הקדשה

אני מקדישה ספר זה להוריי אשר תמיד לידי גם בקושי וגם בשמחה ושגידלו את משפחתי הנהדרת.

תוכן עניינים

1. …………………מבוא
2. …………………על עצמי לספר ידעתי
3. …………………זה התחיל בשני הורים
4. …………………משפחתי המורחבת
5. …………………אילן יוחסין
6. …………………השעון והיהודי הנודד – גלגולו של חפץ
7. …………………סיכום
8. …………………ביבליוגרפיה
9. ………………..נספחים

הקדמה

עבודת השורשים מכילה את סיפורי הילדות ששמעתי בעיקר מהוריי, סיפורי המשפחה שסיפרו לי בני המשפחה הרחוקים והקרובים, ראיונות איתם על סיפורים חדשים ומעניינים שלא הכרתי עד היום ואילן יוחסין של כל המשפחה.

עבודת השורשים מרחיבה את עולם הידע בכל הקשור לסיפור המשפחתי. כתיבתה גרמה לי להרגשה של שייכות למשפחה על ידי הכרות איתם ולמידה של הרבה דברים חדשים. הדבר חיזק את היחסים בין בני המשפחה וגרם לסקרנות בכל הנוגע לסיפורי העבר.

את כתיבת העבודה התחלתי לבד וחקרתי את הציפיות שלי והמטרות שלי מעבודה זו. לאחר מכן דיברתי עם הורי, וביקשתי מהם לחשוב על סיפורים מילדותם ומילדותי ועל רעיונות שיכולים לעניין אותי בעבודת השורשים. בשלב הבא חקרתי וראיינתי את שאר בני משפחתי ודרך סיפוריהם למדתי ובניתי את העבודה.

מכיוון שנושא זה מאוד רחב ואפשר לגשת אליו מכיוונים רבים, התקשיתי בתחילה בכתיבת העבודה, אך לאחר שהתייעצתי עם הורי ובני משפחתי הצלחתי למצוא את הדרך המתאימה לי ולמקד את כל הידע שרכשתי.

במהלך כתיבת העבודה גיליתי שבזכות נס גדול שהתרחש בשנת 1906 אני פה

בשביל לספר על משפחתי:

בשנה זו יעקב קלימברג, סבא של סבא שלי, שגר עם אשתו ושמונת ילדיו בקייב שבאוקראינה, עלה על אוניה והפליג לבואנוס איירס שבארגנטינה. הוא החליט שבשלב הראשון הוא יפליג לבדו, ישתלב בעבודת החקלאות ולאחר שיהיה מבוסס יותר תצטרף אליו שאר המשפחה. לאחר מספר חודשים שלח יעקב מכתב למשפחתו בקייב שיפליגו לארגנטינה. המשפחה, וביניהם ישראל – סבא רבא שלי, שהיה הבן הקטן ביותר, הפליגו מקייב לנמל המבורג (Hamburg) שבגרמניה, במטרה להמשיך הלאה לבואנוס איירס שבארגנטינה. הם שכנו מספר ימים בהמבורג במחנה שהוקם עבור היהודים בדרכם לארגנטינה. ישראל (סבא רבא שלי), שהיה שובב מטבעו, שיחק והשתולל ודלי של מים רותחים נשפך עליו. הוא פונה לבית חולים קרוב שם נאמר לאמו שלא יוכל להעלות על האוניה לארגנטינה בשל חומרת הכוויות. הרופא המטפל הציע שאחד מיהודי המבורג יטפל בו וכך שאר המשפחה תוכל להעלות על האוניה. סבא רבא שלי יצטרף לאחר מכן. אמו סירבה להצעה והיא שלחה על האוניה מכתב המיועד לבעלה, המחכה בארגנטינה, שהמשפחה תעלה על האוניה הבאה. יעקב, שהמתין על הרציף בנמל בבואנוס איירס לבוא האוניה, שמע שהאוניה טבעה והוא הבין שכל בני משפחתו טבעו יחד עמה.

אשתו, שבינתיים חיכתה בהמבורג שמעה גם כן שהאוניה טבעה והבינה שבעלה לא קיבל את המכתב. היא שלחה מכתב נוסף, אותו קיבל יעקב, בו נכתב כי המשפחה בדרכה לארגנטינה. הוא שמח לשמוע שמשפחתו בחיים וכמובן שהמשפחה התאחדה בארגנטינה והמשיכה את השושלת המשפחתית.

“על עצמי”

נולדתי ב-כ”ז באייר תשס”ז 15.5.2007 בבית החולים “מאיר” שבכפר סבא.

מקור שמי שני הוא מהתנ”ך ומופיע מספר פעמים. בראשית ל”ח בסיפור הולדת בניו של יהודה בן יעקוב מתמר, יהושע ב’ בסיפור רחב והמרגלים ובשיר השירים ד’ בנוסף שני הוא גם צבע אדום כהה. איו סיבה מיוחדת לבחירת שמי הוריי חשבו שהוא שם יפה.

זכרונתיי מן הפעוטון מעטים אך אני זוכרת חוויות טובות באותה תקופה, בגן הייתה תקופה טובה ושמחה. בבית הספר היסודי ההתחלה יותר קשה אך התחברתי עם חברות שעד היום אנחנו ביחד.

אני רוכבת על סוסים כבר כמעט 6 שנים ואני בתנועת הנוער “כנפיים של קרמבו”.

משפחתי מאוד חשובה לי, אנו נוהגים להפגש לארוחה משפחתית ולקידוש בכל יום שישי נוסף על כך אנו נוהגים לטייל בכינרת בכל חופש כבר 8 שנים, לכבוד יום ההולדת של סבי מצד אבא טסנו כל המשפחה המורחבת לדרום אפריקה וחגגנו את יום הולדתו עם כל המשפחה מדרום אפריקה ובסדר פסח לפני שנתיים

טסנו המשפחה המורחבת מצד אמי לטיול שורשים בארגנטינה, את סדר הפסח חגגנו שם עם עוד 100 אנשים מהמשפחה אלו היו חוויות משמעותיות בשבילי.

בת המצווה הייתה אירוע משמעותי בחיי היא מסמלת לדעתי את ההגעה לבגרות מסוימת, לקיחת אחריות והערכה. אני חגגתי את בת המצווה עם שתי חברותיי, הזמנו את השכבה למועדון והיה מאוד כיף. אך הדבר שהיה לי הכי משמעותי בחגיגות הבת מצווה הייתה הטיסה  לארצות הברית עם אמי היה לי משמעותי וכיף.

מה חושבים עלי

הוריי: “ילדה מוכשרת עם לב טוב, מתחשבת ואוהבת, אפשר לסמוך עליה ובת טובה”.

אחיותיי: “כיף להיות איתך”, “אחות טובה מקשיבה ואוהבת”.

חברותיי: “חברה טובה חמודה מצחיקה אוהבת מקשיבה עוזרת חרוצה ורצינית”.

אני חושבת על עצמי שאני טובה בספורט עם אני רוצה משהו אני משיגה אותו מקשיבה ועוזרת.

אירועים משמעותיים שקרו במהלך חיי

6 בספטמבר 2007 השמידה ישראל כור גרעיני בסוריה.

2014 מלחמת צוק איתן.

2019 חיסול בכיר הג’יהאד המוסלמי בהאא אבו אל עטה.

2019-2020 נערכו 3 בחירות דבר שלא קרה בהיסטורית מדינת ישראל מעולם.

משפחה גרעינית

אבא – דויד רונן לוקוף

נולד 31.7.1975 בדרום אפריקה.

מקור שמו הראשון הוא מהתנ”ך “דויד המלך” והסיבה לבחירת השם היא כי אבי נולד פג ונלחם על חייו כמו דויד מול גוליית. השם השני ניתן מפני שבדרום אפריקה נהוג לתת שם שני.

כאשר גרו בדרום אפריקה לא היו בעיות עם השכנים והייתה סביבה של יהודים ושם השתלבו וקיימו את המנהגים ואת המסורת.

אבי בילה את רוב ילדותו בחוץ עם חבריו במשחקי כדור ועוד.

 כשאבי היה בן שנה 1976 עלה עם הוריו ואחיו הגדול לארץ מפני שסבתי וסבי היו ציוניים. כאשר הגיעו לארץ היו במרכז הקליטה בנתניה לאחר מכן עברו לרעננה לבניין השייך לפדרציה הדרום אפריקאית, כעבור כמה שנים עברו להוד השרון ומשם לנווה אילן ובחזרה להוד השרון שם סבי וסבתי גרים עד היום. במשך הזמן הזה נולדו לסבתי לין וסבי הנרי עוג שני ילדים בנוסף לאילן הבכור, אבי דויד, שי ומיטל הבת הקטנה.

בצבא שירת בצנחנים כלוחם. אחרי הצבא טייל (בהודו,) לאבי יש שני תארים בעבודה סוציאלית.

חגג בר מצווה בעלייה לתורה. הבית שבו גדל היה מסורתי.

כמשפחה אהבו לצאת לטייל ולעשות דברים יחד כמשפחה.

אמא – יעל לוקוף

שם אמי יעל שם משפחתה לפני הנישואים היה קלימברג היא נולדה ב 16.3.1979 בתל אביב. מקור שמה הוא מהתנ”ך : יעל אשת חבר הקיני. (שופטים פרק ד’) אך זו לא הסיבה שקיבלה את השם, אחיה הציע את שם זה ולכן קראו לה יעל.

יש לאמי אח בכור ושמו גלעד ואחות ושמה שרון אמי היא בת הזקונים.

הבית היה חם ואוהב, השפות שדברו היו ספרדית ועברית המשפחה חגגה חגים יהודיים ,הם חילוניים.

את רוב ילדותה אמי בילתה בחוץ במשחקים עם חברותיה, רכיבה על אופניים וטיולים בפרדסים. בכל קיץ, בחופש הגדול, היא ומשפחתה היו טסים לארגנטינה – לסבה ולסבתה מצד אמה שגרו שם. הם היו מבלים ימים רבים בחווה של סבה ליאון, בה גידל סוסים, פרות וכבשים. לכל נכד היה סוס משלו והם למדו איך לרכוב על הסוסים ולטפל בהם.

אמי חגגה את בת המצווה עם חברותיה בלונה פארק ועם המשפחה חגגה בפארק “היום הולדת לא הייתה שונה במיוחד אך המשפחה שלי באה מארגנטינה אז הייתה הרגשה יותר מיוחדת.”

בצבא חצי מן השירות שירתה כמ”כית ובחצי השני שירתה במשרד המטפל בהטרדות מיניות ופניות של נשים בצבא. לאחר הצבא טיילה  בדרום אמריקה (אקוודור, פרו, בוליביה, צ’ילה וארגנטינה) כחצי שנה. לאמי יש תואר במדעי המחשב ובמקצועה הייתה מתכנתת, כיום היא יועצת כלכלית למשפחות.

“זה התחיל משני הורים עליזים וצעירים”

הורי נפגשו דרך חברים משותפים במועדון ריקודים. אמי ואבי עברו למקומות שונים יחד, דירתם הראשונה הייתה בתל אביב לאחר מכן עברו לכפר סבא ולבסוף עברו לדירתנו הנוכחית בהוד השרון. אני נולדתי ב-15.5.2007, 3 שנים לאחר מכן נולדה אחותי האמצעית מעיין באותו התאריך יום הולדתה של אמי 16.3.2010 לאחר 3 שנים נולדה אחותי הקטנה רותם ב-28.4.2013.

האחיות שלי

מעיין

לאחותי האמצעית קוראים מעיין. היא נולדה ב- 16.3.2010 בבית החולים “מאיר” שבכפר סבא. מעיין בת 9 ולומדת בכיתה ד’ בבית ספר “לפיד”.

מעיין מאוד אוהבת לצייר וליצור דברים ובזה היא מתעסקת בזמנה הפנוי.

מעיין קטנה ממני ב-3 שנים ועדיין יש לנו המון דברים במשותף. כשאני צריכה עזרה אני תמיד יודעת למי לפנות – למעיין.

רותם

רותם נולדה ב- 28.4.2013 בבית חולים “מאיר” בכפר סבא.

היא כיום בת 7  לומדת בכיתה א’ בבית ספר “לפיד”. רותם מאוד אוהבת לרקוד לעשות ספורט ולצייר.

למרות הפרש השנים הגדול כשאני צריכה מישהו שיגיד לי את האמת על דברים אני תמיד באה אליה.

המשפחה המורחבת

סבתי וסבי מצד אמא

סבתא שריתה

סבתי נולדה בארגנטינה ב- 26.8.1949 בכפר קטן בשם “חֶנֶרָל קמפוס”.

ביום לידתה של סבתי, אביה ליאון הביא לביתם את רופא המשפחה היחידי בכפר ליילד את אמה עמליה, שכן בית החולים היה מרוחק מהכפר בו גרו.

אחד ממייסדי הכפר היה סבה, לואיס דרייספיאל, שעל שמו קרוי רחוב בכפר.

בכפר גרו הרבה יהודים, שבבעלותם חנויות (מכולת, בגדים). חלק מהיהודים עסקו בחקלאות והם היו בעלי חוות גדולות – ביניהם גם סבה ואביה, שגידלו בקר ואורז.

ילדות בגולה

סבתי זוכרת ילדות מאוד שמחה ועליזה. את רוב זמנה בילתה עם חבריה ברכיבה על אופניים בשדות הפתוחים וליד הנהר שעבר בכפר, בתחרויות ריצה שארגנו, בקלאס ובעוד משחקי ילדות.

היא זוכרת את ההתרגשות בכפר כשהתקינו את הנדנדה היחידה בכיכר המרכזית. כל יום אחר הצהריים כל הילדים בכפר היו רצים לכיכר ומצטרפים לתור הארוך לנדנדה, בתקווה לעלות עליה.

סבתי גרה בבית צמוד לבית סבה וסבתה מצד אמה עם חצר משותפת. בחצר גידלו עצי תאנה, לימונים, תמרים ואקליפטוסים. סבתה התפארה במיוחד בעץ התפוזים “הישראלי” שנשתל מגרעיני תפוזים שנשלחו מישראל. בנוסף גידלו תרנגולות בלולים, ובמחסן הקימו שובך יונים. אמה וסבתה היו אחראיות על התחזוקה השוטפת של הבית והיו גם שותפות לפעילויות היהודים בכפר.

הכפר היה מאוד קטן ולכן ההרגשה הייתה של משפחה אחת גדולה. המסורת היהודית ליכדה את כל היהודים בכפר וכל חג היו מתקבצים כולם באולם הגדול היחידי בכפר לחגוג ביחד.

הכפר לא היה מחובר לרשת חשמל ובלילה היו מאירים את הבית באמצעות עששיות. כדי לשמור על האוכל היו קונים חתיכות קרח גדולות ומניחים עליהן את מוצרי הבשר והחלב, שהיו מפיקים מהפרות בחווה שלהם.

בכפר היה בית ספר יסודי אחד שבו למדו יהודים ונוצרים ביחד. המורות בבית הספר הגיעו מהעיר הגדולה קונקורדיה שליד הכפר.

בנוסף, הקהילה היהודית בכפר ארגנה מורה ליידיש לכל הילדים היהודים.

בגיל 11 עברו סבתי ומשפחתה לעיר הגדולה קונקורדיה ושם סיימה את לימודי התיכון. לאחר מכן המשיכה ללימודי תואר הוראה בפקולטה לרפואה ותקשורת. את תואר ההוראה קיבלה בגיל 18.

אנטישמיות בגולה.

רוב חברותיה של סבתי היו נוצריות ובמעגל הקרוב אליה לא הרגישה אנטישמיות. היא החלה להרגיש שמתייחסים אליה כשונה ודחויה בשל יהדותה בפעילויות חברתיות מחוץ לבית הספר (מועדון ריקודים, מפגשים חברתיים, נשף בית הספר), ולכן נמנעה מלהגיע לפעילויות אלו.

כיום, החברה היהודית בארגנטינה היא חברה עירונית ברובה. חלקה העיקרי של הקהילה נמצא בבואנוס איירס, וחבריה משולבים היטב במארג החברה הארגנטינאית.

עליה לארץ ישראל

סבתי התחתנה עם סבי גיורא בשנת 1970 ובשנת 1972 הם עלו לארץ.

כשהגיעו לארץ למדה עברית ועשתה הסמכה מקצועית בסמינר הקיבוצים להיות מורה בישראל.

סבתי מאמינה שהעליה שלהם לארץ הביאה לאיחוד המשפחה. בעקבותם עלתה לארץ בשנת 1973 אחותה הגדולה מרטה עם שתי בנותיה, ובשנת 1990 עלו לארץ הוריה וגרו ברעננה.

בשנת 1977 התחילה לעבוד בבית ספר לחינוך מיוחד בעיר במשך 30 שנה עד לפרישתה.

סבא חורחה

סבי נולד ב-19.5.45 בעיר מנדוסה שבארגנטינה.

אביו ישראל עבד כנגר ואמו רוזה עבדה כמנהלת חשבונות. לאחר שהתחתנה הפסיקה לעבוד והתמקדה בגידול הילדים.

בבקרים היה לומד בבית ספר יסודי ציבורי ובמהלך שנה אחת גם למד אחר הצהריים בבית ספר יהודי.

אחיו הגדול אלדו, שהיה מבוגר ממנו ב-6 שנים, נפטר בשנת 1996 כשהוא בן 56, מחיידק טורף.

סבי גר בילדותו בעיר מנדוסה בשכונה המרוחקת ממרכז העיר, שרוב תושביה היו ממוצא איטלקי וספרדי.

בתור ילד היה משחק הרבה כדורגל, גולות, סביבונים.

מאז שהייה ילד קטן עסק בספורט: כדורגל וכדורעף. אולם לא התמיד במקצועות אלה, משום שלא היה שחקן טוב מספיק.

את ענף הספורט טניס שולחן גילה במקרה בגיל 14. בזמן משחקי המכביה שהתקיימו בעיר, עבד בתור עוזר צלם ונשלח לצלם את המשחקים בענפי הספורט השונים – כדורגל, כדורסל, שחייה וטניס שולחן.

מאותו הרגע שהתחיל לצלם את משחקי הטניס שולחן התאהב במשחק. בתום אחד המשחקים שצילם לקח את המטקה וניסה לחבוט. אחד משחקני נבחרת ארגנטינה ראה אותו ואמר לו שיש לו פוטנציאל וכדאי לו לממש אותו.

לאחר כשנתיים של אימונים קיבל את התואר סגן אלוף ארגנטינה בטניס שולחן לנוער.

אנטישמיות בגולה

סבי זוכר שהיחסים עם השכנים הנוצרים היו טובים. את האנטישמיות הרגיש סבי לראשונה בימי התיכון. מוסדות מסוימים היו נועלים את שעריהם בפני יהודים ואוסרים על כניסתם.

הקהילה היהודית במנדוסה מנתה כ-1,300 משפחות. בעיר היה בית כנסת אחד אשכנזי ועוד אחד ספרדי. לקהילה היהודית היה מועדון ספורט בשם “מכבי מנדוסה”. בנוסף פעלו תנועות הנוער “השומר הצעיר”, “איחוד הבונים” ו”למרחב”.

סבי היה מאוד פעיל בקהילה היהודית ועבד בשמירה ובאבטחה של מוסדות הקהילה.

החלום הציוני

כאשר היה בן 11 קרא סבי את הספר “היהודי הנודד”, שכתב הסופר הצרפתי אז’ן סי. הספר מספר על החיים של היהודים שהיו צריכים לעזוב את מקום מגורם מדי כמה דורות בעקבות אירועים אנטישמיים.

סבי התחיל להתעניין בציונות בעקבות הספר, והגיע למסקנה שהמקום היחידי שיכול להבטיח את המשכיות הדורות היא ארץ ישראל.

בשנת 1956 הצטרף לתנועת הנוער “השומר הצעיר” ובהמשך לתנועת הנוער “איחוד הבונים”.

כשהגיע הזמן לבחור את בית ספר התיכון החליט להירשם לבית ספר התיכון החקלאי, שם למד על כל תחום היין (גידול ענבים, הפקת יין וכו’), במחשבה לעלות לישראל ולהתיישב בקיבוץ מפלסים.

בגיל 17, לפני העלייה לארץ ישראל, אביו ישראל אמר לו שעדיף להגיע לארץ חדשה עם תואר, כי אף פעם לא יודעים מה מצפה ליהודים במקום חדש. בנוסף ציין אביו את העובדה, שאם סבי יעזוב את ארגנטינה בגיל 17, יחשב לעריק של צבא ארגנטינה, ואף פעם לא יוכל לחזור אליה.

סבי השתכנע שהטיעונים שהציג בפניו אביו מוצדקים והחליט להמשיך ללמוד לתואר בהנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטה להנדסה בעיר לה פלטה, ולאחר מכן לעלות לארץ.

בשנות לימודיו באוניברסיטה היה פעיל באיגוד הסטודנטים של האוניברסיטה וכיהן כסגן הנשיא.

בשנת 1967 אביו נפטר מהתקף לב וסבי קיבל פטור מהשרות הצבאי בארגנטינה.

עליה לארץ ישראל

בשנת 1972 הגשים סבי את החלום שלו ועלה לארץ ישראל ביחד עם סבתי שריתה. אמו רוזה, שהייתה מאוד פעילה בקהילה היהודית וטענה שארץ ישראל זו מדינה לצעירים, לא יכלה להצטרף אליו בשל גילה המבוגר.

שמו הלועזי של סבי הוא חורְחֶה (Jorge), וכשהגיע לארץ ונרשם בתעודת הזהות, הפקיד עיברת את שמו ליורְגָא.

חבריו של סבי טענו שלא ניתן להמשיך עם שם שכזה, שכן יורְגָא היה שמו של דיקטטור ברומניה, ולכן שינה את שמו לגיורא.

סבי החל לעבוד בתחנת הלוויינים בעמק האלה. באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור ורוב חבריו מתחנת הלוויינים התגייסו למלחמה (היות וסבי היה עולה חדש הוא גויס לצבא בשלב מאחר יותר). נשארו 5 אנשים מתוך 21 שאיישו את התחנה. אותם חמישה היו אחראיים על התקשורת השוטפת של ישראל עם העולם ונאלצו לעבוד במשך 6 חודשים רצופים סביב השעון.

בשנת 1976 התגייס לצה”ל לתפקיד טכנאי קשר בחיל הצנחנים ובחיל השריון.

סבי השתתף במלחמת לבנון הראשונה.

סבי וסבתי מכירים

סבי וסבתי הכירו בחתונה משפחתית. בשנת 1970, לאחר כשנתיים ביחד, החליטו להתחתן.

בשנת 1972 עלו ארצה מטעמי ציונות ונשלחו לאולפן בחיפה כדי ללמוד עברית. לאחר מכן עברו לבית שכור ברמת גן, ומשם לשכונת “יוספטל” בבת ים – שם נולד דודי גלעד בשנת 1973.

בשכונה זו שוכנו זה לצד זה עולים חדשים ואנשי מעברה בניסיון לקרב בין האוכלוסיות. הניסיון לא צלח בשל ההבדלים בתרבויות, בהרגלים ובחינוך, ובא לידי ביטוי באווירה מתוחה ולא נעימה בשכונה.

לאחר כ- 3 שנים עברו לרעננה שם נולדה אמי שרון בשנת 1976.

בשנת 1974 נולדה ביתם השלישית יעל.

סבי וסבתי מאוד אוהבים לטייל ביחד, לראות סרטים וללכת לקונצרטים.

סבי גם מאוד אוהב להכין אסאדו, שזו שיטת צליית בשר על הגריל, שמקורה בארגנטינה.

הם עד היום גרים ברעננה ולהם 10 נכדים מקסימים.

סבתי וסבי מצד אבא

סבתא לין

סבתי נולדה בדרום אפריקה ב- .15.1.1950

רפובליקת דרום אפריקה היא מדינה הנמצאת בקצה הדרומי של יבשת אפריקה.

דרום אפריקה גובלת בצפון עם נמיביה, עם בוטסואנה ועם זימבבואה, בצפון מזרח עם מוזמביק ועם אסוואטיני ומקיפה את לסוטו.

ילדות בגולה

סבתי זוכרת ילדות מאוד שמחה ועליזה. רוב חבריה היו יהודים, הם כולם השתייכו לבית כנסת רפורמי וחגגו את כל החגים. עם משפחתה נהגה לצאת לטיולים רבים בטבע.

הוריה היו מאוד ציוניים, הם לא פעלו בארגון מסוים אך תרמו כסף לישראל. סבתי לעומת זאת השתייכה לארגון מד”א.

אנטישמיות בגולה

ראשוני היהודים הגיעו לדרום אפריקה עם תחילת ההתיישבות האירופית במאה ה-17, והתיישבו במקום שהתפתח להיות העיר קייפטאון. לאורך המאה ה-18 והמאה ה-19 המשיכו להגיע יהודים במספרים קטנים. בסוף המאה ה-19 גברה ההגירה למספרים משמעותיים, בעקבות גילוי מרבצי היהלומים והזהב בעומק המדינה. במזרח אירופה נתנו עידוד משמעותי להגירה, וקהילות שלמות הגיעו מליטא, פולין, רוסיה ולטביה, תנועה שנמשכה עד שנות ה-30 של המאה ה-20. ב-1880 חיו כ-4,000 יהודים בדרום-אפריקה. רוב הגירת יהודי דרום-אפריקה התרחשה בשנים 1880–1910 (כ-40,000). 30,000 נוספים הגיעו עד לשנת 1948. ב-1946 נמנו 104,156 יהודים.

מכיוון שגרו בסביבה יהודית סבתי לא נתקלה באנטישמיות מצד שכניה והיחסים היו טובים בין כולם, הם הלכו לבית הכנסת יחדיו וחגגו את החגים יחד.

עליה לארץ ישראל

סבתי התחתנה עם סבי הנרי בשנת 1971  כשהייתה בת 21 ובשנת 1977 הם עלו לארץ עם שני ילדיהם אילן דודי האח הבכור ואבי.

כשהגיעו לארץ הגיעו למרכז קליטה בנתניה לחצי שנה שם למדו עברית לאחר מכן עברו לרעננה לבניין השייך לפדרציה הדרום אפריקאית ומשם עברו להוד השרון, בשנת 1980 עברו לנווה אילן ואחרי 3 שנים חזרו להוד השרון עם ארבעת ילדיהם אילן דויד שי ומיטל.

סבתי היא עובדת סוציאלית ובמשך השנים האחרונות עובדת כמנכ”לית בית האבות “בית פרוטיאה”.

סבי וסבתי אוהבים לטייל בעולם ביחד לראות סרטים ולבלות עם כל המשפחה.

עד היום הם גרים בהוד השרון ויש להם 7 נכדים מקסימים.

סבא הנרי

סבי וסבתי מכירים

גלגולו של חפץ – היהודי והשעון הנודד

ירמיהו הנביא ניבא את החורבן וכך אמר: ״נדו לו כל–סביביו וכל יודעי שמו אמרו איבה נשבר מטה עוז מקל תפארה״) ירמיהו, מ״ח פסוק ,(17 זו נבואת זעם המנבאה גלות לעם ישראל אם לא יחזור בו מדרכו הרעה.

הנוצרים גם הם טענו שעם ישראל נודד משום שחטא, אולם חטאו הוא שלא קיבל את הדת הנוצרית. מכאן נוצרת אגדת עם הבאה להצדיק את השנאה לעם ישראל.

סיפורו של השעון משקף בעצם את סיפורו של היהודי הנודד, אשר נדד במשך אלפיים שנה. הסיפור מתחיל באוקראינה בכפר צ’רצ’ין Chyhyryn (בעבר עיר הבירה של ארץ הקוזקים), ממשיך בקולוניה מָאוריסְיו, בעיירה קרלוס קָסָרֶס ובעיר מנדוסה שבארגנטינה, ומסתיים בעיר רעננה שבישראל.

בסיפור מעורבים:

בן ציון גלנטרניק, סבא רבא רבא שלי

רוזה קלימברג, סבתא רבתא שלי

ישראל קלימברג, סבא רבא שלי

גיורא ((Jorge קלימברג, סבא שלי

בן ציון גלנטרניק היה בחור ישיבה בן 16 כאשר חיתנו אותו אם אניה אלבורג ב-1890. הזוג קיבל במתנה את השעון. השעון הוא מרכז הסיפור.

בעקבות מאורעות אנטישמים והתקפות הקווקזים ופוגרומים שהתחילו בשנת 1881, היהודים באוקרינה נאלצו לחפש מקום ישוב חדש.

ב-1891 בעידודו של הברון הירש, שארגן את ההקמה של ההתיישבות היהודית בארגנטינה, 850 מיהודי הקהילה קיבלו את ההצעה להקים מושבה חקלאית.

היהודים יצאו לנמל המבורג והפליגו באוניה“Lisabon“  לנמל בואנוס איירס, והגיעו באוגוסט 1891.

מעיר הבירה בואנוס איירס נסעו ברכבת לעיירה קרלוס קָסָרֶס, וקיבל אותם נציג של הברון הירש רכוב על סוס בראש שיירת עגלות.

הנציג חילק אותם לפי ישוב היעד, ומשפחת גלנטרניק הועברה לקולוניה מאוריסיו, שכונת אלגרבוס (Algarrobos), המרוחקת 15 ק”מ מהעיירה קרלוס קָסָרֶס.

קולוניה מאוריסיו היה הישוב הראשון שהקימה החברה היהודית של הברון הירש וזו התחנה השנייה של השעון.

לזוג נולדו 11 ילדים, ביניהם אמו של סבי ושמה רוזה.

רוזה, סבתא רבתא שלי, נולדה בשנת 1918. רוזה הייתה הילדה התשיעית במספר.

רוזה למדה בבית ספר הציבורי הראשון במושבה. היא הייתה מגיעה בעגלה עם סוס ואספה את כל חברותיה שלמדו עמה בבית הספר.

המושבה התפתחה מהר מאוד בעקבות גידול החמנייה, שאת גרעיניה הביאו המתיישבים, והם אלה שהקימו את המפעל הראשון ליצור שמן חמנייה בארגנטינה.

למרות ההצלחה הכלכלית, המתיישבים היהודים לא ראו בחקלאות ובגידול בקר את עתידם ולאט לאט עזבו את המושבה.

בן ציון ומשפחתו עזבו את המושבה בשנת 1930, ועברו לעיירה הסמוכה קרלוס קָסָרֶס – התחנה השלישית של השעון.

בשנת 1936, רוזה  התחתנה עם ישראל קלימברג. הם גרו בעיר מנדוסה, שבמערב ארגנטינה, ונולדו להם שני ילדים – אלדו וגיורא, סבא שלי.

כשסבא רבא רבא שלי נפטר בשנת 1949, כל בני המשפחה החליטו שרוזה תקבל את השעון, משום שהיא היחידה מבין אחד עשר האחים, שהתעניינה בהפעלת השעון ובתפעולו.

סבי, גיורא (Jorge) שהיה אז בן 4, נסע עם אמו רוזה והשעון איתם, לעיר מנדוסה – וזו התחנה הרביעית של שעוננו.

בבית של רוזה מי שטיפל בשעון היה ישראל, סבא רבא שלי.

סבי גיורא התעניין בתפעול השעון ולאחר שנפטר אביו ישראל בשנת 1967, הוא המשיך לטפל בו.

בשנת 1970, סבי התחתן עם שריתה, סבתא שלי.

בשנת 1972 הם עלו לארץ ונולדו להם שלושה ילדים: גלעד, שרון (אמי) ויעל.

כל אותו הזמן השעון נשאר בבית של רוזה. שנתיים לפני שהיא נפטרה, בשנת 1985, החליטה רוזה להעביר את השעון לסבי. השעון הגיע לסבי ומאז נמצא בביתו שברעננה, וזו התחנה החמישית והאחרונה של השעון.

על מנת להבין את חשיבות הגעת השעון לישראל, חשוב לציין שסב סבו של אבי, בן ציון גלנטרניק – זה שקיבל את השעון במתנה, היה חרדי אדוק הנמנה על נטורי קרתא. קבוצה זו הינה קבוצה חרדית קטנה המוכרת בהתנגדותה החריפה למדינת ישראל ולציונות. חברי הקבוצה מאמינים שקיומה של מדינה יהודית טרם בוא המשיח איננו לגיטימי, והם רואים בהקמת המדינה ובקיומה “התגרות באומות” הגורמת לשפיכות דמים, במלחמות ובפיגועים. עד כדי כך, שסבו של סבי זבולון קרע את בגדיו והיה באבל כאשר הוכרזה הקמת מדינה יהודית בישראל.

זהו סיפור שהתחיל ברוסיה על שעון שניתן לסבא חרדי שונא ישראל, עבר לארגנטינה ולבסוף הגיע עם הנכד הציוני לישראל, וכנראה שגם יישאר פה.

מאז שהייתי קטנה אהבתי להביט בשעון, ורציתי להמשיך לתפעל אותו עם הרבה אהבה וזיכרונות. כוונתי לדאוג שהשעון יישאר בארץ ישראל כמו העם היהודי בארצו.

 מסלול השעון

תחנה ראשונה: כפר צ’רצ’ין Chyhyryn, אוקראינה

תחנה שניה: קולוניה מאוריסיו במחוז בואנוס איירס, ארגנטינה

תחנה שלישית: העיירה קרלוס קָסָרֶס, ארגנטינה

תחנה רביעית: העיר מנדוסה, ארגנטינה

תחנה חמישית:  העיר רעננה, ישראל

אירוע הסטורי

מקס, סבא רבא שלי מצד אבא, התגייס בהתנדבות לצבא דרום אפריקה בשנת 1940 בזמן מלחמת העולם השנייה כדי להלחם בגרמנים הנאצים.

במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה דרום אפריקה בין המדינות הראשונות שהכריזו מלחמה על גרמניה הנאצית. חיילי דרום אפריקה, השתתפו לצד מדינות אחרות מחבר העמים הבריטי בקרבות באפריקה, באירופה ובזירות קרב אחרות.

עם הכרזת המלחמה מנה צבא דרום אפריקה אלפים בודדים של חיילים בסדיר ובמילואים. הצבא לא היה ערוך להילחם מחוץ לגבולות דרום אפריקה. במדינה לא היה נהוג גיוס חובה, אך התנאים הכלכליים הקשים הביאו להתלהבות לשירות בצבא, ולהתגייסותם של מאות אלפים, משניתנה להם ההזדמנות.

מקס לחם באתיופיה ומצרים ושירת בחיל התותחנים, במצרים במהלכו של קרב מול הגרמנים נפל בשבי. ממצרים העבירו אותו ואת שבויי המלחמה באנייה לאיטליה, שיכנו אותם בקומה התחתונה של האונייה והחשש הגדול היה שאם יפציצו את האונייה הם הראשונים להפגע.

באיטליה ברח מן השבי עם חברו שגם נכלא ומצאו מקום מסתור אצל משפחה שהסכימה להגן עליהם אך לרוע המזל השכנים הלשינו עליהם ולמחרת הרשויות היו בביתם והציבו לבעלי הבית אולטימטום: אם לא יסגירו את מקס וחברו הם כולם ישלחו למחנה ריכוז, סבא רבא שלי וחברו הסגירו את עצמם. מאיטליה העבירו אותם לגרמניה למחנה שבויים שם עבד ככורה. הוא הצליח לברוח מגרמניה לכיוון הרוסים שגם נלחמו מול הגרמנים משם עבר לאנגליה ובסוף המלחמה בשנת 1945 נשלח חזרה לדרום אפריקה.

לאחר שנים חזר לבית שבו גרה המשפחה שניסתה להציל אותם והם חזרו להיות בקשר משפחתו של סבי אף בקרה אותה כמה פעמים והם בילו יחדיו.

סיכום ורפלקציה

כאשר נגשתי לעשות את העבודה נתקלתי בקושי מפני שלא ידעתי מאין להתחיל לכתוב ולחקור על משפחתי, אך בניתי לעצמי תהליך עבודה וכך הצלחתי לנהל את זמני ולפעול נכון.

תחילה במשפחתי הגרעינית ובעצמי לאחר מכן עברתי למשפחתי המורחבת ולסיפורים המדהימים של הסבים וסבתות שלי ומשפחותיהם.

למדתי הרבה על עצמי ועל משפחתי ואל עף שהיה מאתגר לפעמים אני שמחה על הזכות שניתנה לי ללמוד, אני גאה להיות חלק מהמשפחה המדהימה שלי ולהיות מקורבת וקשורה לאנשים שעברו דברים שראויים לכבוד ולזכרון.

אני מאמינה שאנשים צריכים ללמוד על עברם ולהיות מחוברים לקרוביהם דרך סיפורים.

עבודת השורשים היא לא עוד סתם עבודה שנותנים לעשות בבית הספר אלא זכות להיות חלק ממשהו שתורם ומלמד שיעור לחיים, אני הבנתי עד כמה החיים של הסבים והסבתות שלי היו שונים משלי וכמה הם עברו כדי להגיע למי שהם היום,

שמעתי סיפורים על אהבת אדם ואהבת הארץ והבנתי עד כמה צריך להעריך כל הדבר מפני שום דבר לא מובן מאליו.