צ’ט בייקר

צ’סני הנרי בייקר ג’וניור (צ’ט בייקר) נולד ב-23.12.1929 בעיר קטנה

באוקלהומה, ארה”ב

צ’ט בייקר היה ג’אזיסט, חצוצרן וזמר בעל קול מיוחד, מתוק, ולרוב שקט ורגוע

(הן בנגינתו ובשירתו (שאני באופן אישי פשוט מכור אליו.

במהלך הקורס כשדיברנו על צ’ט בייקר הופתעתי להיוודע כמה מעט מהתלמידים בקורס מכירים ואוהבים את צ’ט בייקר, ובמיוחד כי אני יודע שלתלמידים בקורס יש טעם מגוון וידיעה רחבה יחסית במוסיקה, וזו סיבה נוספת מדוע  בחרתי לכתוב את הספר שלי על צ’ט, מעבר לכך שהוא פשוט אחד המוסיקאים האהובים עלי.

תחילת דרכו:

 בייקר נולד כאמור ב-1929 באוקלהומה, ארה”ב להורים מוזיקאים. אביו היה נגן גיטרה מקצועי ואמו הייתה פסנתרנית אך כדי לפרנס את המשפחה עבדו אלו בעבודות אחרות.

ה”קריירה” המוזיקלית שלו החלה כילד כששר בכנסיה המקומית. מאוחר יותר, כנער, אביו רכש עבורו טרומבון, אך עד מהרה צ’ט הצעיר העדיף את החצוצרה. אמו סיפרה כי עוד לפני שקיבל את הטרומבון והחצוצרה, הוא היה משנן ומנסה לזכור יצירות מוזיקליות ששמע ברדיו. למרות שמעולם לא למד נגינה באופן מקצועי, הצליל שהפיק מהחצוצרה שלו היה ייחודי כבר בתחילת דרכו. בגיל 16, עזב את בית הספר והתגייס לצבא. עובדת היותו נגן חצוצרה הביאה אותו היישר לתזמורת של הארמיה ה-298 של צבא ארצות הברית שהוצבה בברלין שאחרי מלחמת העולם ה-2. אחרי שנתיים הוא השתחרר מהצבא כחצוצרן מנוסה והחל ללמוד תיאוריה מוזקלית בקולג’ בלוס אנג’לס, אך בדומה לבית הספר התיכון אותו נטש בגיל 16, כך היה גם בקולג’. בייקר עזב בתחילת השנה השנייה ללימודיו וחזר חזרה לתזמורות של הצבא, הפעם לארמייה השישית שהוצבה בסן פרנסיסקו. בערבים ובחופשות ניגן בייקר במועדוני הג’אז של העיר וכשהשתחרר מהצבא בשלהי 1951, החליט להיות מוזיקאי.

:בגרות מוסיקלית

עם הנסיון שצבר בתזמורות הצבאיות הוא החל להופיע עם הסקסופוניסט סטן גטס, אך הפריצה הגדולה שלו לתודעת הציבור הייתה כשנבחר להצטרף להרכב בראשות חלוץ סגנון הביבופ, הסקסופוניסט האגדי צ’ארלי פרקר ב-1952. ההצלחה של ההרכב הייתה מסחררת והם הפכו ללהיט. באותה תקופה החל בייקר להשתמש בסמים, והתמכר התמכרות שממנה לא נרפא עד יומו האחרון. לאחר מכן הצטרף בייקר לסקסופוניסט ג’רי מוליגן, כחלק מקוורטט, הוא המשיך להופיע עם מוליגן במשך שנה בערך, עד אשר מוליגן הורשע בעבירות סמים ונכלא למשך שנה וחצי. באותו התקופה החל בייקר, לראשונה בקריירה שלו, להוביל הרכבים. במקביל לנגינתו בחצוצרה החל בייקר גם לשיר ושילב בין נגינה לשירה. בין השנים 1953-1956 יצאו כמה אלבומים להרכב של בייקר שהתקבלו באהדה רבה. מבקרי המוזיקה השוו אותו למיילס דייוויס וקליפורד בראון ומיצבו אותו כאחד מגדולי נגני החצוצרה של דורו. באותם השנים זכה בייקר בתואר זמר השנה (שנתיים ברצף), בין היתר בזכות הביצוע שלו ל”My Funny Valentine”.

ההתמכרות:

הקריירה המוסיקלית של בייקר נפגעה מההתמכרות שלו לסמים.

בסוף שנות ה50 הוא עבר מאירופה לאמריקה כדי לנסות להתמודד עם ההתמכרות ולטפל בה אך גם שם הבעיות שלו לא נפתרו. במהלך סיבוב הופעות שלו ביבשת, בייקר נכלא לשנה וחצי בכלא באיטליה וסולק לצמיתות ממערב גרמניה ובריטניה. בייקר חזר לארה”ב וניסה להמשיך להקליט ולהופיע.

בשנת 1966, אחרי שסיים הופעה במועדון בקליפורניה, במהלך עסקת סמים שפרטיה לא ברורים (למרות שבייקר התראיין בנושא), בייקר נשדד והוכה קשות על-ידי חמישה גברים. בייקר נחבל בפניו, שבר מספר שניים והתקשה לנגן במשך תקופה ארוכה. כדי להתפרנס הוא עבד בתחנת דלק וביצע שליחויות. אחרי שהשתקם עזב לניו-יורק וחזר להופיע. בין היתר ניגן שם עם הגיטריסט ג’ים הול.

חייו הרומטניים והחזרה לאירופה

במהלך הקריירה המוזיקלית שלו התחתן בייקר עם שתי נשים ונולדו לו ארבעה

ילדים. בתום השהות הקצרה בניו-יורק עבר בייקר לאירופה (הולנד ובלגיה בעיקר) עם אהבת חייו דיאן וורה, או ליתר דיוק אהובתו האחרונה. שניהם חלקו לצד אהבתם זה לזו גם את אותה אהבה לסמים. באירופה, כך הרגיש, רכשו לו כבוד גדול יותר מאשר באמריקה. בסיוע אהובתו המשיך לנגן ולהופיע אך הפציעה וההתמכרות שלו פגעו בו. בייקר חי את חייו האמנותיים לצד ההתמכרות שלו. באותם השנים הרחיב בייקר את גבולות אמנותו ופיתח שיתוף פעולה פורה עם המוזיקאי אלביס קוסטלו. בייקר הופיע איתו ואף ואף ניגן באחד מאלבומיו.

ב-1985 הקליט בייקר אלבום דואט ביחד עם הפסנתרן הקנדי פול בליי. האלבום הוקדש לאהובתו דיאן.

סוף חייו של צ’ט

סופו של בייקר מלנכולי ואפוף ענן של מסתורין כמו להיטיו.

חודשיים לפני מותו התוודה בייקר בראיון שנערך עימו: “אני בן 57 ולא ככה רציתי לחיות את חיי, אבל אין לי מה לעשות עם זה”

ביוני 1987 הסתיימה ההופעה בת השעתיים של רביעיית החצוצרן צ’ט בייקר בעיר טוקיו ביפן.
איש בקהל או מחברי הרביעייה, לא ידע אז שזו תהפוך לאלבום האחרון בחייו.

אחד-עשר חודשים לאחר מכן, אותרה גופתו של בייקר מתחת לחלון בית המלון בו התגורר באמסטרדם. בחדרו כמו גם בגופו, נמצאו כמויות גדולות של קוקאין והרואין. במשטרת אמסטרדם העריכו שבייקר נפל אל מותו מחלון חדרו במלון.

יחד עם זאת מעריצים וקרובים פיתחו תיאוריות רבות לגבי מה שגרם למותו ויש אף הטוענים שבייקר נרצח כשהיה תחת השפעת הסמים.

המלון באמסטרדם הנציח את בייקר באמצעות לוח מתכת עם תמונתו בחזית.
בייקר השאיר אחריו מורשת מוזיקלית מפוארת, עשרות אלבומי אולפן והופעות חיות כמוביל ומספר דומה של אלבומים כ”סיידמן”. מסלול חייו הייחודי והמרתק הפך נושא למספר סרטים וספרים. למרות שחלפו קצת יותר מ-30 שנה מיום מותו, סגנון הנגינה שלו ושירתו הייחודית ממשיכים להשפיע על מוזיקאים ברחבי העולם שמרבים להקדיש לו ולנגינתו את מיטב יצירותיהם.

מל, בנימה אישית הייתי רוצה להמליץ לך על אלבום אינסטרומנטאלי ברובו הגדול בכיכובו של צ’ט בייקר שאותו אני מאמין כי יש סיכויי שאינך מכיר ואני נהנה ממנו מאוד כבר תקופה ארוכה.

chet baker – strollin’ (קיים ביוטיוב)