מה כבר ביקשתי?

זה התחיל בתמימות. אולי אפילו בטעות.

עופרי העלתה סטורי ותייגה אותי ואת מיכל, ההודעות והבקשות הגיעו מיד אחר כך.

לכבוד יום ההולדת של עופרי, החלטנו לקנות לה כרטיסים להופעה לזמר האהוב עליה. במשך ימים היא דיברה רק על זה ואפילו עשתה לוח של ספירה לאחור. ביום ההופעה, היא החליטה לא להגיע ללימודים ורק חיכתה לרגע בו נצא.

הפעלנו מוזיקה בקולי קולות ברכב, יודעת כבר כל שיר בעל פה ונהנות כמו תמיד.

כשהוא עלה לבמה עופרי צרחה את חייה ולא הפסיקה לבכות, לשיר ולצלם.

הבטתי בה מהצד, משועשעת. החברה הכי טובה שלי הייתה בן אדם מאוד מיוחד ושונה בנוף. משהו שבהתחלה קשה לעכל אבל אחר כך אי אפשר להפסיק.

נשארנו עד השיר האחרון, עד שכולם כבר הלכו והסדרנים החלו לקפל את הכיסאות. עופרי חשבה שאם היא תשאר אחרי שכולם ילכו אולי היא תצליח לראות אותו ולקבל איתו תמונה. זה כל מה שהיא ביקשה.

“הוא כבר הלך.” מיכל אמרה.

“לא הוא לא.” עופרי הייתה נעולה בדעתה, “הרכב שלו עוד כאן. אנחנו רק צריכות לעבור את הגדר.”

“עם כל השומרים?”

“אנחנו נמצא דרך.” היא לא נראתה מוטרדת במיוחד. מיכל ואני החלפנו מבטים, מגלגלות עיניים כי התרגלנו כבר לשטויות שלה.

“אתן צריכות עזרה?” ניגשו אלינו שני סדרנים עם חולצות שחורות.

“לא, אנחנו – “

“אתם יכולים להכניס אותנו פנימה?” עופרי שאלה מבלי להתבלבל, קוטעת את מיכל במהירות.

שני הבחורים הצעירים הביטו בה וחייכו, “יש לנו גישה, אנחנו יכולים לנסות.” החיוך של עופרי איים לקרוע את פניה, “אבל אי אפשר כולנו.”

עופרי מיד פנתה להביט בנו, “תחכו לי כאן?”

מבחינתה, היה לה ברור שהיא הולכת. מבחינתי ומבחינת מיכל, היה לנו ברור שהיא השתגעה.

“עופרי.” מיכל קראה בקול הרגוע שלה, הקול שאמהות היו משתמשות לפני שהן הולכות לתת נאום. “בואי שניה הצידה.” היא משכה את שתינו כמה צעדים הרחק מאותם בחורים שרק חיכו בשקט ובסבלנות.

“נו, מה? כל דקה שאנחנו כאן זה פחות זמן לראות אותו!” עופרי התלוננה.

“את ילדה קטנה? את לא יכולה ללכת עם שני בחורים שאת לא מכירה!”

“אני לא הולכת איתם הביתה, אני הולכת איתם לראות אותו וחוזרת. יש לי פלאפון ואנחנו נמצאים באותו המתחם! אל תהפכו להיות אמא שלי.” היא זרקה ובלי מילה נוספת ניגשה במהירות אל הבחורים. היא החליפה איתם כמה מילים והם הביטו בנו רגע לפני שאחד מהם הנהן והשני אחריו.

“עשר דקות אני חוזרת!” היא קראה באושר והחלה לרוץ אל כיון הגדר, הבחור הגבוה מבין השנים יחד איתה כאשר השני נשאר נטוע במקומו.

“היא ביקשה שאשאר.” הוא אמר בשקט, “אמרה שזה ירגיע אתכן.”

האמת היא, שזה ממש לא הרגיע אותנו אבל לא היה לנו מה לעשות מול עופרי. היא כבר פתחה את השער ובצווחה של אושר נכנסה פנימה. נשארנו מאחורה, מדברות ללא מילים וסופרות את העשר דקות הכי ארוכות של החיים שלנו.

הראש שלי היה מלא בכל הכתבות שרצו בימים האחרונים, בכל ההרצאות של כל המורות במשך השנים, בכל הדיבורים של אמא ואבא על הסכנות באנשים זרים. כבר דמיינתי את עצמי נותנת עדות למשטרה ואת ההספד שאצטרך להגיד בקבר. איך כולם ידברו על המקרה שלה בתקשורת, ומה אומר לאמא שלה? לאחים שלה? איך אוכל להסתכל להם בעיניים?

“תנחשו מי הצטלמה איתו?!” לפתע צעקת האושר שלה נשמעה ומיהרו אליה, לא כדי לראות את התמונה אלא כדי לדעת שהיא בסדר.

“תודה.” מיכל מלמלה אל הבחור שליווה את עופרי, הוא חייך אליה חיוך צנוע. “עכשיו נלך?”

כל הדרך חזרה עופרי לא הפסיקה לדבר על העשר דקות הכי טובות של החיים שלה. אני התאפקתי שלא להגיד לה על העשר דקות הכי גרועות שחוויתי. מה למען השם היא חשבה שהיא עשתה את זה? מה למען השם אני חשבתי? ומה אם משהו באמת היה קורה?

“די, תחייכו כבר!” עופרי ביקשה, “תראו איזו תמונה יפה!”

היא הסתכלה בחיוך מאושר על הפלאפון שלה לפני שהעלתה את התמונה ותייגה אותי ואת מיכל. הבקשות וההודעות הגיעו מיד אחר כך.

כולם רצו לדעת איך עופרי השיגה תמונה איתו, תמונה שהוא בעצמו שיתף. היא הייתה גאה לספר ולהודות לשני הבחורים. היא נתנה את שם המשתמש שלה לבחור שליווה אותה ולא עברו יותר מכמה שעות עד שהוא שלח לי ולמיכל בקשת עוקב. אישרנו.

במבט לאחור, אם הייתי יודעת מה הולך לקרות הייתי מדווחת לו על המשתמש.