The Righteous Among the Nations – 9th Grade, Rabin Junior High

”הצלה בארמון המלוכה”

הנסיכה ויקטוריה אליס אליזבת ג’וליה מרי-

V

אריגו בקרי (Arrigo Beccari) וג’וזפה מוראלי (Giusseppe Moreali)

אריגו בקארי כומר איטלקי בעיירה נוננטולה שליד מודנה באיטליה , וג’וזפה מוראלי , רופא העיירה שהצילו 120 יהודים – רובם ילדים . תחילה הסתיר אריגו את רוב הילדים בסמינר קתולי באזור מודנה . בהמשך, בעזרתו של ד”ר מוראלי הופנקו תעודות זהות מזויפות לכל 120 הילדים ומדריכיהם והם הועברו ברכבת לגבול שוויץ . הילדים שברובם נולדו ביוגוסלביה , קיבלו שמות איטלקיים ואף נשאו מסמכים איטלקיים אך בקושי ידעו לדבר מילה באיטלקית.

לאחר מעשה , גילה הגסטפו את דבר בריחת הילדים לשוויץ , תפס את בקארי וחקר אותו בעינויים איומים כדי שיגלה את שמות המעורבים בפעולת ההצלה.

אחרי ישיבה של חודשים ארוכים בכלא בולוניה , שוחרר.

ב-1964 העניק יד ושם לכומר אריגו בקארי ולד”ר ג’וזפה מוראלי את התואר “חסידי אומות עולם”.

אנטון (אנטוס) סוחינסקי  -Anton Sukhinski

“שוטה הכפר”

מקום: זבורוב (Zborow), במחוז טרנופול היתה לפני מלחמת העולם השניה בפולין, וכיום נמצאת באוקראינה.

אנטון היה אדם מנודה ומתבודד. הוא מעולם לא התחתן וחי בבית קטן וצנוע. כאשר כל אמות המוסר קרסו וכשהרוב המוחלט של האנשים הפנו ליהודים את גבם באדישות או אף השתתפו ברצח, אנטון סוחינסקי , “שוטה הכפר” , שמר על הערכים האנושיים הבסיסיים בניגוד לשכניו וסובביו. ללא כל עזרה או סיוע הצליח להציל את חייהם של שישה אנשים.

משפחת צייגר (Zeiger) הכירה את סוחינסקי עוד לפני המלחמה. על אף הפשיטות הרצחניות שנערכו מעת לעת, לא הסכימה משפחת צייגר לקבל את הצעתו של סוחינסקי להסתיר אותם. רק ביוני 1943, לאחר שפשטו שמועות שהגרמנים עומדים לחסל את כל יהודי זבורוב הנותרים, החליטו כי אין בררה אלא להפקיד את גורלם בידיו של האיש המשונה.

משפחת צייגר היתה מורכבת מאב ואם המשפחה ושני ילדיהם. הם לקחו איתם אשה ונערה צעירה, אשר איבדה את כל משפחתה באקציות ונותרה לבדה. כשהגיעו לביתו של סוחינסקי גילו שהוא כבר מסתיר במקום נערה בת 16. סוחינסקי החביא את כולם במרתף ביתו.

בסופו של דבר גילו שכניו של סוחינסקי את היהודים המסתתרים והחלו להציק להם ולמצילם, ולסחוט מהם כספים כתנאי שלא יסגירו אותם. כאשר יצחק צייגר החליט שלא להיענות עוד לסחיטה מצד הכפריים, שלף אקדח והתפתח קרב יריות שבמסגרתו נהרגה האשה שהסתתרה עמם.

מחשש שהגרמנים הבחינו ביריות ומנקמה מצד השכנים, החליטו המסתתרים להימלט מהמקום. אך השלג והכפור והעוינות וחוסר שיתוף הפעולה מצד הכפריים בהם נתקלו בנדודיהם אילצו אותם לחזור אל ביתו של סוחינסקי. הוא שמח בחזרתם והסתיר אותם בעליית הגג עד אשר סיים לחפור עבורם מקום מסתור תת-קרקעי חדש.

במשך תשעה חודשים הם נותרו דחוסים בתוך חור חשוך באדמה, ללא מרחב לזוז ורק מנורת נפט קטנה האירה להם מעט בחשכה. הפחד להיתפס היה כה רב שהם לא העזו לצאת מן המחבוא. סוחינסקי היה מביא להם כל מזון שהצליח להשיג, והיה מפנה את הסיר ששימש לצרכים. אנטון היה עני ולכן מציאת אוכל עבור המסתתרים היווה לו אתגר גדול. במקביל, צריך היה להתמודד כל הזמן עם הסכנה שייחשף על ידי שכניו או על ידי הגרמנים.

אנטון סוחינסקי הוכר על ידי יד ושם בתור חסיד אומות העולם ב-1974.

ג’וזפה ג’ירוטי

 Giuseppe Girotti

בספטמבר 1943, אחרי הסכם שביתת הנשק עם איטליה במלחמת העולם השנייה כבשו הגרמנים את צפון איטליה. מאותה עת ואילך התמקד ג’וזפה ג’ירוטי- כומר איטלקי בניסיונות להצלת יהודים באזור טורינו.

הוא פעל בהתאם לאמונתו הדתית ותוך סיכון חייו ארגן מחבואים ליהודים במנזר בטורינו, מסמכי זהות מזויפים וכן נתיבי מילוט ליהודים מאיטליה לשווייץ.

באוגוסט 1944 נעצר ג’ירוטי בעודו מבריח פרטיזן יהודי פצוע לביתו של מתנגד אחר לנאצים. ג’ירוטי נכלא בטורינו, הועבר למילאנו ומשם גורש למחנה הריכוז בולצאנו. משם גורש ג’ירוטי לדכאו- מחנה ריכוז בגרמניה, שם נרצח ביום הפסחא, ב-1 באפריל 1945.

יד ושם העניק לג’ירוטי את התואר חסיד אומות עולם ב- 1995.

יז’י ביילצקי Jerzy Bielecki

פולין

ב-1940 תפסו הגרמנים נער בן 17 בשם יז’י ביילצקי כשהוא מנסה להימלט מפולין הכבושה להונגריה. הוא נשלח לאושוויץ בתור אסיר. בסתיו 1943, לאחר 3 שנים בעבודות פרך, הוא הכיר את צילה ציבולסקה. ציבולסקה, אסירה יהודיה באושוויץ, נשלחה גם היא לעבודות פרך. ביילצקי וציבולסקה התיידדו זו עם זה ונהגו להיפגש בחשאי, על אף האיסור החמור על אסירים להיפגש עם אסירות.

   בראשית 1944 הודיע ביילצקי לציבולסקה על תוכניתו לברוח   מן המחנה יחד עם חבר פולני, ציבולסקה ואסירה יהודיה נוספת.   מסיבות לא ידועות נגנזה תכנית הבריחה המקורית. תחת זאת הופיע ביילצקי ב-21 ביולי 1944 בפתח הבלוק של ציבולסקה, לבוש במדי SS שהצליח להבריח ממחסן של הגרמנים. הוא צעק את המספר שהיה מקועקע על זרועה של חברתו והצעיד אותה החוצה מן המחנה, כפי שנהגו אנשי ה SS לעשות. היה זה אחד ממבצעי הבריחה הנועזים שבוצעו אי פעם במחנה. השניים המשיכו מזרחה, בהליכה, בדרך כלל לילית, דרך היערות והשדות. עד מהרה מזונם אזל, בגדיהם הפכו ספוגים מים ובוץ וציבולסקה הייתה תשושה. כאשר הרגישה שאינה מסוגלת להמשיך, התחננה בפניו של יז’י שיניח לה ויציל את עצמו אך הוא סרב ואף נשא אותה על כתפיו, ככל שיכל. לאחר 10 ימים נוספים, השניים הגיעו לכפר מונייקוביץ’, שם הוסתרו בביתו של קרוב משפחה של ביילצקי. לאחר שהתאושש הצטרף ביילצקי ליחידת פרטיזנים ציבולסקה נלקחה לכפר ששם הוסתרה אצל משפחת צ’רניק, זוג איכרים שטיפלו בה ודאגו לה עד השחרור.

לאחר המלחמה היגרה ציבולסקה לארצות הברית. ב-1983 שבה לפולין על מנת לפגוש את מצילה – יז’י ביילצקי.

ב-27 ביוני 1985 הכיר יד ושם ביז’י ביילצקי כחסיד אומות העולם.

אירנה סטניסלווה סֶנְדְלֶר

Irena Stanisława Sendler

בראשית מלחמת העולם השנייה בהיותה עובדת סוציאלית בת 29 הצטרפה אירנה לפעולות סיוע ביהודים, בחלוקת מזון, דאגה ליתומים וסיוע כספי לאנשים שהנאצים החרימו את רכושם.
עיסוקה העיקרי במחתרת הפולנית היה הצלת ילדים יהודים.
היא סיכנה את חייה בפעולות חילוץ והצלה של ילדים ועסקה בזיוף מסמכים שהקנו ליהודים שמות נוצריים.
יחד עם העוזרת שלה, היא נכנסה לגטו על מנת לטפל בחולים וכך הבריחה לשם כסף, מזון, תרופות ובגדים.
בהמשך היא התחילה להבריח ילדים יהודים מן הגטו למנזרים או אל משפחות נוצריות באמצעות ניירות מזוייפים.
אירנה סנדלר הקפידה על רישום מדויק של הילדים שהבריחה מן הגטו, כדי שאפשר יהיה לאתרם בסוף המלחמה ולהשיבם למשפחותיהם. את הרשימות הטמינה בכדי זכוכית באדמה בגן ביתה. בסך הכול הצילה בדרך זו כ-2,500 ילדים יהודים.
באוקטובר 1943 היא נאסרה ועינו אותה כדי שתמסור את שמות הילדים שהצילה, אך היא לא נשברה. נגזר עליה עונש מוות אך היא נחלצה בעזרת אחד השומרים.
בשנת 1965 העניק לה מוסד יד ושם את תואר חסידת אומות העולם בשל סיועה בהברחת יהודים מתחומי הגטו, ועזרה במציאת מקומות מסתור עבורם.

Tatiana Zalanskia and Pavel Chariota

טטיאנה זלנסקיה ופאבל צ’רויטה

בדצמבר 1941 נשאלה טטיאנה על ידי אחד מעובדי התיאטרון בו עבדה, אם תסכים להחביא בביתה ילד יהודי. האיש, שהיה קשור למחתרת המקומית, ספר לה שבימים הקרובים יאספו הגרמנים את כל יהודי העיר ומשם יובילו אותם להשמדה. טטיאנה למרות הסכנה שבפעולה כזו, הסכימה לקחת אליה ילד יהודי ולהחביאו. היא הגיעה למקום המפגש שקבעו וקיבלה ילדה ששמה לובה קוגן ולאט לאט הם התאהבו והילדה התחילה לקרוא להם אמא ואבא. אחרי מותו של בעלה עברה טטיאנה לגור עם לובה. ב-1993 עלה לארץ אחד מבניה של לובה עם משפחתו. בביקור שערך ביד ושם על קיומה של מחלקת חסידי אומות העולם. הוא נפגש עם אנשי צוותה וספר להם את ספור הצלתה של אמו.

ב-1995 קבלו טטיאנה ופאבל את אות חסידי אומות העולם ביד ושם. בטקס שנערך לכבודה ביד ושם היא אמרה: “ אני זוכרת היטב את אותו ערב בסתיו 1941 בו נרצחו 15.000 אלף יהודים, ואני הייתי מאושרת שהצלחתי להציל חיים של ילדה קטנה אחת, זו שעומדת עכשיו לצדי – בתי היחידה והאהובה”.

באותה שנה עלו לישראל לובה משפחתה וטטיאנה זלנסקיה, בה הם גרים גם היום.

בלה סטולר – Stollár Béla

בלה סטולר נולד ב-1917 בן למשפחת משרתי צבא. הוא היה כתב ספורט  וכתב עבור עיתון ספורט “נמזטי ספורט” (הספורט הלאומי) עיתון הספורט הראשי של הונגריה בשנות ה30 היו לסטולר חברים יהודים בינהם בני הזוג דיאק. בשנת 1943 גויס סטולר בתור עבודה בקצרנות במטה משרד ההגנה בדרגת סגן שם היה יכול להשיג טפסים בולים וחותמות רשמיים. בשנת 1944 עשה סטולר שימוש בדברים אלו להצלת יהודים. בסתיו 1994 אחרי עליית סלשי לשלטון בהונגריה נתן סטולר מסמכי זהות מזויפים לאווה דיאק שלאחר מכן יכלה לחיות בתור אומנת. הוא סיפק מסמכים גם לאמה של אווה. לאחר כיבוש הונגריה על ידי גרמניה במרס 1944 עצרו הגרמנים את אישטוואן דיאק אביה של אבה. הוא שוחרר ממחנה הריכוז קישטרציה ב -15 באוקטובר 1944 וניגש מיד לדירתו של סטולר ברובע התשיעי של בודפשט. במשך מספר שבועות החביא את אביה של אווה בביתו. באוקטובר אחרי הפיכת סלשי נמלט אחיה של אווה מעבודת כפיה סטולר החביא גם אותו ביוני 1944. לאחר בחינות הגמר אח של אווה גויס לעבודת כפייה. הוא הועבר לטרנסילבניה שם עדיין סטולר שמר איתו על קשר והודיע שהוא מטפל במשפחתו ומדי פעם היה מעביר לו כסף ואוכל. פטר דיואק בן דודו של אווה ואביה הצליח להימלט מעבודות הכפייה בעזרת מסמכים ששלח לו סטולר. סטולר ניסה להציל גם את סבתם  ב- 17 בנובמבר 1944 הוצעדה הסבתא שסומן במגן דוד צהוב לכיוון גבול אוסטריה בצעדת המוות. סטולר עקב אחרי הקבוצה כדי לנסות להחזירה עם צו בית משפט שאותו זייף אך הוא לא מצא אותה .

בשנת 1944 אירגן סטולר קבוצת התנגדות חמושה. הם לחמו נגד הגרמנים וגם נגד כוחות הצלב החץ ההונגריים.  סטולר השיג דירה לקבוצתו בבודפשט, והרחוב בו הייתה הדירה עד היום נקרא על שמו. הוא גם השיג מסמכים מזוייפים ופקודות צבאיות מזוייפות, וכן מזון ונשק לחברי הקבוצה שהיו יהודים שנמלטו מיחידות עבודות הכפייה או עריקים מהצבא ההונגרי.

ב – 25/12/1944 הגיעה משאית ובה אנשי צלב החץ לרחוב של סטולר כדי לחפש את סטולר ואנשיו. הם הגיעו על בסיס מידע שקיבלו ממלשין. אנשי צלב החץ פרצו לבית והרגו את שוער הבניין בלה שובר, את אשתו וזוג נוסף. לאחר מכן תקפו אנשי צלב החץ את קבוצתו של סטולר, רוב חברי הקבוצה ברחו דרך הגג, אך סטולר נותר מאחור עם מספר חברים לקבוצה כדי לשרוף את המסמכים בדירתו. הם הצליחו להחזיק מעמד נגד אנשי צלב החץ, למשך זמן קצר על ידי שימוש ברימוני יד אך לבסוף נהרגו כולם.

ב – 5/3/2003  59 שנה לאחר מותו, הכיר “יד ושם” בבלה סטולר בתור חסיד אומות עולם.

מילנה הרבנובה – Milena Herbenova

במרץ 1941, נאסרו שני הוריה של אווה. האב התאבד ואילו האם שוחררה, אך

לזמן קצר בלבד. אווה בת ה-4 שנותרה ללא הורים, הועברה ממקום למקום עד שמילנה הציעה לקחתה תחת חסותה. אווה חיה אצל מילנה עד לשחרור, אז חזרה אמה מן המחנה.

מתן מקלט לילד יהודי מבלי לדווח על כך לרשויות הווה סכנה עצומה. מה גם שבעלה של מילנה נאסר ונשלח למחנה הריכוז זקסנהאוזן. כבני משפחה של אויב פוליטי, היו מילנה ובנה מילאן על הכוונת של השלטונות הגרמני, והסתרת ילדה יהודיה רק הגבירה את הסכנה.

מכיוון שאי אפשר היה לשלוח את אווה לבית הספר, שכרה מילנה מורים פרטיים שלימדו את הילדה בבית.

כאשר חזרה אמה של אווה, מצאה ילדה בריאה ומאושרת. הקשר ההדוק עם המצילה נשמר עד שהרבנובה היגרה לארצות הברית בשנת 1948.

ב-7 בדצמבר 2003, הוכרה מילנה הרבנובה כחסידת אומות העולם על ידי יד ושם.

ג’וזף לאנסו Joseph Lançon וביתו תרזה נורי – Thérèse Lançon-Neury

ג’וזף לאנסו היה אלמן קתולי שחי בחווה בכפר “וויגי- פונטקס”, כפר קטן בהרי האלפים, כמה מאות מטרים מהגבול עם שוויץ. במהלך הכיבוש הנאצי, לאנסון נעזר בביתו הבכורה תרזה ובשכנו הצעיר פרנסואה פרילט כדי להבריח ילדים יהודים לשווייץ, לבקשת אב ז’אן ג’וזף רוזא, כומר הכפר שלו והכפר השכן. לאנסון היה חבר בצוות המכונה “רשת הבריחה Douvaine” שסייע למאות ילדי פליטים יהודים לעבור את גבול שוויץ לביטחון.

ב- 5 באוקטובר 1943, הגרמנים עצרו את בתו תרזה והיא שוחררה באורח פלא לאחר מספר ימים. ב- 10 בפברואר 1944 נעצרו ארבעת פעילי רשת ההברחות, כולל לאנסון, לאחר שהסגירו אותם לגרמנים. כולם פרט לאדם אחד גורשו למחנה ההשמדה, ושם נספו.

ב- 16 במאי 1989 הכיר יד ושם ב- ג’וזף לאנסו ואת בתו תרזה נורי- לאנסון כחסידי אומות העולם על עזרתם בהברחת ילדי היהודים מצרפת לשווייץ והצלת חייהם.

אחד הניצולים שהם עזרו להבריח תיאר אותם כ”דוגמאות נשגבות לאהבה, אומץ ומסירות”.

יוהן בנדרס – Johan Benders

יוהן היה מורה בתיכון באמסטרדם, שלא הסתיר את כעסו כשגורשו היהודים מבית הספר בו למד. הוא עודד את תלמידי הכיתות הגבוהות להשתתף בפעילות מחתרתית של זיוף תעודות זהות וכרטיסי מזון, ויחד עם אשתו חריטדינה, מרפאה בדיבור במקצועה, הפך את ביתם למקלט זמני ליהודים. בני הזוג אספו לביתם שתי אחיות ילדות יהודיות, תלמידות לשעבר של יוהן. רוזלי וקטי ויינברג, שהוריהם שהו במושבה הולנדית במזרח הרחוק, נשארו לגור אצל דודתן שלא יכלה להחזיק בהן יותר. הילדות גרו אצל בני זוג בנדרס עד סוף המלחמה גם אחרי שלדודה כבר לא היה כסף לשלם להם על החזקתן. ב-1943 הצטרפה למשפחה ילדה יהודיה נוספת, לור פולק. ב-4 לאפריל 1943 עצרו אנשי משטרת הביטחון הגרמנים את יוהן, את קטי ואת לור בעקבות הלשנה של שכנים. יוהן הושם בכלא בחשד ששדד את משרד הרשם, כשבכיסו רשימה מוצפנת של 18 כתובות של דירות מסתור של יהודים . הוא נחקר ועונה קשות, ואחרי שיחה עם שכנו לתא, החליט להקריב את חייו כדי להציל את חייהם של היהודים אותם עזר להציל.

ב-6 לאפריל 1943 קפץ יוהן בנדרס אל מותו מחלון תאו בקומה השלישית של בית הכלא בו היה עצור. כמחווה לזכרו צעדו רבים מתלמידיו, מתחת לחלון תאו בבית הכלא, כשהם שורקים את המנון בית-ספרם. אחרי המלחמה קראו על שמו של יוהן בנדרס רחוב באמסטרדם. ב-27 למרץ 1997, הוכרו יוהן בנדרס ואשתו חריטדינה בנדרס-לטרבור כחסידי אומות העולם על ידי יד ושם.

Forsstroem, Lydia –  פורססטרום, לידיה

לידיה פורססטרום ,ילידת  1919 הייתה סטודנטית וחברה בקהילת סטודנטים נוצרים.

בשנות המלחמה, היא התגוררה בדירה בברלין ליד תחנת הרכבת. בשנת 1943 הוצגה על ידי חבריה לאגודה הנוצרית בפני צעירה יהודייה .

שמה של הצעירה היה ליסלוטה פרלס, עובדת סוציאלית יהודייה, שבפברואר 1943 ירדה למחתרת תחת השם קוך.

לידיה לא פגשה לפני כן את ליסולטה ולמרות זאת , הסתירה אותה שנה וחצי בדירתה ושיתפה אותה באוכל שלה. בנוסף, לידיה תמכה ועזרה גם לנשים יהודיות  אחרות ובחודשים האחרונים של המלחמה העבירה מסרים בין אם יהודייה כלואה ובנה היהודי בן ה -14. במעשיה , לידיה הסתכנה מאוד .

ב- 22 באוקטובר 1980 הכריז והכיר יד ושם בלידיה פורסטסטרום כחסידת אומות עולם.

סטן וולס, ג’ורג’ המונד, טומי נובל, אלן אדווארדס, רוג’ר לטצ’פורד, ביל קיבל, ברט המבלינג, ביל סקרוטון, ג’ק בקלי, ווילי פישר

Stan Wells, George Hammond, Tommy Noble, Alan Edwards, Roger Letchford, Bill Keeble, Bert Hambling, Bill Scruton, Jack Buckley, Willy Fisher.

שרה מטוסון בת ה-16 הייתה בין אסירות מחנה הריכוז “שטוטהוף” אשר נלקחו בצעדת מוות לכיוון החוף הבלטי.

מתוך 1,200 אסירות, רק כ-300 הצליחו לשרוד בצעדת המוות והגיעו לכפר “גרוס גולמקאו”, ביניהן שרה, אמה ואחותה. תחת השגחת האס.אס, הן הזדחלו בשלג לבושות בלויים וקבקבי עץ לרגליהם וללא מזון.

בעקבות החרפת התנאים הקשים ומבצעי החיסול המתמשכים, נשלחו יחד עם שאר היהודים הנותרים בגטו למחנה ההשמדה “שטוטהוף” ועם התקרבות הצבא האדום, הן נשלחו בצעדת מוות מערבה.

לאור המצב חסר התקווה שלה ושל חנה, התחננה אמה של שרה בפניה שתנסה לברוח. שרה לא יכלה לשאת את המחשבה לעזוב את אמה ואחותה ולבסוף החליטה שהיא תברח ותנסה למצוא עבורן מזון. היא הצליחה לברוח משורת האסירות ומצאה מסתור באסם, שם התמוטטה מרוב תשישות.

באסם, שרה פגשה קבוצה של שבויי מלחמה בריטים.

סטן וולס עבד באסם של גברת מילר. הוא השתייך לקבוצה של שבויים מלחמה בריטים שנשבו בשנת 1940 בצרפת ואשר הוגלו מזרחה ונכלאו במחנה סמוך לחוף הבלטי, שם הועבדו בעבודות שונות בחוות הגרמניות באזור. וולס מצא נערה מורעבת ותשושה לחלוטין. תחילה, נתן לה מזון ואחר כך הביא אותה לאסירים האחרים כשהיא עטופה במעיל צבאי ישן. האסירים האחרים התגייסו לעזרה. הם הבריחו אותה לתוך מחנה השבויים שלהם, שם הסתירו אותה בתוך מתבן.

לאור מצבה הגופני הקשה שנמשך, הם התחלקו בטיפול בה. הם הביאו לה מזון, טיפלו בכוויות הקור מהם סבלה, השיגו פראפין על מנת להלחם בכינים בשערה, רחצו אותה ודאגו שתבריא. הסכנה שתיחשף הייתה רבה מחשש שתחנת המשטרה שליד כפרם תחשוף אותם.

בשלב מסוים השבויים הבריטים אולצו לעזוב. עקב פינויים בכיוון גרמניה, מציליה הבריטים של שרה סידרו שאשה מקומית תטפל בה עד להגעתו של הצבא האדום.

לאחר השחרור שרה גילתה שהיא היחידה מבני משפחתה שנותרה בחיים. היא עזבה את אירופה והיגרה בארצות הברית. במשך שנים רבות ניסתה לאתר את מציליה, אך רק 25 שנים לאחר סיום המלחמה מצאה אותם ויכלה לחדש איתם את הקשר.

ב-2 בנובמבר 1988, יד ושם הכיר בסטן וולס, ג’ורג’ המונד, טומי נובל ואלן אדווארדס כחסידי אומות העולם. ב-15 במרץ 1989, יד ושם הכיר ברוג’ר לטצ’פורד בתור חסיד אומות העולם. ב- 11 באוקטובר 2011 הכיר יד ושם בביל קיבל, ברט המבלינג, ביל סקרוטון, ג’ק בקלי וווילי פישר כחסידי אומות העולם.

פאול גרונינגר– Paul Gruninger.

פאול היה שוטר בתחנת הגבול בין שוויץ לאוסטריה.

כאשר המצב של היהודים באוסטריה הלך וגבר זרם הפליטים היהודים שניסו לחצות את הגבול בדרך לא חוקית את הגבול לשוויץ התעצם.

באוקטובר 1938 פאול ניצב בפני דילמה מוסרית קשה: האם לגרש את הפליטים היהודים בחזרה לארצם ולטרור האנטישמי, או לעבור

על החוק ולתת לפליטים לחצות את הגבול אף על פי האיסור על כניסתם.

גרונינגר החליט להתעלם מן ההוראות הרשמיות ולאפשר לפליטים להיכנס אל שוויץ, הוא זייף את הרישום שלהם כך שבפספורטים שלהם הופיע שהם הגיעו לשוויץ לפני 1938.

פאול עמד על כך למשפט אך תמיד אמר שהוא לא מתחרט על מעשיו למען הפליטים היהודים ואמר :״מדובר היה בשאלה האם להציל את חייהם של בני אדם שניצבו בפני סכנת חיים, כיצד יכולתי לשקול שיקולים בירוקרטים?״

במרץ 1941 מצא אותו בית המשפט אשם בחריגה מסמכות ובהפרת אמונים. הוא איבד את קצבת הפרישה שלו, נקנס וכן היה צריך לשאת בהוצאות המשפט. בית המשפט הכיר בכך שפעל ממניעים של עזרה לזולת, אך קבע שבתור עובד מדינה היה עליו לציית לחוקים.

אך בשנת 1995 הממשלה השוויצרית הפדראלית ביטלה סוף-סוף את הרשעתו של פאול גרונינגר.

ב-21 באפריל 1971, שנה לפני מותו, העניק יד ושם את תואר חסיד אומות העולם לפאול גרונינגר.

סמפו סוגיהרה  杉原千畝‏

Sempo Sugihara

שימש כקונסול כללי של יפן בקובנה שבליטא.

ב 1940 ליטא סופחה לברית המועצות, הרשויות הסובייטיות החליטו להעביר את הנציגים הקונסולריים הזרים מקובנה, בינהם גם הקונסוליה היפנית. בקובנה היו פליטים יהודים רבים שביקשו לברוח מאירופה אך,

שערי העולם היו נעולים ולא ניתן היה לעבור בברית המועצות ללא ויזה בעלת תוקף ליעד הסופי.

סוגיהרה ידע שלאי קורסאו בים הקריבי שהיה תחת חסותה של הולנד, לא היה צריך אשרות כניסה.

הסובייטים נתנו את הסכמתם לכך שהפליטים יעברו בברית המועצות בדרך לקורסאו אבל בתנאי שיקבלו אשרות מעבר מיפן. ד״ר זרח ורהפטיג ממנהגי המזרח פנו לקונסול סוגיהרה על מנת לקבל אשרות מעבר.

למרות שהממשלת יפן דחתה את ההצעה, סוגיהרה החליט לפעול ולתת אשרות לפליטים היהודים שפנו לקונסוליה. בשבועות הנותרים לפני יציאתו מקובנה שנועדה ל-31 באוגוסט, הקדיש סוגיהרה את מירב זמנו לסיוע ליהודים שפנו לקונסוליה. בין הנמלטים היו תלמידי ישיבה רבים (כמו תלמידי ישיבת מיר), היהודים נמלטו לסין וחיו שם עד סוף המלחמה. בתום המלחמה היהודים עזבו את סין וחלקם עלה לארץ ישראל וחלקם היגרו לארצות הברית.

הונפקו לפחות 1600 אשרות, כאשר לפי אומדנו של סוגיהרה הגיעו מספרן קרוב ל-3500). ב-1947 סוגיהרה התבקש לפרוש מתפקידים דיפומטיים בשל סירובו למלא אחר ההוראות הממשלה.

ב1984 העניק לו יד ושם תואר חסיד אומות עולם.

יונקר וילם יאקוב הנרי ברנד סנדברג

Jonkheer Willem Jakob Henri Berend Sandberg

היה טיפוגרף ואוצר הולנדי וניהל את המוזיאון סטדלייק שבאמסטרדם בין השנים 1945-1963.

בתקופת השואה הוא היה ממארגני תנועת התנגדות לנאצים של אמנים הולנדיים. יונקר כאן זייף תעודות זהות עבור הולנדים שיועדו להישלח למחנות עבודה.

בזמן השילוח של יהודי הולנד למחנות השמדה בתחילת 1942 היה יונקר פעיל במבצע לפיצוץ ולשריפת מטה השלטון הגרמני בו אוכסנו רישומי הארכיון בהם אוזכרו פרטי יהודים שהגסטפו השתמש בהם כדי לחשוף תעודות זהות מזויפות. חומרי הנפץ הוחבאו בביתו של יונקר, בגלל מעורבותו בפעולת החבלה בגסטפו הוצע פרס כספי על ראשו והוא “ירד” למחבוא והשתמש בזהותו של סבו.

יונקר קיבל תואר חסיד אומות עולם ב26 לנובמבר 1968 הוא קיבל תואר זה על פועלו למען הצלת יהודי הולנד תוך כדי סיכון חייו.

אלידה מרגרטה בוסהרט

Alida Margaretha Bosshardt

1913- 2007

אלידה מרגרטה בוסהרט היא הולנדית, שהיתה חברה בארגון נוצרי הולנדי בשם “צבע הישע”. במסגרת פעילותה בארגון היא עבדה בבית ילדים יהודי שנועד עבור משפחות מצוקה.

עם הכיבוש הגרמני של הולנד ב-1941, החלה אלידה לפעול להסתרת ילדים יהודים. תחילה ניסתה להטמיע אותם בין קבוצות ילדים נוצרים, וכשזה נהיה בלתי אפשרי היא מצאה להם מקומות מסתור.

אלידה הסתובבה בסתר וגייסה מזון עבור הילדים תוך כדי שהיא מסכנת את חייה.

בתום המלחמה השיבה אלידה את הילדים היהודים למשפחותיהם.

אלידה סייעה להציל את חייהם של עשרות ילדים יהודים.

בשנת 2004 אלידה הוכרה כחסידת אומות עולם.

Johan (Joop) Westerweel – 

יוהן (יופ) ווסטרוויל

היה מחנך ומורה.

ייסד מחתרת אנטי נאצית (הארגונים והמחתרות האלה עסקו לרוב בזיוף תלושי מזון וכסף, אספו מודיעין, פרסמו עיתונים מחתרתיים וחיבלו בתשתיות שיכולות לסייע לכוחות הנאציים). ביחד עם כמה חברים יהודים ולא יהודים גייס לבית ספרו פליטים, החביא נערים ונערות ברחבי המדינה (הולנד) וכך עברו את הגבול דרך בלגיה וצרפת לספרד (הניטרלית) ובכך הציל 150-300 נערים ונערות יהודים (ויותר). לעיתים היה לילות שלמים עסוק בלהבריח אל הגבול במקום לישון והיה ממשיך את יומו כרגיל.

יופ נתפס בשנת 1944 בזמן ניסיון הברחה של שתי נערות אחיות יהודיות. הוא עונה קשות על ידי הנאצים אך לא הסכים לומר מילה ולא הסגיר אפילו לא פרט מידע אחד. לאחר חמישה חודשים של עינויים קשים, הוצא להורג יופ ווסטרוויל ביחד עם שלושה מחבריו.

יופ ווסטרוויל קיבל פרס חסיד אומות עולם בשנת 1964 ובשנת 1947 ניטע בהרי אפרים בישראל יער זיכרון על שמו ושנים לאחר מכן נטבעה גם מצבת זיכרון לו ולעוזריו.

“אתם עומדים על סף השחרור, בקרוב תגיעו לארץ החרות ותתגשם שאיפתכם לבנות את ארץ ישראל כמולדת לכל יהודי העולם. אני מאחל לאיש ואיש מכם אושר והצלחה. אך אל לכם לשכוח את חבריכם שנפלו בדרך ובקרבן חייהם סללו לכם את הדרך לחרות. זכרו את שושו וקורט הנימאן וכל החברים שנתנו נפשם על הצלת חבריהם. זכרו את סבל העולם ובנו את ארצכם כך שתהיה לכל היושב בה מקור של חופש וזכות קיום ולא תדעו עוד מלחמה. לכולכם אני מאחל מעבר מוצלח לחיי חרות ואושר.”

מתוך דברים שנשא בפני הקבוצה הראשונה שהוברחה לספרד

ג’ן ברזסקי – Jan Brzeski

1909 – 1994

ג’ן טיפל ביהודים אשר התחבאו בבתים הקרובים עליו, הוא ענה לכל קריאה רפואית וביקר יהודים במחבואם, הוא היה הולך בלילות לכפרים קרובים בשביל לעזור. הוא היה משלם לתרופות מכספו האישי.

הוא עזר לאישתו של הרמן ספרבר והוליד את תינוקה לעולם, הוא גם עזר לליליה מטזנר כאשר חלתה בדלקת ריאות וגם עזר לילד אשר התחבא עם אימאו שהיו מתחבאים בכפר קרוב.

פעם כאשר הלך לקנות תרופות, הוא נתפס על ידי המשטרה הגרמנית ונלקח לחדר החקירות ונחקר בשמך חודשים.

יד ושם הכיר בו כחסיד אומות עולם בשנת 1980.

יאן וקטיה קרייב
Yan and Katya krayev

יאן ויקטרינה (קטיה) קרייב היו זוג מבוגר ועני, שגר עם ילדיו בכפר לוסוסנה שבחבל גרודנו.

בשנות ה-20 של המאה ה-20, שמשה יקטרינה כמטפלת לילדי משפחת ז’וקובסקי, משפחה יהודית מגרודנו.

מאז נשארה בקשר עם המשפחה ובעיקר הייתה קרובה לבן, סולומון, שאותו גידלה.

כאשר גרמניה תקפה את ברית המועצות ביוני 1941, ניסה סולומון לברוח מן הכוחות הגרמניים הפולשים, אך נאלץ לשוב לגרודנו. למעלה מ-18 חודש שרד בגטו גרודנו בעזרתה של יקטרינה קרייבה, שנהגה להבריח לו מזון.

 בפברואר 1943, כאשר הגטו חוסל, נמלט סולומון ופנה לבית קרייב. על אף הסכנה, החביאה אותו המשפחה במרתף.

לפני עלות השחר היא עומדת על המשמר לבדוק שהכל תקין. היא מרגיעה את בעלה שלא ידאג כל כך, מפני שהוא חושש לעצמו ולילדים. היא מביאה לו עיתון פעמים אחדות בכל שבוע  ומוסרת לו את כל הבשורות הטובות מן העיר”.

משפחת קרייב חיה בעוני – לא הייתה להם חלקת אדמה משלהם או נכסים אחרים כלשהם. למרות זאת חלקו את מזונם עם סולומון ולא ציפו לשום תמורה.

ב-12 בדצמבר 2000, הכירה יד ושם ביאן ויקטרינה קרייב כחסידי אומות העולם.