בזכות תמר

סבתא שרה

סבתא שרה נולדה בבואנוס איירס ,בירת ארגנטינה בתשיעי לאוגוסט אלף תשע  מאות חמישים ושלוש ,היא הבת הבכורה להוריה אריה (לאון)ז”ל ויפה יאבלקובסקי ז”ל ,ויש לאך בשם צביקה.

הוריה קראו לה אליסה  סוזנה ,אליסה על שם סבתא רבתה שלה ואת סוזנה תרגמו לשוראל’ה שמאוחר יותר, כאשר הגיע לתנועת הנוער הפך לשרה.

השנים הראשונות עברו בשכונה קטנה  ויפה,בבית מאוד קטן.

השכונה לא הייתה שכונה שבה התגוררו יהודים וסבתא רבתה לא הפשרה לסבתא שרה לשחק עם גויים.

בימי שישי הייתה סבתא של שבתא שרה הולכת למכולת יהודית כשרה והייתה קונה פסטרמה כשרה וגם חלבה שהילדים מאוד אהבו.

במשפחה לא אכלו חזיר אבל לא זכור לסבתא האם גם שמרו על הפרדה בין חלב לבשר.

כאשר הגיעה סבתא שרה לגיל בית ספר היא הלכה בבוקר לבית ספר רגיל ואחרי הצהרים לבית ספר יהודי,  החברים שלה היו בעיקר מהבית ספר היהודי אבל היות ולהוריה לא היה רכב והמרחקים בין הבתים היה גדול, הילדים כמאט שלא ביקרו אחד את השני בבתים.

סבתא אהבה לשחק בבובות ואימא שלה תפרה את בגדי הבובות, סבתא גם הייתה מציירת ומאוד אהבה לצפות באימא שלה מבשלת (למזלנו היא צפתה היטב ולכן כל הנכדים נהנים מבישוליה של סבתא שרה).

בגלל שסבתא למדה בשני בתי ספר כמעט ולא היו לב שעות פנאי, בבית הספר למדה מקצועות כפי שאנחנו לומדים היום עם תוספת של שפת היידיש שזאת שפה של יהודי אשכנז, משהו בין גרמנית ועברית.

הלימודים בבית הספר היהודי היו נמשכים עד שעות הערב.

בבית הספר התקיימו טיולים אשר בעיקר היו למוזאונים הרבים שיש בעיר.

לבית הספר בארגנטינה הולכים בתלבושת אחידה, חלוק לבן, סבתא זוכרת במיוחד את המורה שהייתה לה בכיתה אלף וגם מורה אחד שאתו היו משחקים “מחניים” בתוך הכיתה.

סבתא גם סיפרה שלא היו לה מאכלים שהיא אהבה במיוחד, היא פשוט אהבה את כל המאכלים, בבית היו ממתקים  רק עם אבא שלה היה קונה כי אימא שלה לנהגה לקנות ממתקים.

בגיל עשר או אחד עשרה הצטרפה סבתא לתנועת נוער בשם “החלוץ למרחב

בינתיים החליטו הוריה של סבתא שרה לעלות לישראל, השנה הייתה 1968 , שנה לאחר מלחמת ששת הימים, בחודש יוני, אחרי הפלגה של שלושה שבועות הגיעה משפחת יאבלקובסקי לנצרת עילית, וסבתא החלה את לימודיה בתנאי , פנימיה באלוני יצחק, הקליטה של סבתא לא הייתה קלה.גם ללמוד את כל המקצועות וגם את השפה העברית הקשו עליה מאוד, אבל החברה בפנימייה וגם הצוות מאוד עזרו, כאשר הגיע סבתא לכיתה י היא הצטרפה במקביל לקורס קדם צבאי, בבוקר היא למדה לימודי התיכון ומספר ימים אחרי הצהריים היא עלתה על מדים ולמדה קורס שהכין אותה לשרות הצבאי העתידי בחיל מודיעין.

באותה תקופה, פחות או יותר עלה סבא לארץ והם החלו לצאת יחד, אבל את הסיפור הזה, נספר בהמשך.

סבא ראובן

XXסבא ראובן

סבא ראובן הוא בנם השני של סבתא יוטה ,שהיא בת 95 ומתגוררת בארגנטינה ושל סבא רבה דנקו ז”ל, ויש לו אחות בכורה בשם דיבי (דבורה) שגם היא ומשפחתה מתגוררים בארגנטינה. הוא נולד בבוליביה לשם הגיעו הוריו לאחר שהצליחו לברוח מגרמניה הנאצית בשנת 1939.

כאשר סבא ראובן היה בן ארבע היגרה המשפחה לארגנטינה ולמעשה כל ילדותו .

.ונעוריו עבר סבא בעיר בואנוס אירס

סבא לא הלך לבית ספר יהודי, תקופה מסוימת הגיע מורה פרטית לביתו ולימדה אותו ואת אחותו עברית, אבל זה לא היה רציני, בבית ספר יסודי התמזל מזלו והלך לבית ספר אנגלי, בבוקר למדו כמו בבית ספר רגיל בארגנטינה אבל אחרי הצהריים למדו שם את כל המקצועות באנגלית.

סבא אהב לטפס על עצים, לשחק כדורגל ובמיוחד אהב לקראו חוברות של טרזן שהיה גיבור הילדות שלו.

בבית של סבא עשו קידוש בימי שישי וחגגו את החגים בבית הכנסת אבל לא היו דתיים, בגיל שלוש עשרה עלה סבא לתורה, יחד עם כניסתו לבית הספר התיכון התחיל להשתתף בפעילות במסגרת תנועת נוער החלוץ למרחב, מאוחר יותר היה  בתנועה גם מדריך ולפני שעלה לארץ הספיק להיות גם מזכיר התנועה,ושם גם הכיר את סבתא שרה.

סבא עלה לארץ בשנת ,1970 במסגרת גרעין עליה על מנת לחדש את קיבוץ אלומות שהתפרק שנתיים לפני כן.

סבתא שרה וסבא ראובן שמרו על קשר מכתבים, היות והכירו אחת את השני עוד מתקופת תנועת הנוער, הם התכתבו בזמן שסבתא עלה וסבא היה עדיין בארגנטינה, כאשר סבא הגיע לארץ סבתא ביקרה אותו בקיבוץ גבע, שם סבא היה בהכשרה חקלאית וגם למד עברית, סבתא הזמינה אותו לבקר בבית הוריה ולעט לעט הם התחילו לצאת כחברים .

בהפרש של כמה חודים הם התגייסו לצבא וזאת הייתה תקופה לא פשוטה עבורם כי לא תמיד החופשות שלהם היו באותו סוף שבוע ולכן הם נפגשו לעתים רחוקות יותר, אבל…ב13 לפברואר 1973 הם התחתנו בקיבוץ אלומות ואפילו ההורים של סבא .ראובן הצליחו להגיע מארגנטינה לחתונתם

סבא וסבתא מקימים שבט בישראל

סבא וסבתא עברו לבית ממש קטן  בקיבוץ אבל גדול יותר מהבית בו סבא

התגורר כ”רווק” סבא המשיך לעבוד ברפת ו סבתא עבדה בהתחלה איפה ש היו צריכים לפי סידור העבודה בקיבוץ כאשר העבודה הראשונה שלה היה בשדה, בשטח בו גידלו אבטיחים.

סבתא נכנסה להריון הראשון והלידה הייתה צפויה בחודש דצמבר 1973, בחודש אוקטובר פרצה במפתיע מלחמת יום הכיפורים וסבא גויס ביום השני למלחמה, תחילה לחזית הירדנית ואחרי זה לחזית המצרית, מעבר לתעלת סואץ והגיע עד הקילומטר 101, שזה המקום הכי רחוק אליו הגיעו כוחות צהל בתוך מצרים.

בינתיים סבתא שרה נשארה בקיבוץ, בו לא נשארו כמעט גברים היות וכולם היו צעירים ורובם בעלי כושר קרבי.

מאו לא פשוט היה לסבתא, גם הריון ראשון, גם דואגת מאוד לסבא, גם חברה חדשה, אבל היא עברה את התקופה כמו גדולה.

הלידה עברה בשלום ,ב 11 לדצמבר 1973 נולד אורן בריא ושלם והידיעה על הלידה    הגיעה לסבא עד העיר סואץ דרך חבר שלו שהיה בחופשה בקיבוץ.

סבא התארגן במהירות, עלה על טיסה משדה תעופה פאיד שבמצרים והגיע הביתה ארבעה ימים אחרי הלידה, כשעתיים אחרי שהגיע מהבית חולים עם  סבתא, בהיותו בסלון ביתו עם התינוק בזרועותיו   שמע ברדיו את ההודעה הבא: ראובן פליישר, מזל טוב! נולד לך בן, תבוא הביתה.

סבא השתחרר לקראת חודש פסח 1974, בגלל זה הוא תמיד אומר שגם הוא יצא ממצרים בפסח, אבל נשאר מגויס עוד כמה חודשים, כי עשה הסבה מצנחנים לחרמ”ש….בינתיים סבתא שרה מגדלת את אורן לבד.

החיים חזרו למסלולם, החיילים כולם שבו לקיבוץ, למזלם כולם חזרו בריאים ושלמים, סבתא יצאה למדרשת רופין והייתה “אקונומית” שזה תפקיד די חשוב כי הייתה אחראית להזמנת מצרכים, הכנת התפריט ובעיקר שמירה על תקציב של הוצאות המזון של כל הקיבוץ, שנים לאחר מכן סבא למד באותה מדרשה טכנאי חקלאות במגמת גידול בקר.

ב1976- סבתא ילדה את אלון,שהוא האבא שלי-

גם הוא בריא ושלם ובערך באותה תקופה הם אימצו גם את מרב שהייתה אז בת חמש וחצי.

סבתא למדה ב”אורנים” ועברה לעבוד בחינוך ומאז סבא וסבתא לא החליפו מקצועות, סבא הייתה מחנכת בגיל הרך ומנהלת מעונות של ויצ”ו וסבא היה רפתן.

ב1982 נולד נעם, בן זקונים לסבים שלי, גם הוא בריא ושלם וכך הם היו למשפחה בעלת חמש נפשות.

הם עבדו, טיילו הרבה בארץ, היו מאוד פעילים בוועדות בקיבוץ וב1988 המשפחה יצאה לשליחות בארגנטינה לאותה תנועת נוער שבה הכירו, גדלו, התחנכו והיו לציונים.

השליחות בארגנטינה

לשליחות בארגנטינה מגיעה פרק נפרד, מבחינת המשפחה, זאת הפעם הראשונה שהיא משפחה עירונית, כולם גרים וישנים באותו בית, יש צורך בלימוד שפה חדשה לילדים ואמנם הכירו את הסבים ואת המשפחה בארגנטינה אבל עכשיו הם מכירים אותם מקרוב, הילדים הולכים לבית הספר הישראלי בבואנוס אירס, סבתא עובדת כגננת של ילדי השליחים הישראלים באותו בית ספר וסבא עוסק בעבודה חינוכית ציונית בתנועת נוער שמטרתה לעלות בני ובנות נוער לישראל.

אבא שלי מתכונן שם לעליה לתורה באותו בית כנסת איפה שסבא עלה לתורה בזמנו ומתכננים מסיבה גדולה שתפגיש את כל המשפחה והחברים ביחד .

בנוסף לזה הם מטיילים הרבה ובמשך שנתיים הם עוברים חוויה משפחתית יפה שבסופה הם חוזרים לקיבוץ אלומות ,לא לפני שבדרך חזרה הם עושים טיול “מסכם שליחות” בחוף המערבי של ארצות הברית.

כל המשפחה חוזרת לארץ וחודש אחרי החזרה פורצת מלחמת המפרץ וטילים עיראקים משוגרים אל עבר ישראל

כעבור שנה מחזרתם מארגנטינה סבא נבחר להיות מזכיר הקיבוץ ,שזה תפקיד די מרכזי וסבתא חוץ מזה שעבדה בחינוך הייתה גם מרכזת חינוך שזה אחראית על תפקוד של כל מערכת החינוך בקיבוץ, נתנו את כל מרצם לקיבוץ אבל כשנה לאחר סיום התפקיד סבא וסבתא החליטו שהם עוזבים את הקיבוץ.

סבא התקבל לעבודה בבית הפר החקלאי מקוה ישראל  כמורה לחקלאות ומרכז הרפת וסבתא התחילה את בניהול מעונות ויצ”ו .

המעבר לחיי עיר לא היה פשוט אבל העובדה שגרו בכפר בתוך העיר הקל עליהם, בינתיים גם אבא שלי התגייס ושוב סבא וסבתא דאגו וכפי שהם מספרים “היה קשה לישון בלילות” מרוב דאגה, וגם דודי נעם היה צריך להתרגל לבית ספר עירוני.

עברו להם השנים, הבנים התחתנו, הנכדות קודם ואחרי זה הנכדים נולדו והיה לנו כיף לבוא לבקר את הסבים בכפר שבו היו גם פרות וגם תרנגולות וסוסים וחממות וטיולי לילה לצפות בכוכבים וסתם להיפגש עם הבני דודים ולשחק ולעשות “קיטנות אצל הסבים”.

לפני שלוש שנים סבא וסבתא יצאו לפנסיה ו עברו להתגורר בחדרה, אנחנו באים בכיף לבקר אצלם, הם תמיד שמחים שאנחנו באים, סבתא מבשלת את כל הדברים שאנחנו אוהבים וגם אוהבת לפנק אותנו.

פרק אחרו

זהו פרק אחרון  (בינתיים) של הספר הזה, אבל אני בטוחה שמה שסבא כתב כאילו אני כתבתי, אני אמשיך, ואני אספר עליהם לנכדים שלי בבוא הזמן, כי סבא תמיד אומר שאנחנו חוליה באותה שרשרת וכמובן שאני רוצה שיתאספו עוד חוליות לשרשרת שלנו.