה תקופת “שלושת השבועות” שבין שבעה-עשר בתמוז לתשעה באב, כאשר עם ישראל מתאבל על חורבן הבית וירושלים, היה העץ כבר מלא בפירות עסיסיים. ניסים ומשפחתו היו ממתינים בסבלנות עד לאחר שחלפו ימי האבל הלאומי. הם היו יוצאים אל העץ, קוטפים מפירותיו המתוקים וב”שבת נחמו “מברכים ברכת שהחיינו ומודים לבורא העולם על הפירות. הטוב ביותר היה ניסים שומר לקראת ט”ו בשבט, ראש השנה לאילנות.

לרימונים של ניסים יצא שם טוב בכל הסביבה, ויהודים כערבים נהרו לחצרו כדי לרכוש מתוצרתו.

ילדים היו לו כמעט כמספר הרימונים על העץ. הם גדלו התפתחו יפה, ממש כמו הרימונים, אתה מגיע היום ובתו הגיעה לפרקה. היה לך את השם “נדוניה” מכובדת לחתן הטרי. אני מני לו, לניסים העני המרוד, כסף לנדוניה?

אם לא את במקרה, הרי שתקופת שלושת השבועות הלכה והתקרבה, והעץ מיקום ריק, ללא פירות, כשענפיו שמוטים למטה, כאילו התבייש במה שאירע לו.

חלף-עבר לו תשעה באב, ניסים המסכן עמדה ליד העץ, מחפש אולי מצא בכל זאת רימון או שניים? “אברהמ’לה” הוא קרא לבנו הקטן, “בוא ותטפס על העץ, אולי תגלה בין העלים איזה רימון מסתתר”?

אברהמ’לה מיהר לטפס על העץ כשהוא המזיז לצד ענפים ולים, ולפתע בקעה מפיו קריאה: “אבא, מצאתי רימון! ועוד אחד, ועוד אחד”! הוא ירד מן העץ ובידיו ‘שלל’ רב: שלושה רימונים עסיסיים ויפים.

“תודה לא-ל” אמר ניסים. “מעולם לא ראיתי רימונים יפים כאלו”.

לא חלף זמן רב והנשים החלו מתדפקות על הדלת של ניסים, כדי לרכוש רימונים כרגיל. אבל ניסים נאלץ להשיב את פניהם ריקם. “נותרו לי רק שני רימונים” הוא הסביר. “על אחד מהם נברך בראש-השנה ונבקש שירבו עצמוינו כרימון. השני נאכל בט”ו בשבט. אני מצטער, בואו הבא הבא “הוא אמר, הם איחלו לו יבול טוב יותר השנה החדשה.