האם דייוויד בואי מעניין יותר מהמוזיקה שלו?

“מי אתה?” שאל הנסיך הקטן, “אני נפלתי לכדור הארץ פעם” ענה האיש “אבל חזרתי עכשיו”.

דיויד בואי חי ומת כמו מישהו גדול מהחיים, חייזר, מישהו לא ממש מכאן שבא לביקור והמשיך כעת בדרכו. מישהו שבעצמו נגע באינסוף. הוא מזכיר לנו את האפשרויות העצומות שיש בנו כיצורים אנושיים, מזכיר שהכל אפשרי ורוב הגבולות הן מגבלות דמיוניות שאנחנו שמנו על עצמנו. היצירתיות שוברת התבניות של שיריו, חוויית החלל העצום, העיניים שלו בעלות הצבעים השונים, דמויות פנטסטיות וחייזריות שהוא שיחק בסרטים, דמויות שהוא שיחק על הבמה, דמות א-מינית חצי גבר חצי אישה, כל אלה שברו את הכללים והזכירו לנו את האינסוף והעוצמה שלנו שמחכים להתגלות מעבר לסדר המדומיין שהמצאנו לעצמנו, אם רק נעז לפרוץ אותו. האם זוהי אינה המטרה של האומנות בסופו של דבר? לשבור את התבניות ולהראות לנו את העוצמה והאינסוף? בחיים קצרים שנשלטים על המוות ועל ידי שבריריות גופנו, האם זו לא המשמעות שאנחנו מחפשים? בין אם בעזרת אומנות, בין אם בעזרת מדע או פילוסופיה, לנסות לגעת בנצחי, להתחבר לחוויית האינסוף? דיויד בואי הוא אמן אחד ששילב את המרכיבים הללו ליצירת חיים אחת גדולה.

רקע

הקריירה המוזיקלית של בואי, נפרסה על פני כחמישה עשורים, וזכתה להוקרה בזכות שילובי תחומי אמנות שונים ביצירתו, חלוציותו בסגנונות מוזיקליים רבים ושילוב אלמנטים חזותיים פורצי דרך בהופעותיו. יצירותיו התפרסו על יותר מסוגה מוזיקלית אחת, השינויים המושָגיים (קונספטואליים) שעבר ובעיקר הדרך שבהּ גילם אישיויות שונות, העניקו לו בתקשורת את הכינוי “הזיקית של הרוקנ’רול”.

דיויד בואי היה אמן יצירתי וסקרן, הוא שילב מדע ופילוסופיה בתוך היצירות שלו, יצר מוסיקה, שיחק בסרטים והשאיר חותם חשוב על התרבות שלנו. מבחינתי שיאו האומנותי היה בשנות השבעים, אך הוא המשיך לשמור על רלוונטיות לאורך כל הקריירה שלו, התחדש ויצר את עצמו כל פעם מחדש.

גם 4 שנים אחרי מותו, דמותו נוכחת ביקום התרבותי והרעיוני של מיליונים ברחבי העולם, כדמות שהיא כמעט בת אלמוות, חסינה מפני גבולות הזמן.

חיו המוקדמים

דייוויד בואי נולד כדייוויד רוברט ג’ונס (David Robert Jones) בבריקסטון שבלונדון להורים שלא היו נשואים. כשהיה בן שש עשרה עברה משפחתו לגור בברומלי שבקנט, והוא למד בבית הספר הטכני שבאזור מגוריו.

בגיל חמש עשרה, במהלך ריב על ליבה של בחורה, נחבטה עינו השמאלית כשעל אצבעו של יריבו  הייתה טבעת ממתכת. עינו איבדה את היכולת לזהות גוונים שונים, והצבע החום הוא ששלט מאז בראייתה. על אף שצבע העין נותר כחול, האישון המורחב יצר רושם כי צבעהּ כהה יותר,מה ששיוה לעיניו מראה שהפך לסמלו המסחרי. דרך אגב, החבר המכה, ג’ורג’ אנדרווד ובואי נותרו חברים קרובים, ואנדרווד אף עיצב כמה מעטיפות אלבומיו.

היסטוריה מוזיקלית

ההשפעה המוסיקלית המוקדמת על בואי היתה של מוסיקה שחורה של צ’אק ברי וליטל ריצ’רד. אמו קנתה לו סקסופון מפלסטיק לחג המולד של שנת 1959. לאחר שעבר לנגן בסקסופון אמיתי, הקים את להקתו הראשונה, “הקונראדס”. חברת התקליטים, שעבורה הקליטה הלהקה את הקלטת, לא זיהתה את הכישרון וסירבה להחתים את בואי וחבריו.

במהלך שנות השישים היה חבר במספר להקות כגון “הקינג ביז”, “המאניש בויז” ו”הריוט סקוואד”, שניגנו בעיקר מוסיקת R&B. בתקופה זו פרסם את הקלטתו הראשונה, הסינגל Liza Jane, עם “הקינג ביז”. בהתחלה השתמש בשמו דייוויד ג’ונס, אך בשל הבלבול שנוצר בינו לבין חבר להקת המאנקיס, בחר בשם הבמה בואי, על שם הגיבור מקרב אלמו, ג’יימס בואי.

ב-1967 הוציא בואי את אלבומו הראשון, בחברת מותג “דרם” של חברת דקה, והוא נקרא בפשטות .David Bowie  באלבום שילב האמן בין מוזיקת פופ ומוזיקה פסיכדלית. האלבום נחל כישלון חרוץ במצעדי המוזיקה. בעקבות זאת פרש בואי לתקופה קצרה מתחום המוזיקה לשם לימודי  בודהיזם, ולא הוציא אף לא אלבום אחד במשך שנתיים. במקביל, החל בואי ללמוד פנטומימה בתיאטרון האוונגארד. אומנות זו השפיעה עליו רבות בהמשך הקריירה, שלאורכה הציג עצמו דרך דמויות שונות.
בתקופה זו מכר בואי את שירו הראשון לזמר בשם “אוסקר”, שם הבמה הראשון של המוזיקאי פול ניקולאס. השיר היה “Over the Wall We Go” – סאטירה על בריחות מבתי הכלא בבריטניה. בשנת 1968, סוכנו של בואי, קנט פיט, הפיק סרט באורך חצי שעה שנקרא Love You Till Tuesday, שבו הוצג בואי מבצע מספר משיריו, אך הסרט לא יצא עד לשנת 1984.

בשנת 1969 טעם בואי לראשונה את טעם ההצלחה עם פרסום הסינגל “Space Oddity”. השיר פורסם במקביל לנחיתת האדם הראשון על הירח, אם כי בואי עצמו טוען שהפרסום כלל לא סונכרן במודע עם תאריך הנחיתה). השיר הוא בלדה על  מייג’ור טום, אסטרונאוט שאבד בחלל, מימש את חלומו ובדרך לשם איבד קשר עם כל מה שהיה חשוב ויקר לו לפני כן (ממש כפי שהוא עצמו יחווה בשנים הבאות). השיר עסק בנושא שגרם התרגשות שליוותה את נושא הטיסה בחלל, והגיע למקום החמישי במצעדים בבריטניה.  השיר נכלל באלבום השני שלו, שנקרא כמו קודמו, David Bowie, ויצר בלבול בבריטניה. מספר שנים מאוחר יותר יצא האלבום תחת השם Space Oddity.

בסיום העבודה על השיר “Space Oddity” החל בואי לעבוד יחד עם אמנים שונים כמו מארי פיניגן, כריסטינה אוסטרום ובארי ג’קסון.

בשנת 1970 הוציא בואי את אלבומו השלישי, The Man Who Sold the World – 1970″. באלבום זה זנח את הצליל האקוסטי שאפיין את אלבומיו הקודמים ועבר לסגנון הרוק הכבד. באלבום זה שיתף פעולה לראשונה עם הגיטריסט מיק רונסון, איתו ניגן עד שנת 1973. רוב שירי האלבום היו זהים לסגנון מוזיקת הרוק ששלט בבריטניה באותה תקופה, אך חלק מהשירים היו בעלי סגנונות שונים, כמו השיר הנושא של האלבום, שהיה בהשראת המוזיקה הלטינית. שירים מסוימים באלבום חושפים טפחים בחייו האישיים של בואי, השיר “All The Mad Men” המתאר את הגיגיו של אדם הנחשב למטורף הוקדש לטרי, אחיו המעורער בנפשו של בואי, שנכנס ויצא ממוסדות שיקום שונים כל חייו. כמו כן היו שירים שהציגו את הנושאים בהם עסק בואי, בהם השיר האפי “A Width of a Circle”, בו סיפר על יחסי המין שחווה עם אלוהים והשטן. עטיפת האלבום הציגה את בואי לבוש בשמלה, הופעה ראשונה לחזות האנדרוגינית אותה החל לאמץ בעידודה של אשתו דאז, אנג’לה, שהייתה בעלת נטיות ביסקסואליות (כמו בואי עצמו). המראה השערורייתי עורר סערה קטנה בארצות הברית, שם עטיפת האלבום צונזרה והציגה קטע קומיקס, בלי שום זכר לבואי.

שנה מאוחר יותר, ב-1971, הוציא בואי את האלבום “Hunky Dory”, אשר סימן את התחלתו של שיתוף פעולה מתמשך עם חברת התקליטים תקליטי RCA. את האלבום הפיק בואי יחד עם המפיק הבריטי קן סקוט. באלבום שולבו סגנונות מוזיקליים ונושאים שונים. היו בו נגיעות פופ כמו בשיר “Kooks” אשר הוקדש לבנו התינוק, זואי; האלבום עסק בנושאים בעלי משמעות לבואי כמו נושא ה”הומו סופריור” בשיר “Oh! You Pretty Things”, הסמי-אוטוביוגרפיה “The Bewlay Brothers” שבה לעסוק ביחסיו עם אחיו למחצה טרי, והשיר “Quicksand” שהשראתו הייתה עיסוקו של בואי בבודהיזם. במקביל לכל אלה, חלק משירי האלבום היו מחוות לאליליו של בואי, בהם השיר “Andy Warhol” שדיבר על האמן הרב תחומי אנדי וורהול שאימץ אותו לקומונת האמנים “בית החרושת”; השיר “Song for Bob Dylan” שהיה מעין מכתב פתוח לבוב דילן (בו אף היה מחווה לאלוויס פרסלי כאשר בואי חיקה את קולו של אלוויס בחלק מהשיר), והשיר “Queen Bitch” מחווה ללו ריד ולהקת הוולווט אנדרגראונד. האלבום והסינגל “Changes” מתוכו לא נהיו להיטים בזמנו, אך האלבום היווה בסיס יציב לעלייתו של בואי למעמד של כוכב. “Hunky Dory” נחשב לאלבום היסטורי ולקלאסיקה וזוכה ללא הרף במקומות ראשונים במשאלי פופולריות.

ההצלחה של בואי

בשנת 1972 התרחשה הפריצה הגדולה של בואי ככוכב רוק, בצאת אלבום הקונספט שנחשב לאלבום החשוב ביותר שיצר ולאחד החשובים בהיסטורית המוזיקה: “The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars”. . האלבום מספר את סיפורו של חוצן אנדרוגני בשם זיגי סטארדסט, כוכב רוק אולטימטיבי המגיע לכדור הארץ בתקופה בה הסתבר כי זה יחרב תוך חמש שנים. האלבום אופיין בשילוב החריף בין כל הסגנונות בהם עסק בואי עד לאלבום הנוכחי, מוזיקת פופ, רוק כבד ומוזיקת פולק (מוזיקת עם מקומית, עם השפעות של מוזיקה מאזור יורקשייר). מספר משירי האלבום הפכו לקלאסיקות רוק, בהם “Ziggy Stardust”, “Moonage Daydream”, “Hang on to Yourself” ו-“Suffragette City”. עם יציאתו זכה האלבום להצלחה כבירה: הוא הגיע למקום החמישי במצעדים של בריטניה, והסינגל מהאלבום, “Starman”, הגיע למקום העשירי. הצלחת האלבום הביאה גם להצלחה מאוחרת של אלבומו הקודם של בואי Hunky Dory” .

במקביל לאלבום, בואי יצא למסע הופעות בה הפיח חיים בדמותו הבדיונית של זיגי סטארדסט, והציג את עצמו בתור החייזר שיצר, חמוש בשיער אדום בוהק, בגדים ראוותניים ואיפור כבד ששינה לחלוטין את זהותו המקורית. מסע ההופעות זכה לרווחים ותשבוחות, כאשר בואי שילב בהצלחה רבה את המוזיקה עם אלמנטיים וגירויים חזותיים כמו תלבושות שערוריתיות, תפאורות ביזאריות ותיאטרליות מוחצנת.

עם הצלחתו המסחרית החל בואי לשווק ולהפיק בשביל מי שהיה בעבר אחד מגיבורי הרוק שלו, אלבום הסולו של לו ריד.

בשנת 1973 פרסמו  בואי ולהקת הליווי שלו, “עכבישי המאדים” את האלבום “Aladdin Sane”. האלבום תואר בפי בואי כ”זיגי נוסע לאמריקה”, שכן כל שירי האלבום נכתבו במהלך נסיעה על ספינות, אוטובוסים או רכבות במהלך מסע ההופעות בארצות הברית. עטיפת האלבום תוארה כמפחידה ביותר והיא הציגה את בואי כזיגי סטארדסט בעירום, עם ברק בצבעי אדום, כחול ושחור לאורך פניו. האלבום כלל בתוכו את הסינגל המצליח “The Jean Genie”, שהגיע למקום השני במצעדים של בריטניה.

ההופעות של בואי בתקופה זו כללו שירים מאלבומיו הראשונים, אך בעיקר משני אלבומיו האחרונים, בהם זיגי סטארדסט היה הכי דומיננטי. הופעות אלו היו טעונות מבחינה תיאטרלית, בואי היה מחליף ללא הרף את תלבושותיו. בואי טוען שבתקופה זו החל לסבול מבלבול בין זהותו לזהותו של זיגי, מצב שהוחרף עקב שימוש הולך וגובר בסמים שונים.

באוקטובר של אותה שנה הוציא בואי בלחץ חברת התקליטים שמיהרה להפיק רווחים משיא תהילתו, אלבום מחווה לשיריו האהובים משנות השישים, Pin Ups. האלבום הגיע לראש המצעדים בבריטניה, ובואי הפך למוזיקאי המוכר ביותר בבריטניה דאז.

בשנת 1974  פרסם בואי את האלבום Diamond Dogs.  האלבום היה אופרת רוק שהתבססה על הרומן הבדיוני 1984  מאת ג’ורג’ אורוול, שהשפיע רבות על בואי באותה תקופה.  האלבום מכיל כמה מפסגות הרוק של בואי, אך מעל לכל בולט השיר 1984,  הנחשב ליצירה המוזיקלית שבישרה את בוא הדיסקו. במקור היה השיר מורכב משני שירים, אך לקראת העריכה הסופית של האלבום הסיר בואי את השיר השני שנקרא Dodo ו-1984 נותר שיר אחד. תוכניותיו הנוספות של בואי היו להפוך את האלבום לסרט, אך אלו מעולם לא התממשו.

במהלך סיבוב הופעות בצפון אמריקה צולם בואי לסרט הדוקומנטרי Cracked Actor. צילומי הסרט היוו הוכחות להרגלי השימוש בקוקאין של בואי, כאשר הוא צולם מושך באפו בחוזקה במושב האחורי של מכוניתו, בטענה ש”היה זבוב בחלב שלו”.

בשנת 1975 פרסם בואי את האלבום Young Americans. אלבום זה סימן את המעבר הסופי של בואי לכיוון מוזיקת פאנק ודיסקו, ונטישת הדמות והסגנון המוזיקלי שליוו את דמות זיגי סטארדסט, למורת רוחם של מעריציו. האלבום כלל את הלהיט הראשון של בואי אשר הגיע לראש המצעדים בארצות הברית, Fame, שנכתב יחד עם ג’ון לנון, אשר תרם גם קולות ליווי. על אף האופי השטחי שהיה קיים באלבום בהשוואה לקודמיו, זכה בואי למחמאות מאומני מוזיקת Soul שחורים כמו ג’יימס בראון שטען כי “זוהי אחת המחוות המעולות ביותר למוזיקה השחורה” .

בשנת 1976 הוציא בואי את האלבום Station to Station, שהציג גרסה אפלה יותר של דימוי הפלסטיק סול שאימץ לעצמו. דימוי זה התגבש מאוחר יותר לעוד אחת מדמויותיו של בואי, הפעם בתור “הדוכס הצנום והלבן”. באופן ויזואלי הדמות הייתה זהה לזו של תומאס ג’רום ניוטון, הדמות שבואי גילם בסרט “האיש שנפל מכוכב אחר”. אלבום זה היווה שלב ביניים בקריירה של בואי. מצד אחד הוא חיזק את סגנון הפאנק והסול שבאלבומו הקודם, אך מהצד השני גם היווה בסיס לשימוש בסינתיסייזר באלבומיו הבאים. בתקופה זו היה בואי תלוי באופן מוחלט בסמים (דוגמה בשיר הנושא בו שר בואי: זה לא על ידי השפעת הקוקאין אולי זוהי אהבה “Its not by side effect of the cocaine I think it must love”  . מצבו הנפשי המעורער בא לידי ביטוי בריאיון שהעניק בשידור חי לטלוויזיה, ובו לא הצליח לייצר ולו משפט קוהרנטי אחד. בנוסף לכך, כוחו הפיזי של בואי החל להתערער, מאחר שאיבד משקל רב מגופו.

בנוסף, החלו לצוץ שמועות שבהשקפותיו היה בואי פשיסט, לאחר הצהרות תמוהות שלו כמו בראיון לקמרון קרואו במאי 1976: “היטלר היה כוכב הרוק הראשון בהיסטוריה” או “בריטניה תרוויח הרבה משלטון פשיסטי”. לאחר מכן פרסם הבהרה לפיה הוא דוחה כל האשמה כזו וכל מעורבות בפשיזם.

בשנת 1976 עבר בואי לברלין על מנת להתנקות מסמים לחלוטין, ולהחזיר את הקריירה שלו למסלולה. בתקופה בה שהה שם החל לגלות עניין בסצנת המוזיקה הגרמנית, בזמן שחלק דירה יחד עם איגי פופ. בתקופה זו הוא הפיק שלושה אלבומי פופ שנקראו “טרילוגיית ברלין”. חלק ניכר מהעבודה על הטרילוגיה הייתה של המוזיקאי בריאן אינו, בכתיבת השירים ובעבודת הקלידים שאמר על האלבום הראשון בטרילוגיה – “בואי רצה לעשות אלבום בלתי מתפשר המשדר בדיוק מה שהוא מרגיש, ושלא היה לו אכפת אם זה יהיה אלבום להיט ושההקלטות יהיו כל כך מבולגנות עד שאף אחד לא יסכים להפיץ את האלבום”. הטרילוגיה הושפעה מאמנים גרמניים שונים. חלקים באלבומים היו קטעים אינסטרומנטליים בלבד. האלבום הבולט בטרילוגיה היה  “Heroes”, שיר הנושא  נכתב בהשראה מזוג אוהבים שראה דרך חלון האולפן ( המפיק ויסקונטי וחברתו), אשר התנשקו ליד חומת ברלין, מתחת למגדלי השמירה. מקום המפגש היה תמוה ביותר בעיני בואי, והוא דמיין לעצמו שהשניים מנהלים רומן אסור. רוח האלבומים תאמה את אווירת המלחמה הקרה ששררה באותה תקופה, כאשר ברלין המחולקת לשניים היוותה את ההשראה ליצירתם.

ב1981 הופיע בואי בהופעת אורח בסרט גרמני אשר סיפר את סיפורה האמיתי של כריסטיאנה פ., נערה ברלינאית בת 13 אשר מתמכרת להרואין ומידרדרת לזנות. הפסקול של הסרט  כלל גרסה של “Heroes”, אשר הושרה בגרמנית.

בשנת 1980  פרסם בואי את האלבום Scary Monsters (and Super Creeps). האלבום כלל את הלהיט Ashes to Ashes,  והציג את עבודת הסינתיסייזרים של הגיטריסט צ’אק האמר. האלבום מהווה חזרה אל הדמות הראשונה של בואי, מייג’ור טום מ-Space Oddity. הדימויים שאפפו את הווידאו קליפים של שירי האלבום נתנו חשיפה לתנועה ה”נאו רומנטית” המחתרתית.

על אף שהאלבום המשיך לפי העקרונות של טרילוגיית ברלין, המבקרים החשיבו אותו כיותר נגיש, במלל ובמוזיקה, מה שככל הנראה הציג את הלך הדברים שעברו על בואי במהלך ההתנסויות שלו.

באותה תקופה בואי התגרש מאשתו אנג’י, נגמל מהסמים,  והגישה שלו כלפי האופן בו צריך לכתוב מוזיקה השתנתה לחלוטין. האלבום כלל הרבה נגיעות של מוזיקת רוק כבד, כולל קטעי גיטרה זהים מעבודות של פיט טאונסנד ורוברט פריפ. בנוסף לשינויים האמנותיים שעבר באותה תקופה, החל בואי בספטמבר של אותה שנה לככב בברודוויי במחזה “איש הפיל”.

בשנת 1981 חבר בואי ללהקת קווין לביצוע ספונטני לשיר משותף בשם Under Pressure. השיר הפך ללהיט אדיר והסינגל שלו הגיע לראש המצעדים בבריטניה.

בשנת 1983 זכה בואי לראשונה להצלחה מסחרית עולמית, עם האלבום Let’s Dance, אלבום מוזיקת דאנס אשר הציג את הפרידה של בואי מהסגנון הברלינאי, בו דבק מאז סוף שנות ה-70. השיר Let’s Dance הגיע לראש המצעדים הן בארצות הברית והן בבריטניה, ולווה בקליפ הזוכה לשידור עד היום ברשתות המוזיקה הטלוויזיוניות.

באותה שנה כיכב בואי בתפקיד הראשי בסרטו של נגיסה אושימה, “חג שמח, מיסטר לורנס”.

אלבומו הבא של בואי Tonight שיצא בשנת 1984, היה גם הוא אלבום דאנס, וכלל שיתוף פעולה עם טינה טרנר, ואיגי פופ, וכן גם כלל גירסת כיסוי לשירם של הביץ’ בויז, God Only Knows. המבקרים קיטלגו את האלבום כעבודה ללא כל מאמץ. האלבום נכשל מסחרית, ככל הנראה הייתה העובדה שרוב שיריו היו גרסאות כיסוי וגרסאות מחודשות לשיריו הישנים. השיר הבולט באלבום, Blue Jean,  אשר הווידאו קליפ שלו, סרטון באורך 22 דקות, שיקף את העניין של בואי בשילוב בין תחומי אומנות שונים יחד עם מוזיקה. הסרטון זיכה את בואי באותה שנה בפרס הגראמי היחיד שלו, בקטגוריית הווידאו קליפ הטוב ביותר.

בשנת 1986 הופיע בואי ב 2 סרטים – Absolute Beginners,  שבואי כתב לו את שיר הנושא, וכן בתפקיד ראשי בסרטו של ג’ים הנסון, המבוך, בתור ג’ארת’, מלך הגובלינים, אשר חוטף את אחיה התינוק של נערה בת שש עשרה על מנת להפכו לגובלין. בואי כתב חמישה משיריו של הסרט.

אלבומו האחרון של בואי בשנות השמונים היה Never Let Me Down, שיצא בשנת 1987, אשר נטש את הסאונד שאפיין את אלבומיו האחרונים, לטובת מוזיקת רוק עם נגיעות גראנג’. האלבום הגיע למקום השישי במצעדים בבריטניה, וכלל את הסינגלים המצליחים Day In, Day Out, Time Will Crawl ו-Never Let Me Down. על אף הצלחתו המסחרית, האלבום גרר ביקורות מהחמורות ביותר שבואי סבל מהן, בין היתר “תוצר חסר כל זהות”. מספר שנים מאוחר יותר בואי עצמו טען כי האלבום הוא אכן הגרוע ביותר שהוציא.

בשנת 1989, לראשונה מאז שנות השבעים, הקים בואי להקה פורמלית בשם “מכונת הפח”, הלהקה יצאה למסע הופעות עולמי, בה הוצג בואי בגרסה פחות מלוטשת מבעבר, מרופט ולא מגולח. על אף ההצלחה ההתחלתית של הלהקה, בואי חש תסכול מהעובדה שרבים מרעיונותיו נדחו או שונו על ידי שאר חברי הלהקה.

בשנות התשעים מיקד בואי את פעילותו בהופעות באצטדיונים, שם ניגן רבים מלהיטי העבר שלו. מסע ההופעות גרר קהל רב, ככל הנראה לאור העובדה שבואי הכריז כי זו תהיה הפעם האחרונה בה יבצע את להיטיו על הבמות. בסופו של דבר, שלא בהפתעה לא עמד בואי בהצהרתו.

אלבומיו הבאים נחלו כישלון מסחרי  וגרמו לתדמית שלילית בתקשורת –  Tin Machine II, שעטיפתו כללה פסלים עירומים ואלבום ההופעה Tin Machine Live: Oy Vey, Baby,

בשנת 1992, נישא בואי לדוגמנית הסומלית, אימאן.

בשנת 1993  הוציא בואי את האלבום שהושפע ממוזיקת הג’אז, סול וההיפ הופ, Black Tie White Noise. האלבום כלל שיתוף פעולה מחודש עם מפיק האלבום Let’s Dance, נייל רוג’רס, ועל אך שנחשב בידי המבקרים כהרבה יותר נעלה, הציבור לא ידע איך לקבל את האלבום.

בשנת 1995 הוציא בואי את האלבום Outside, אשר היה אמור להיות חלק ראשון בסדרת אלבומים שעסקה באומנות ורצח. האלבום היה נקודת ציון כאשר בואי חזר לעבוד עם בריאן אינו. באלבום הוצגו מספר דמויות מסיפוריו הקצרים של בואי. הוא זכה להצלחה רבה והחזיר את בואי לקדמת הבמה בקרב מעריצי הרוק, עם סינגלים מצליחים כמו Hallo Spaceboy, Strangers When We Meet ו-The Hearts Filthy Lesson.

בשנת 1997 זכה לתגובות הנלהבות ביותר מאז Let’s Dance, עם האלבום Earthling. באלבום זה, יצר בואי יצירה שלמה ומקורית בסגנון שהיה באותה העת בחיתוליו, הג’אנגל, והלביש עליו את הסגנון הייחודי שלו. האלבום הניב מספר להיטים כשבראשם Little Wonder, שנכתב במקורו לסרט של פול ורהובן משנת 1995 וזכה הפעם לעיבוד של טרנט רנזור, וכן גם הסינגל Telling Lies שהופץ באינטרנט. האלבום כלל אנרגיות רבות, לצד פחות ניסויים במקצבים אלקטרוניים, אך עדיין היה קיים בו הסאונד המובהק של בואי.

בשנת 1999 חיבר בואי מוזיקה למשחק מחשב בשם Omikron: The Nomad Soul. בואי ואשתו, אימאן, הופיעו במשחק בתור דמויות. באותה שנה פרסם בואי את האלבום ‘hours. האלבום סימל את עזיבתו של בואי מהמוזיקה האלקטרונית לכיוון שימוש בכלי נגינה מסורתיים למוזיקת רוק. רבים רואים במהלך זה כהשלמה פנימית של בואי עם העובדה שהוא הולך ומתבגר.

האלבום Heathen שיצא בשנת 2002, אופיין בסאונד האפל והאטמוספירי שבו, ובתור האלבום המצליח ביותר של בואי מזה שנים. האלבום כלל בתוכו גירסת כיסוי לשירם של הפיקסיז, Cacuts. הסינגלים Slow Burn עם פיט טאונסנד על הגיטרה.

ב-8 בינואר 2016, יום הולדתו ה-69, יצא אלבום האולפן האחרון של בואי, שנקרא Blackstar, בו מנגנים מוזיקאי ג’אז. “תסתכלו עליי, אני בגן עדן”, שר בואי ב-“Lazarus” הסינגל האחרון שלו. בואי ידע שהוא חולה בסרטן, והפך את האלבום האחרון שלו,” Blackstar”, למעין מצבה מוזיקלית, הרפתקה יצירתית אחרונה שספק מסכמת וספק נפרדת מהעולם. בכך הפך בואי לאמן הראשון שיצר אלבום קונספט על המוות הקרב שלו. הוא בחר לעצב את הנרטיב של המוות שלו, לסכם בעצמו את היצירה שלו במקום לתת למבקרים ולקהל להגיד את המילה האחרונה.

האלבום יצא יומיים לפני מותו של בואי, אך הרמזים הגיעו עוד לפני. כשהקליפ לשיר הנושא מתוך האלבום יצא בנובמבר 2015, חודשיים לפני מותו של בואי, הייתה בו אווירה מפחידה של פרידה קרבה. הוא נפתח באסטרונאוט מת בפלנטה מרוחקת: כנראה מייג’ור טום, אחת הדמויות הראשונות שיצר בואי.

הקליפים שליוו את האלבום, בבימוי של ג’ונה רנק, מעמיקים את התעלומה שהאלבום יוצר באמצעות עולם דימויים אפל ומוזר, שאפשר להעמיק בפרשנויות בו עד אינסוף. באלבום הפיזי הוחבאו לא מעט אימג’ים ומסרים, את חלקם אפשר לראות רק אם בוחנים את התקליט בזוויות ספציפיות של אור. את הסימנים והסמלים בו מנסים המאזינים לפענח עד היום.

ב-10 בינואר 2016, נפטר בואי בביתו לאחר מאבק של כ-18 חודשים במחלת סרטן הכבד.[7] על פי בקשתו בצוואתו, גופתו נשרפה כעבור יומיים בניו ג’רזי. לפי בקשתו, בני משפחתו לא נכחו בטקס השרפה.

בואי דורג במקום ה-39 בקטגוריית “האמנים הגדולים בכל הזמנים” במגזין הרולינג סטון.

רוק חללי

דיויד בואי המציא כמעט בעצמו סוג חדש של יצירות רוק, רוק חללי ופנטסטי. space rock הוא הצליח ליצור בעזרת המילים והמוסיקה חווייה של ריחוף, טיל ששולח אותך אל החלל והריק האינסופי.

הפעם הראשונה שהתוודענו לסגנון זה היה בלהיט הראשון שלו, space oddity משנת 1969, שבו הכיר לעולם את הדמות של מייג’ור טום – טייס חלל שנשלח למשימת יחיד במעמקי החלל ממנה הוא לא יחזור, כשבקשתו האחרונה מ”פיקוד הקרקע” היא למסור את אהבתו לאשתו אותה הוא לא יראה יותר. כדי ליצור את התחושה שגם אנחנו נשלחים לעומק החלל ללא אפשרות חזרה כמו מייג’ור טום, בואי השתמש בהרבה אפקטים מוסיקליים. אין לשיר מבנה ברור והתיפוף לאורך השיר מאד שונה ומוזר. במקום לתת את הקצב של השיר בצורה פשוטה ורקידה, התיפוף משתנה ולא חוזר על עצמו. התחושה שמתקבלת היא מעין חוסר איזון, יציאה משיווי משקל. לאורך כל הבית הראשון שומעים “מאחור” את הספירה לאחור לקראת המראת הטיל וכשהספירה מגיעה לאפס, הגיטרות נכנסות ומדמות את ההמראה. בפזמון יש לפתע מחיאות כפיים משום מקום, והשיר מתחיל ב- fade in (לאט לאט מתחזק) ונגמר ב- fade out (המוסיקה ממשיכה כל הזמן והולכת ונחלשת) כך שנראה שהשיר נצחי, אף פעם לא התחיל ואף פעם לא נגמר. אנחנו ממשיכים להיסחף ברחבי החלל כמו מייג’ור טום. איזו יצירת רוק! איזה !space rock

את הרעיון לשיר בואי קיבל לאחר שראה במגזין טיים את התמונה הראשונה של כדור הארץ שצולמה מהירח (על ידי לוויין). בנוסף הוא הושפע מהספר של ארתור סי קלארק והסרט של סטנלי קובריק “2001: אודיסאה בחלל” שיצא שנה קודם בשנת 1968.

כך התחילה לה טרילוגיית מייג’ור טום. הדמות שלו תופיע שוב בערך עשר שנים אחרי בשיר אחר של בואי. לאחר שהוא התמכר לסמים והצליח להתגבר על כך הוא הוציא בשנת 1980 יצירת רוק נוספת עם מייג’ור טום בשם .ashes to ashes השיר מדבר על ההתמכרות שלו לסמים ועל המאבק להתגבר על הדחף לקחת עוד מנה. מסתבר שמייג’ור טום שלנו הוא נרקומן. הטיסה לחלל שלו היא רק טיסה סמלית, הוא פשוט בהיי. אבל אחרי ההרגשה הטובה באה הנפילה והוא נמצא ב”תחתית של כל הזמנים”. דיויד בואי פותח את הנפש שלו מולנו ומספר איך כל פעם מחדש הוא צריך להילחם בקול הקטן בראשו ששואל ומנקר “אני מאושר, האם אתה מאושר?” כמו איזה נרקומן שמוכר סמים ומבטיח לך שרק אם תיקח את המנה הבאה הכל יהיה בסדר. בשיא השיר בואי המכור צועק משפט שצובט את הלב, “אני רוצה לשבור את הקרח, אני רוצה לרדת עכשיו!” השיר נגמר במשפט האלמותי שחוזר עוד ועוד ב- fade out “אמא שלי תמיד הזהירה אותי לא להתעסק עם מייג’ור טום”. שיר אישי שעטוף במוסיקת חלל משובחת וקליפ הזוי ופנטסטי.

השיר השלישי בטרילוגיית מייג’ור טום נוצר בשנות התשעים. להקת Pet shop boys לקחו את השיר Hello space boy של בואי והפכו אותו למיזוג מצויין של רוק אלקטרוני. שיר קצבי עם קליפ קופצני שמדבר על המשבר שאנחנו חיים בו כיום. עולם בו הכל פתוח, אבל חסר משמעות וכיוון ערכי. מעין הלם העתיד. הוא שואל בשיר “האם אתאתה אוהבת בנים או בנות? זה מבלבל בימינו, אבל אבק ירח יכסה אותך”. ובשיא השיר פשוט אומר “הכאוס הזה הורג אותי”. ומה התוצאה? שכבר אין אהבה, אין עומק, אין משמעות – “אז, להתראות אהבה, כן להתראות אהבה, שלום ילד החלל”. המוסיקה הקצבית והאלקטרונית בשילוב הגיטרות המנסרות מעבירים את הכאוטיות הזו ואת המצוקה

מלבד מייג’ור טום היו לדיויד בואי עוד יצירות חלל רבות, יצירות כמו Life on mars שמציג רוק קברטי ושואל האם יש חיים במאדים, Rock and Roll suicide המופתי שמציג כוכב רוק תקוע ששוקל להתאבד, אך בשיא השיר בואי קורא לו לזכור שיש בו אהבה ושהאהבה יכולה להציל אותו אם הוא ייתן לה הזדמנות. המוסיקה נפלאה, מתחילה שקטה והולכת ומתחזקת עד לשיא השיר בו בואי צועק (לעצמו?) להחזיק מעמד ולחוש את האהבה- “אתה לא לבד, רק תן לי את ידך!”. המשפט הזה מתאים לכל כך הרבה זמרי וזמרות רוק שלא ידעו איך להתמודד עם ההצלחה והתאבדו. יצירה נפלאה נוספת מאותו אלבום (עלייתו ונפילתו של זיגי סטרדסט והעכבישים ממאדים) נקראת  five years , שמבוסס על חלום שבואי חלם. השיר מדבר על כך שסוף העולם אמור להגיע בעוד חמש שנים והמוסיקה נשמעת כאילו היא לקוחה מחלום שהופך לסיוט. בסוף השיר יש קטע עוצמתי בו הוא צועק וחוזר וצועק על כך שנשארו לנו רק חמש שנים, זה כל מה שנשאר.

דיויד בואי בעל אלף הזהויות

“יש פופ, יש רוק וישנו דיוויד בואי”.

דיוויד בואי, האמן בן אלף הפרצופים, נחשב לאמן הרוק בעל מגוון הזהויות הגדול ביותר. הוא לבש והסיר בקצב מהיר מספר רב של דמויות שהעסיקו את מעריציו ומבקרי המוזיקה שתהו לגבי זהותו המינית והאישית, וכן לגבי יחסיו המסובכים עם התהילה שזכה לה.

הסרט Velvet Goldmine (1998) בבימויו של טוד היינס מעביר היטב את התחושות ואת מגוון הזהויות שבואי אמץ.

דיויד בואי ביטא יותר מכל אמן אחר את המעבר משנות ה-60 האופטימיות לשנות-70 ההדוניסטיות וההרסניות. תופעה זו התאפיינה גם בשינויים בחברה הבריטית, אשר באה לידי ביטוי בחברה האנגלית כאשר מיעוטים צבעוניים החלו לצאת מהשכונות שהתרכזו בהן החל משנות ה-50.

אלבומו פורץ הדרך של בואי – פנטזיית המדע הדמיונית הגלאמית The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars (1972) –  פרץ את הדרך לאנרגיות האמביוולנטיות המיניות, בעלות הסקס אפיל ההרסני, השחור והגותי שאפיין את מהפכת הפאנק שנים מספר מאוחר יותר.  אלבום זה יצר בקרב המעריצים גל היסטריה שהזכיר את ימי הביטלמניה.

באלבום Aladdin Sane, מ 1973, החל בואי לחקור את עולם הניגודים, העולם העתידני והאפל שיצר ג’ורג’ אורוול בספרו 1984.

בהמשך,  המציא את עצמו כזמר נשמה שחור כחול עיניים (Young Americans, 1975), אמן אלקטרוניקה ניסיוני (Station to Station, 1976) ולבסוף זמר רוק אמנותי דקדנטי (Low, 1977; Heroes, 1978). .

בין לבין הופיע בואי כחייזר ,(The Man Who Fell to Earth, 1978) והציג את עצמו כמשיח פאשיסטי כשהגיע ברכבת מיוחדת לתחנת פדינגטון בלונדון, מצדיע במועל יד. אלבומו ,Scary Monster, אשר נחשב לאלבומו הגדול האחרון, מסכם לא רק את העשור החשוב והיצירתי ביותר של בואי אלא אף את שפע הדמויות והסגנונות שיצר.

דיוויד בואי היה מהראשונים שהחצין את נטייתו המינית. רבים זוכרים את בואי כמוזיקאי הרוק הראשון שהצהיר על היותו ביסקסואל. ביולי 1972הופיע בבי־בי־סי בתוכנית. “Top of the Pops” המחוות הביסקסואליות שהביע כלפי הגיטריסט שלו, מיק רונסון, במהלך השיר “Moonage Daydream” , שערו בצבע הגזר ועיניו הצבעוניות הותירו 15 מיליון צופים המומים. הצעירים שבהם ניסו לעכל את המחוות המיניות, והוריהם נתקפו חרדה. כך הפך בואי למוזיקאי הראשון שיש לראותו ולא רק להאזין לו. אולם אף על פי שהנטייה ההומוסקסואלית הייתה חלק מסגנון חייו, היא גם הייתה חלק מהניסיון של אשתו, אנג’י, “למכור” את בעלה כבעל אישיות חמקמקה. עבור בואי הפוזה הייתה פעמים רבות גם המהות.

עטיפות תקליטיו בשנות ה-70 סיפרו טוב יותר משיריו את השינויים החיצוניים שעבר: אמן דראג ב־,The Man who Sold the World  הסרבל הפסיכדלי ב־, Ziggy Stardust האיפור הזוהר בעל מוטיבים מיניים ב־Alladin Sane , הדוכס הרזה הדקיק בנוסח גיבור סרטים בקולנוע הוויימארי ב־From ,Station to Station חייזר מכוכב אחר ב־, Low בובה ב־Heroes ליצן בסגנון לינדסי קמפ ב־Scary Monsters ולבקן זוהר הטרוסקסואל באלבום הדיסקו. Let’s Dance

בשיריו, כמו בדמויות שיצר על עטיפות תקליטיו והופעותיו, לא ברור אם הוא מניפולטור או גאון מלידה עם חולשות מסוימות באישיותו, אם הוא מאמין במסרים ששם בפי הדמויות השונות שגילם.

זהותו החצויה של בואי השפיעה גם על תרבות האוונגרד האמריקאית. בואי מיזג את המורשת התרבותית הבריטית עם השפעות תרבות הנגד הניו יורקית האוונגרד.

האלבום האחרון

שיר הנושא של האלבום – כוכב שחור, הוא יצירת רוק ארוכה, מסתורית ולא ברורה. ספק הזיות של מישהו שלוקח משככי כאבים חזקים מול מחלת הסרטן, ספק אמירה על החיים, המשמעות והמוות הודאי. השיר והקליפ משלימים אחד את השני ומשובצים בסמלים רבים. בקליפ רואים בעצם שני סיפורים שמתמזגים. בסיפור הראשון נראה שאסטרונאוט אנושי הגיע לפלנטה אחרת ומת בה לפני זמן רב. שימו לב לגולגולת המקושטת בתכשיטים של האסטרונאוט בתחילת הקליפ ובהמשכו ושימו לב שהאשה שמוציאה את הגולגולת מחליפת האסטרונאוט אינה אנושית, יש לה זנב. בכל פעם שיש ליקוי חמה (נראה כמו כוכב שחור) קבוצת הנשים הזו עושה טקס כלשהו. כנראה שמישהי מהן ראתה בעבר הרחוק את האסטרונאוט נופל לפלנטה שלהם ומאז הוא המלאך שנפל אליהן ולכן הן סוגדות לו במהלך הטקס (בנצרות מלאך שנפל הוא כינוי לשטן, המלאך שסרח). האם האסטרונאוט הוא דיויד בואי? ואולי זו היתה המשימה האחרונה של מייג’ור טום? הטקס נראה כמו טקסים שמאניים ופאגאניים עתיקים מהימים שלפני הדתות הגדולות (ריקודים אקסטטיים, נשים כוהנות, סגידה לטבע. טקסים שהנצרות תגדיר אחר כך כשטניים ואסורים). בסיפור השני רואים אנשים שהוצאו להורג על ידי צליבה. לקראת סוף הקליפ מגיע אליהם יצור מפחיד, זהו המוות שבא לקחת אותם. הם מוציאים לו לשון וכאילו בזים לו, אבל לא יכולים באמת לעצור אותו (ממש כמו הסרטן שהרג את דיויד בואי). הקליפ נגמר בעצם במוות שלהם ובסוף הטקס הפאגאני שסוגד לאסטרונאוט – המלאך שנפל. הרמיזות למוות ההולך ומתקרב אליו ברורות. אי אפשר להתכחש למוות, אחריו אין כלום (הקליפ נגמר). המילים בשיר מספרות על הוצאה להורג טקסית ע”י נשים. אחריה אחת הנשים נעמדת ואומרת “כמה אנשים משקרים במקום ללכת בדרך הישר? (כנראה הכוונה לכך שאנחנו מספרים לעצמנו סיפורים במקום לקבל את סופיות המוות). לפי השיר, האישה הזו תופסת את מקומו של הנביא שהוצא להורג ומתחילה “לבכות באומץ” (כנראה כי היא היחידה שמבינה שהמוות סופי ומוחלט). מיד אחרי שהיא בוכה היא פונה לשאר נשות הטקס והופכת בעצם לנביאה הבאה. נראה שדיויד בואי משתעשע ברעיון שאולי אחרי מותו הוא יהפוך לאייקון של “המוזרים” והשונים (הוא האסטרונאוט בשיר, האיש שנפל לכדור הארץ) ומשם אולי תתפתח מעין רוחניות חדשה של המוזרים וכזו שלא מספרת אשליות לגבי המוות.

כל השיר מלא במוטיבים של האחר, המוזר והחריג, החל מהטקסים האסורים, דרך תיאורים של הנביאה החדשה על כך ש”נולדנו הפוך” ועד לכוכב השחור עצמו שמוגדר בשיר רק על פי מה הוא לא. הוא אומר “אני לא כוכב רוק, אני לא כוכב פופ, אני לא כוכב קולנוע, אני לא כוכב פורנו, אני לא כוכב זוהר.. אני כוכב שחור”. לדעתי הוא מנסה להגיד לשומעים שמה שמשותף לכל מה שהוא עשה בחייו, המוסיקה, הקולנוע, הרכילות המינית עליו, זה הנסיון לשבור את השגרתי ולפרוץ למחוזות שונים ומשונים. לפרוץ את הגבולות כדי לנשק את האינסוף.

מעורבות פוליטית

דיוויד בואי היה אמן מעורב פוליטית ואמנותית בעשרות פרויקטים והביע דעות פוליטיות נחרצות בנושאים שונים שהעסיקו את החברה האנגלית בשנות ה-70 . החלק השני של הספר סוקר את עיסוקו של בואי בצמתים אמנותיים־פוליטיים מרכזיים בחייו: תקופת שהייתו בברלין באמצע שנות ה-70, נטייתו הפוליטית למשטר סמכותי באותה תקופה, ולבסוף הסרטים שבהם שיחק. בערך באותה תקופה החל בואי, לצד אמנים בריטיים ידועים אחרים, להגיב על המצב החברתי הקשה בבריטניה בשורה של התבטאויות שהותירו רושם קשה בקרב מעריציו. פיל וגליה קולקטיב מתארים את הסצנה המוזיקלית הפרה־פאנקית באמצע שנות ה-70 בבריטניה ואת מקומו של בואי בה.

עיתונות המוזיקה עסקה בהרחבה בדעות שהשמיע דיוויד בואי בעד פאשיזם, בעיקר במה שהזמר הגדיר כ”מחווה תיאטרלית”: הצדעה במועל יד לקהל שקיבל את פניו עם חזרתו ללונדון ב-1976. ברור שבבריטניה הפאשיסטית שבואי – כך נטען – יצר בדמיונו, הוא היה אחד הראשונים שהיו מעמידים לקיר או מגרשים מהמדינה, כפי שהפינק פלויד, רוג’ר ווטרס ואלן פרקר תיארו באלבום והסרט The Wall. לטענתם, אף על פי שהעיסוק של בואי בפאשיזם היה חמקמק וספוג בכפל משמעות, אפשר לראות אותו כסימפטום של הרגע ההיסטורי שבו הביקורת הפוליטית של סוף שנות ה-60 כלפי הדמוקרטיה הליברלית עברה רדיקליזציה. את הסינתזה האירונית של ביקורת תרבות המדיה והכמיהה לעמדה סמכותית מחוץ לסדר הליברלי הקיים ניתן לאתר במגוון של תופעות תרבות בתקופה הזאת. פיל וגליה רואים בבואי “הפאשיסט” נקודת חיבור אפשרי בין שנות ה-60 והפאנק, בין “תרבות הנגד” ומרגרט תאצ’ר.

דיויד בואי כאיש חזון

למרות דמותו הביזארית, דיויד בואי התאפיין גם בהבנה עמוקה  של הסביבה בא הוא עסק. דוגמאות לכך:

1. האינטרנט ישנה את הכל

“אני חושב שהפוטנציאל של מה שהאינטרנט הולך לעשות לחברה, לטוב ולרע, הוא כזה שלא ניתן לדמיין. אנחנו על סף משהו משמח ומעורר אימה”, אמר בואי בראיון ל-BBC בשנת 1999.  המראיין אמר שזו בסך הכל מערכת שונה – אבל בואי התעקש שמדובר במשהו יותר משמעותי: “מערכת היחסים בין המשתמש לבין הספק הולכת להיות כל כך הדדית שזה הולך למחוץ את ההבנה שלנו של מהותם של כלי תקשורת”, הוא אמר, בביטחון מלא ובסקרנות גדולה.

עוד ב-1997 בואי הקים את אתר ,Bowienet שהיה גם ספקית אינטרנט שהתחרתה מול גופים כמו AOL , וגם שרת כמו ג’ימייל – כלומר, עבור תשלום חודשי יכלתם לפתוח כתובת אימייל אישית עם הסיומת ,davidbowie.com וגם לקבל גישה לקליפים ושירים אקסקלוסיביים. הוא היה המוזיקאי הראשון שיצר קהילת מעריצים פעילה, וגם ביקר בה בהפתעה מפעם לפעם בשיחות פתוחות עם המעריצים בפורומים. בנוסף, הוא הוציא שיר להורדה באינטרנט בלבד בשנת 1996 – לפני שלרובנו היה חיבור למודם בבית.

2. עולם הגיימינג

דיוויד בואי זיהה גם את הפוטנציאל של עולם הגיימינג, שהיה בחיתוליו בשנות ה-90 של המאה הקודמת. בואי הקים פלטפורמת 3D  שהייתה זמינה באתר שלו, שנקראה ,BowieWorld  שנתנה את האשליה שאת הולכת בתוך עיר אמיתית המלאה בפוסטרים ותמונות של בואי, באמצעות אווטאר מותאם אישית. זה היה עוד לפני ש”Second Life” אפילו הומצא.

3. חברות התקליטים יקרסו

בשנת 2002 אמר בואי לניו יורק טיימס שבעתיד מוזיקה תהיה “כמו מים זורמים או חשמל”. כלומר, הוא הבין שיום אחד המוזיקה תהיה זמינה לכולם, כל הזמן, בלי צורך לשלם עליה. בואי יישם את ההבנה הזו כבר בניינטיז בצורת מהלך כלכלי חדשני, שבאמצעותו הוא הבטיח את ההכנסה שלו מהיצירות שלו לעשור הבא.

בואי היה שונה מרוב בני דורו שחטאו בחוסר הבנה או תשומת לב לכסף שהתגלגל מאחורי הקלעים (לאונרד כהן למשל, נאלץ לצאת לטור בגיל מאוחר בגלל חובות). הוא שלט באספקט הכלכלי של הקריירה שלו וניתב אותו בדרך יצירתית וחלוצית, שאפשרה לו להרוויח כסף נוסף מהזכויות האמנותיות שלו. בשנת 1997, רגע לפני קריסתן של חברות התקליטים בעקבות כניסתה של נאפסטר לתמונה, בואי המציא את ה-Bowie Bonds: הוא נתן למשקיעים הזדמנות לרכוש מניה בתמלוגים העתידיים של 25 האלבומים שהוציא עד 1990, אותן יכלו לממש במשך 10 שנים.

סיכום

דיויד בואי הוא האיש שאהב מוסיקה ותשוקת היצירתיות פעמה בו עד למותו. טקסטים רבים שלו מדברים על תהיות קיומיות ועל כך שהוא בעצם לא עשה שום דבר חשוב ועד כמה שהוא לא עושה, הוא לא מצליח לעשות משהו חשוב באמת. נראה שהדבר שהניע את תשוקת היצירתיות והעשייה שלו היא תחושת הסתמיות שיש בחיי האדם. אתה נולד, חי ומת מבלי להשאיר חותם, כאילו מעולם לא היית. אלא עם כן אתה יוצר עוד ועוד ומוציא מתוך עצמך משהו חדש לאוויר העולם כל פעם מחדש.

דיויד בואי נפטר, אך המוסיקה שלו, הסרטים שלו ודרך החיים שלו נשארו איתנו וישארו איתנו. הרעיונות והיצירות שלנו שורדים הרבה אחרי שאנחנו כבים, מאירים לדורות הבאים את הדרך. אולי הגיע זמן האנושות שוב להשתנות, שוב לטלטל ושוב להיזכר ביכולות האדם ולתת לאדם לפרוח שוב בשיא תפארתו? ליצור ולחוות את האינסוף ולהתענג עם היצירות האלמותיות של דיויד בואי.

היה שלום איש חלל! תודה לך שקפצת לביקור קצר וטילטלת מעט את עולמנו.

ביביליוגרפיה

וויקיפדיה

 הפרפר שהגיח מהגולם – עודד היילברונר

נביא אמת: 4 דרכים בהן דיוויד בואי חזה את העתיד – ניצן פינקו

דיויד בואי – האיש שנפל לכדור הארץ – ניר להב