עז כמוות, כאב הפרידה. ובסופו, כפרפר הבוקע מגולם, את מגיחה.

זה הרגיש טוב…

בהתחלה…

אהבה חדשה.

.אחת, זינקה האהבה אליך לתוך חיי, לתוך עולמי שסבב תמיד סביב הילדים והבית

.פתאום יש עולם נוסף-איחודינו

.ובלילות כשאינך עמי, מתגעגעת לאותה הנאה רווית חלום ובה שנינו יחד בלב הייקום לשעות קסומות הנעקרות משטף הזמן

חודש עבר מאז הכרותינו לראשונה..נזכרת בפגישתינו בנווה צדק, אתה מספר על חייך ועל המלחמה הניטשת בך ללא הרף ואני המומה,.נלחמת ומרפה בתחושות העזות המציפות אותי.

,אני – מלאה כל כך במבוכת נעורים שרחקתי מהן, שבוייה בכבלי הקסם העוטף אותי

שקועה בפנימיותך ובגופך מלא העוצמה, המגיב כססמוגרף רגיש לכל ניד וזיע בידי…

.זמן מועט עבר ואני מלאה בך

.אתה- כפרטיזן לוחם, רוגש, מלא בקסם, ירא וניזהר מתערסל בגופי

:ולפני כל פגישה תוהה

.האם ישוב ויתחולל הנס, שבו אשוב להימוג בך ואתה כמו באר השלווה לגמוע עד תום

,מסתקרנת

,מתמגנטת

.מתערפלת מולך

…מלא עוצמה ובעצמך

,מסירה את כסותי

.ומתלבשת בך

,עטופה באורך

…דמות נעלמה

 ,אהבתי אהבה גדולה

.והיא ערפלה טיפשותי

,ביד אומן

,ללא גינונים

,חדרת ללבי

…והרעשת את עולמי

,מאלף הכלבים

,מול קסמיך

,נחשפתי

…חסרת אונים

,שלטת בי

,ביד רכה

,יד נעלמה

,בלוחשיך לי רז

…עליי מיתר

לבה בוער כגחל,

שפתיה חתומות,

ולא תשאג.

,בגלוי חיוכה

,ובמסתרים

…תבקש גאולה

,פניו מבקשות פניה

,ויוצאת מהן תודה

…על היותה

,במחול המשחקים

,לא ידע

.כי אין תוכה כברה

,והיא פסקה לומר

.את אשר על ליבה

,שנים חלק יצועה

,אוזניים לו

.ולא שמע יגונה

,ורק עמוק

,בהסתר חשכת הימים

.תחשוף יגונה

עזבתי אותך אישי, ועדיין נושאת אני את שק מכאובייך על גבי, ודמעותיך מטביעות אותי.ואני חושבת..כמה קל לאנשים שרואים את החיים בשחור ולבן..כמה קל להם, כשהם עוזבים, הם רואים רק את השחור מאחור ולא את כל הגוונים, ולא זוכרים שהיה גם טוב ושבמקום שאתה חסר נישאר חור.

חיבוק הדוב שהגן ורצה לעגן כבר לא קיים ונישארתי עירומה…

ויתרתי שוב ושוב מתוך אותו ערפול של צבעים עד שמרוב ויתורים ויתרתי על עצמי…

שוב זולגות דמעות..אלו דמעותיי שלי, על החלק הטוב שהשארתי מאחור…

ולמה החיים הם לא לבן ושחור…

,ויש לפעמים

.אבקש אהבה

,לא אגיע אליך

,כי זו הדרך

,המוכרת

…הקלה

,כמו ליל שחדל

.ויום מפניו קם

,כמו הבהירות המוקירה

.המכסה את האדמה

,כמו אחרי לילה

,שנגעה בך יד מאלף

.הכאוס השתתק

,העתיד מושיט אליי יד

:המקפלת בתוכה הבטחה

.הזמן ימתיק לך את סוד האהבה

,הלאה

.מפליגה

,לחלום

.שיהלום

,מתירה קשר

:מאירה מסר

,חיה

.לא מחייה

,רוצה

.לא מרצה

כתבה: קציעה

שבת של חלום חברים!!!

,מהמעמקים שמהם חזרת

,תופסת מכסה מגשם זלעפות

,התערבלת

,צללת

…ועלית מהמצולות

,וביוצאך

,אספת תובנות

.תשובות

,התחלת לאסוף זריחות

,פריחות

.חברים ואהבות חדשות

,בפנים מאירות

…את, קוטפת הצלחות

,בוקעת ממעמקים

,דואה לשחקים

,עוצרת בתחנות נעורים

,דולה חברים ותיקים

…משלימה פערים

,מלטפת פצעים ישנים

,חובקת זכרונות שצפים

.חוזרת לחיים

,מרחפת בין עבר לבין הווה

.אוהבת את הרגע הזה

,אהבת אותי אהבת עולמים

.ואני בחרתי ללכת

,אהבתי אלייך כבתה

,ואיך אוכל להאיר אותך

,או לפרוח למענך

?באהבתי החסרה

.עזבתי, כי דו-קרב רגשי ניטש בי

,כיצד אוכל להשביע רצון אהבתך

?ובאותה הלימה לרמותך

,את לבי אתה מבקש ממני

,ואני מסיבה את מבטי

,שלא תיראה את עיניי

.שלא יודעות שקר

:ואתה נבעת, נאחז, קורא

“אשתי”, “אשתי”

.מחפש בין שברי בעלותך

:ובליבי אני שואלת/עונה

מי אמר שאישה מחוייבת לאהוב

?/!את בעלה

,הכאב הזה שחי בי

…שבק חיים

,כבר לא בוכה

.במסתרים

,לא עוד

.מוציאה קוצים

,לא עוד

.תופרת קרעים

.לא מוחקת כתמים

,נועלת אותך

במגירת

.זכרונות ישנים

,מוקפת ביופי

.ואוהבים

,שוב אני

…בנמל מבטחים

,המוליך בכחש

,את צופיו

.כוח ממגנט בו

,כוח זמני

,וצופיו מגדילים בו

…את נפח אישיותו

,כגחלי אש בוערת

.הוא מאיר ומחמם

,אש מבערת

.ורוח אין בה

,תגיע שעתה

,תיחדל

…ותהיה לאפר ועפר

…האיש שרצה יותר

.היו לו נשים נפלאות

,הוא אהב אותן

.כל אחת בתורה

.שיבח ושר לה שירי אהבה

,היא נתנה לו הכל

,זאת ידע

…אבל רצה עוד

,עוד התרגשויות

,עוד אהבות

.הוא עשה חייל בעסקיו

,בכל אחת מידיו

.היה חופן זהב

שפע היה ל,

.מכל טוב העולם

,אבל

…הוא רצה עוד

,מעט שיקר

,מעט רימה

.כסף בחשבונותיו ערם

…ואז זה קרה

,בבור שכרה

,הוא כרע

.ונפל תחתיו

,הלכו נשותיו

,הלכו אוצרותיו

.והוא נשאר לאנחותיו

 ,לבד בלילות

,עפעפיי עצומות

…ואני חשופה לזכרונות

,אהבתך

,השייכת לאתמול

…מכה בי כנחשול

,מבקשת אלייך

.מתוך צורך בלתי נכנע

,כמו לבה מותכת של תשוקה

.שלא ניתנת לחסימה

.אתה מתגנב, ומתנגן בי

,מסונכרן לגופי

,מתפשטת מחיי היומיום

,מרחפת על גב הזכרון

,נעטפת בך

…מורמת מעבר למציאות החוסמת

.ואתה לרגע, שוב אתי

.כמציאות קיימת

 ,כקליפה שברירית

.מאהבה חולפת

,באדמתי החרושה

.נטעתי זרע זעיר

,אטע בו גם נשמה

,כדי, שאט אט יעטה חסון

,יפרוץ את השריון

…וימחה שאריות זכרון

המסע אליך

,שבילים רבים יש למסע

,אך בסופם

.אגיע אליך

,ואם הדרך אליך

,תהיה טרשית, ולא סלולה

.אסלול לי דרך חדשה

…כי אש התשוקה תובילני

,רוח סערה

,לא תשנה מסלולי

…ומים קרים לא יצננו רצוני

,לא אלך לאיבוד בדרכי

…כי המצפן בלבי

,בדרכי אליך

,אשבור מחסומים

.ואחצה גשרים

,כל פצע בדרך

…יכין אותי לקראתך

,והיה כי אתייאש

,אזי, רוח אלוהים

,תישא אליי את הבל גופך

…ותדריכני

,בין הרים וגאיות

…ימים ויערות

,גם אם תקשה עליי הדרך

,וטרשים ישרטו רגליי

,רסיסי אושר אמצא

,בטעם הטהור של הטל

,ובקטיפתיות העננים

,החגים בחן בשמיי

…ותיקצר לי הדרך אליך

,אגיע אליך

,בזמן ובמקום

.שיסמן לי לבי

,ואתה תחכה לי שם

,איתן

.כעץ שתול על פלגי מים

.ומבטך הרך,ירכך כאבי

,ואור אהבתך

.יאיר כל פינה חשוכה, בלבי

שיר אהבה ליפו

.בין סמטאותיך, הערב ירד

,על בתי האבן, צל מטייל

.מערפל קמטים חרושים

.שואב אליי ימים עלומים

,רגעים ברוכים

,המציתים בי זכרון

.תחת שמי הים התיכון

,יפו

.כיצד שינתה הפנים

,היכן רחובותייך

,השוקקים

?בהמיית ילדים

קלאס, ג’ולים, סטנגה

…ושלל משחקים

,יפו

.חוף הים, סיפלס, גבעת עליה

.גלים מזהיבים, בשקיעה

.קול המואזין, הקורא לתפילה

.מביטה בך

.במרחב הפתוח

.בעוד ריח הים, נישא ברוח

,יפו

.מפת ילדותי, ניפרשת לפניי

,ניסחפת

…נודדת, בין זכרונותיי

,ימי שישי

.סרט ערבי

,זמירות השבת, מבית השכנים

.נישאות אל חלוני

,ובלילות

,עת הבית, הופך למועדון

.מתנענעים, לצלילי הפטיפון

,יפו

.מגדירה מחדש את עצמה

,קורצת לזרים

.ביופיה מפתה

.בתים הורסת, ללא רעדה

,’וינטאז’

…על רחובותיה מלבישה

תקווה

.רוחות מן העבר

…זכרונות

,קולה קורא בדממה

,בוא

…נפיל את החומה

,הוא עוד יחזור

.היא יודעת

…נאחזת כטובע, בתקווה

,ספק צורבת

…ספק מרגיעה

,הוא יחזור

.ועיניו מריעות לקראתה

,הוא עוד יחזור

.היא לוחשת

.הוא יעלים את הריק

,הוא עוד יפיל את החומה

…של דרך ללא מוצא

פרי בטני

,ילדיי

.ניגון המלווה את חיי

.יחד גידלנו והגדלנו והאחד את השני, בנפתולי החיים

.אני נתתי לכם, שורשים

.ואתם נתתם לי, כנפיים

,לכל ילד

,צביון ומפתח

,שחשף בי צד נוסף

.חידד והגדיל אותו

,ילדיי

.מקור ההשראה והיופי של חיי

.מקור העצמה וההשראה שבי

,בעבורכם, מצאתי בתוכי כוח מחשל

,שהגדיר והגדיל אותי

…כל פעם מחדש

,פתחתם אותי לקשת של רגשות

.שלא ידעתי שמצויים בי

,גרמתם לי להתעלות

.מעל המציאות הקיימת

…העלתם אותי לפסגות האושר

…והפכתם, את המציאות והחלום לאחד

.מודה לכם ארבעת ילדיי, הנפלאים

.מעטפת מעגנת ורכה, שקוראים לה משפחה

.מאמכם האוהבת, קציעה

אמא

.חווה, שהומרה לאלכסנדרה

,הנאצים הפושטים

.דרך שער הניצחון, בגאון עוברים

.בלתי מנוצחים

.פריז, צוללת למחשכים

…ואין שומר בשער

.אמא, במנזר מחבואה

.בודדה, בלא דרך, בחדר כלואה

,והלילות, ללא כוכבים

.לא מסתירים, את אש הפגזים

..בקול נאלם, מבקשת: אמי.. אבי

.אזלת יד, ופחד טמיר, שלופת בחזה

…ולימים, אין סוף ואין קצה

.בלילות, נפרץ סכר השיכחה

…ובחלומותיה, רצח ואימה

,ילדתי

.כמרגנית פרחה

,בבואה לחיי

.דלת קסמים נפתחה

,ילדתי

.את כותרתה לעולם שלחה

,שתי עינייה אליי מחייכות

.ואני מציירת לבבות

,ילדתי

,להסתכל בעיניה

.זה כמו להביט במראה

…חגיגה של אחד על אחד

,בכורתי

,מבט ביננו נמתח

,שיר בנינו מתנגן

.לב רוקד עם לב