“ונשמרתם מאוד לנפשותיכם”

היה זה ביום שני, הייתי בדרך חזרה לביתי מבית הספר הגעתי אל מעבר החצייה והתחלתי לחצות פתאום משום מקום הציצה לה מכונית! הדבר הבא שאני זוכרת  הוא שהתעוררתי כאן בבית החולים. הרופאים סיפרו לי שמכונית דרסה אותי ושפוניתי לבית החולים מחוסרת הכרה ושהוריי כבר יבואו לבקרי. הייתי כול כולי כעס על האדם שפגע בי ושבגללו עכשיו אני לא יכולה אפילו להתיישב מרוב כאבים! אני כבר התחלתי לדמיין כל מיני דברים רעים על מי שדרס אותי. כל הזמן שאלתי את עצמי בראש מה כבר עשיתי לו? לאחר כמה דקות באו הוריי והתחילו להתנפל עליי בנשיקות וחיבוקים ובאמירת “כל כך דאגתי לך” התחלתי להסמיק… אימא אמרה לי שהתקשרו אליה ואל אבא מהמשרד (היא ואבא שלי הם עורכי דין) והם ישר באו  לבקר אותי בבית החולים אבא אמר שישחררו אותי מבית החולים רק בעוד כשבועיים ואצטרך לבלות כאן גם את הלילות. אי אפשר לומר שזה גרם לי לאהוב את מי שדרס אותי עוד יותר. למחרת בא אבי ואמר לי שאוכל לעשות ביקור קצר בבית הספר עוד כשבוע וחצי. ממש חיכיתי לביקור כמעט כל יום באה בת אחרת מהכיתה לבקר אותי. הזמן עבר לאט מאוד וכשסוף סוף הגיע הזמן לביקור התחלתי לפחד שיצחקו עלי וילעגו לי וכששמעתי שאוכל להגיע לביה”ס  רק על כיסא לגלים דאגותיי הרקיעו שחקים, ממש פחדתי. ל