עבודת שורשים

שמי דניאל רטן ונולדתי באיכילוב בתאריך -20.5.2007 או לפי התאריך העברי ב- ט”ו בניסן משקלי היה 2.74 ק”ג  וגובהי היה 49 ס”מ.

השם שבחרו לי היה מקרי מכיוון שבהתחלה רצו לקרוא לי “נצר” אך סבי מצד אמי אמר להם שהשם הזה לא טוב ושצריך לקרוא לי “דניאל”, לפי השופט של ה’.

הכינוי שהיה הכי שכיח אצלי היה הכינוי “דנדי” קיבלתי  כינוי זה מכיוון שבת דודה שלי מצד אמי לא ידעה לבטא את השם דניאל אז היא אמרה “דנדיאל” וכך הם קיצרו את השם לדנדי.

סיפור מצחיק שקרה לי כשנולדתי היה שהוריי לא הבינו למה הייתי כזה רגוע מכיוון שאותו דבר לא היה עם אחי אז מחשבה שצצה להם בראש הייתה שאולי נתנו לי סמי הרגעה לצורך הטיפול בלידתי.

ההורים שלי חושבים עליי שאני המתנה הכי גדולה שהם יכלו לקבל, שאני חכם וטוב לב ואוהב לחיות, מוכשר בתחומים רבים וללא ספק ילד שמחייך אל החיים ולכן החיים מחייכים אליו.

אחי חושב שאני בעל פתיל קצר אבל כיף להיות בחברתי בנוסף הוא חושב שאני קצת מעצבן והאצבע הרטובה לאוזן לא עוזרת אבל סך הכול ילד מדהים.

סבתי חושבת שאני חכם ונבון, לפעמים היא מתבלבלת ביני לבין בנה אך זה מועיל מכיוון שהיא נותנת לי יותר כסף כי היא חושבת שאני בנה.

למרות הקשיים שלה היא הצליחה להבין מי אני ואמרה  לי זאת ואני מצטט “דנדי אתה ילד חכם שיודע מה הוא רוצה ותמיד גורם לי לצחוק”.

לדודתי מצד אבי היה הרבה לומר עליי אז אני יסכם את מילותייה “דנדי אתה ילד חכם ובעל חוש הומור כשאני עצובה אתה תמיד גורם לי לצחוק גם ברגעים הקשים”.

חבריי תמיד חשבו שאני הומוריסט ושאני יודע להקשיב.

בנוסף אני חושב שאני ילד מגניב וחתיך {בלי להשוויץ} ושאני מדי פעם יודע להצחיק אף יודע לספר את בדיחותיי ברגעים הנכונים

חבריי תמיד חשבו שאני הומוריסט ושאני יודע להקשיב.

בנוסף אני חושב שאני ילד מגניב וחתיך {בלי להשוויץ} ושאני מדי פעם יודע להצחיק אף יודע לספר את בדיחותיי ברגעים הנכונים.

אני זוכר בגן החובה שאני וחבריי בילינו את רוב זמננו עם השומר ושיחקנו כדורגל, אולם הגננת לא הרשתה לנו אך זה לא עצר אותנו. תכננו תוכניות שלמות כדי להסיח את דעתה של הגננת מכדי ששאר הילדים יוכלו לעבור וללכת לשחק עם השומר.

מאז ילדותי אני זוכר את עצמי כילד לחוץ מענייני בית הספר כגון: מבחנים, עבודות, בחנים, מבדקים ועוד…

אך עם זה ביליתי את רוב זמני במחשב וכשלא הייתי במחשב היה לי אוסף קטן של מדבקות מקופסאות דגנים שונות.

אני זוכר את היום הראשון בכיתה א’ כאילו זה היה אתמול, אבי השמיע לי את השיר “כל עוד” של יוני רכטר במכונית לפני הגעתי לבית הספר, אחר כך עליתי במדרגות קטנות והגעתי לכיתתי, על הרגע שדרכתי אל מפתן הדלת בירכה אותי המחנכת הראשונה שלי היה זה יום טוב ובסוף היום הכרתי חבר ילדות שהיה איתי לאורך כל 6 השנים בבית הספר.

ובחטיבה.

בחטיבה היה לי לא פשוט בהתחלה אבל אז אני פתאום ראיתי שינויים מדהימים בחברה סביבי וזכיתי להכיר ילדים שלעולם לא חשבתי שיהיה חבר שלהם בנוסף אני בניתי לעצמי חברה ידידותית ונחמדה כלפי  וטוב לי איפה שאני.

מפי הוריי:

היום שבו דניאל נולד היה אחד הימים המאושרים בחיינו.

דניאל היה כבר בלידתו ילד חייכני ושליו, שלווה זו המשיכה גם לאורך כל שנות ילדותיו הראשונות.

מפי אבי: “דניאל תמיד היה בדרן אני זוכר שבאחד מן הימים הוא נסע אל סבתו במכונית ואחיו התחיל  להצחיק אותנו עד שדניאל הקטן אמר “שי אתה כזה שטוללן” מילה זאת לא קיימת אבל היא דבקה איתנו מאז שאמר אותה”.

“עוד סיפור מצחיק לגבי דניאל, אני זוכר שבשנת 2010 שהינו במלון באילת בדיוק בילינו אני ואשתי בבר למטה ודניאל היה בחדר עם אחיו. בסופו של דבר החלטנו לחזור לחדרנו במלון שלפתע ראינו אני ואשתי את דניאל עם קצף גילוח מרוח על כל פניו אני ואשתי התפקענו מצחוק ולעולם לא נשכח את רגע זה”.

אני זוכר את דניאל הוא היה כזה קטן וחמוד, אני זוכר שהוא הגיע לי לברך ופתאום עם השנים הוא עוד מעט עוקף אותי אני זוכר שהוא תמיד אהב כדורסל מגיל 8 הוא התחיל לשחק ומאז לא עזב את המשחק אני זוכר שתוכנית הטלוויזיה האובה עליו הייתה “סבא טוביה” ואהב לאכול הכל. מילותיו הראשונות היו אבא באיטלקית {“בבו”} ואמא באיטלקית {“ממא”} ,למרות שלעולם לא דבק עם השפה.

במשפחתי יש 5 נפשות. אבי, אמי, אחי, כלבי וכמובן אני.

רוב משפחתי הם איטלקים אך עדיין אנו דבקים במנהגים היהודים לדוגמה: חנוכה, פסח, פורים, ראש השנה וכו…

אני ומשפחתי אוהבים לשבת בשישי מסביב לשולחן בסלון ולראות טלויזיה. בנוסף אני ומשפחתי אוהבים בימי שני ללכת למקום הנקרא “פנקי מיוזיק” לשיר ולנגן בהרכב המוזיקלי שלנו שנקרא ” ריסק איט פור דביסקיט” {כן. בעברית} בלי להשוויץ אני המצאתי את השם.

געים חשובים מאז שנולדתי הם:

המצאת האייפון

אובמה, נשיא שחור ראשון בארצות הברית

שמעון פרס נבחר כנשיא המדינה

ישראל תוקפת את הכור האטומי בסוריה

בר המצווה לפי דעתי מסמן שינוי וחלק חשוב מחיינו, בנוסף אני חושב שבר המצווה מראה את התפתחות שלך ומתחיל את התפתחות הבאה {גיל ההתבגרות}.

שאיפותיי לעתיד זה להיות גניקולוג והכדורסל. זה תחביב אחר אך אני מעדיף לרכז את יכולותיי ברפואת נשים מכיוון שאני רוצה להרגיש את ההרגשה של תינוק בידיי ואת הגאווה והאושר שדבר זה נותן לי ולפי דעתי זה מספיק.