המרבד האבוד

“אוי מה אני אעשה, לא מצאו לי תורם וכנראה לא אפגוש את ציונה בחיים אוי אוי ואבוי”. שלום קוראים לי מזל סלים. בזמן ששכנתי שם נעלמה לי הילדה קראו לה ציונה, היא הייתה בת 11 וחולה בשפעת, אז לקחתי אותה למרפאה עכשיו אני הולכת לישון, רגע! רגע! מישהו קורא לי “כן מה?” אמרתי, “ברכותי מצאו לך תורם, יותר נכון תורמת היא תבוא לכאן מחר, התאמתם כמו אמא ובת לילה טוב” אמרה לי האחות, יש! מצאו לי תורמת, עכשיו אני יכולה לישון וכנראה שאני ישן טוב מחר אני אפגוש אותה מעניין מה שמה של התורמת ?.

בוקר טוב !!! היום אני הולכת לפגוש את התורמת, אני צריכה להתארגן לקח שנתיים למצוא לי תורמת! אני יכבד אותה מאוד! אתה בטח תהיה בת בית אצלנו, הי האחות קוראת לי מה היא פה? וואו רגע אני יוצאת לקראתה היא פה !!!, איזה התרגשות !!! האחות אומרת שנעשה עוד כמה בדיקות ואז נעבור את התרומה. אני הולכת לדבר איתה במזנון של בית הספר,

 “שלום מה שמך?” אמרתי, “שמי ציונה” “מה יכול להיות שזאת הילדה שלי? לא בת כמה את? “, שאלתי” 21 “, היא ענתה” מתי נולדת? ” “ט ‘אלול” היא אמרה “מה? זה יכול להיות אוי אני מרגש שאני הולכת להתעלף!”, “אהה! היא מתעלפת! אחות! אחות !!!” שמעתי את ציונה צועקת רגע לפני ההתעלפתי.

מה? מה זה? איפה אני? אוי התעוררתי “אחות! אחות! היא התעוררה!” שמעתי את בעלי צועק “שקט משה כואב לי הראש” אמרתי בלי לשקמתי, “לא לא תמשיכי לשכב” אמר לי האחות “אוקיי” אמרתי, “אבל אני רוצה לדבר עם התורמת שלי ציונה” “אל תדאגי” אמר האחות “גם היא רוצה לדבר איתך ועם בעלך אני מכניסה אותה “,” תודה “אמרתי,” שלום “ציונה אמר” איך את מרגישה? ” היא שאלה, “טוב” עניתי, “יופי אני יכולה לשאול אותך משהו?” “בבקשה תשאלי” אמרתי “אוקיי לפני המתעלפת אמרת מה? זה לא יכול להיות למה התכוונת?” היא שאלה אותי

“אוקיי אני יספר לך אני עליתי מתימן בעליית מרבד הקסמים ושכנתי במחנה גאולה …” ספרתי לה את כל מה ששסיפרתי לך היא הקבה והבינה את מה שאמרתי בסוף הסיפור שאלתי את זה היא אי פעם פתחה את התיק אימוץ שלה אני לא יודע איך זה לא נכון. זה לא נכון. זה לא נכון. זה לא נכון. זה לא נכון. זה לא נכון. זה לא נכון. זה לא נכון. “שלה ולשאול אותם ממי הם קיבלו אותה ולפרסם את זה את הסיפור ואת האנשים שעשו א נחזור להיות משפחה “אמתי לה” מעולה !!! ” היא ענתה “ותסלחי להורים המאמצים שלך הם לא ידעו” אמרתי “ברור, זה לא אשמתם”