יאנקו מן העיר התחתית

שנת 1948, 5 ביולי

יומני היקר,

היום קמתי עם הרגש טובה מפני שידעתי שאחריי ארוחת בוקר הפנימייה יתנו לנו זמן חופשי עד 6 בערב, שאפשר לבלות במרכז חיפה. אז אחריי ארוחת הבוקר קיבלתי אישור ולקחתי אוטובוס לחיפה התחתית. לאחר שהגעתי נפגשתי עם אביב בחוף ים, די הרבה זמן לא ראיתי אותו אך אינו השתנה מתחילת הקיץ.

אחרי שדיברנו לכמה דקות החלתנו לאסוף כמה גרושים כדי לקנות שלגונים בטעם מנטה. אחריי שאכלנו את השלגונים, באו אלינו שני ילדים שהיו בכיתה של אביב והכריחו אותנו להביא את הגרושים שנשארו לנו. החלטנו לנסות לברוח מהם ורצנו לכיוון רחוב זית מאחוריי הגינות של הבניינים. כשכבר התרחקנו מהם, הגענו לסוף הרחוב וראינו עץ זית גדול ומתחת לעץ ישב ילד על כיסא גלגלים, כולו לבוש שחור עם צעיף אפור למרות שאמצע הקיץ. אחריי שהתאוששנו מהריצה הילד ביקש שנוריד את התוכי שהיה על העץ ושאל אותנו עם אנחנו טובים בשחמט. אביב שיחק די טוב שחמט אך אני בכלל לא אהבתי משחקים כאלה, יותר אהבתי את חוף הים, ולקרוא ספרים. הילד התחיל להסביר שקוראים לו יאנקו, והוא חדש בעיר. הוא אמר שהוא גם אוהב ספרים, אך ספרי פנטזיה ואני יותר בקטע של ספרי הרפתקאות. אחרי שהתחיל להחשיך, אמרנו ליאנקו שלום והלכתי לכיוון תחנת האוטובוס, להספיק להגיע לפנימייה עד שש.

שנת 1948, 10 ביולי

יומני היקר,

היום אני אביב ויאנקו, נפגשנו שוב. בגלל שכמו בשבוע שעבר, נתנו לי זמן חופשי מחוץ לפנימייה עד שש. הפעם הצעתי שלא נישאר לשבת בביתו של יאנקו, ושאפשר ללכת לחוף הים. יאנקו ציין שאף פעם לא היה בחוף ים והיה רוצה לראות את הנמל. שאלתי אותו עם ירשו לו לבוא איתנו, והוא אמר שלא ושאמא שלו מפחדת שיקרה לו משהו רע. אני באמת לא מבין אימהות, הן חושבות שהן יודעות מה טוב לילדים שלהם, אמא שלי בטוח לא ידעה מה טוב בשבילי..

יאנקו המשיך לספר לי ולאביב את הדברים הקשים שעברה בחייה, ושיאנקו הדבר היחיד שנשאר לה כי את שאר משפחתה הנאצים הרגו. היום גיליתי שיאנקו ואמא שלו שרדו את המלחמה, ויאנקו סיפר לנו גם איך הוא נכנס לכיסא גלגלים.. התוכי של יאנקו התחיל לצווח, יאנקו סיפר לנו שקוראים לו תיאודור, והם מצאו אותו כשהם עלו לארץ. יאנקו ביקש שאני אקום להביא לא אוכל. בזמן ששמתי לו אוכל בכלוב, עלה למוחירעיון. אם אמא של יאנקו לא תדע שהלך, לא תהיה ליאנקו בעיה לבוא. הצעתי את הרעיון, ראיתי את פרצופו של יאנקו המהסס, הוא הרי לא יצא מפתח השער מהיום שהגיע לכאן.

לאחר מספר שכנועים שלי ושל אביב, יאנקו השתכנע והסכים שנלך לנמל בעוד  שבוע. ביום שיסכימו לצאת עוד פעם מהפנימייה.

שנת 1948, 17 ביולי

יומני היקר,

היום, אני ואביב באנו לביתו של יאנקו מוקדם מהרגיל. היינו צריכים לצאת לפני שאמא שלו תצא ותראה שהוא איננו.

יאנקו חיכה לנו בחוץ, יושב על כיסא הגלגלים שלו. עם אותו מעיל שחור וצעיף אפור, כמו שהיה לבוש בכל פעם. היינו צריכים למהר, התחלתי להדוף את כיסאו של יאנקו לכיוון שער ביתו בהתרגשות, בזמן שאביב לקח את כלובו של תיאודור איתנו.

לאחר חצי שעה של הליכה, כבר ראינו את הנמל, התחלתי להדוף את כיסאו של יאנקו במהירות כפולה, ותיאודור התחיל בקריאות שמחה. כשהגענו אל חוף הים, יאנקו אמר שיישאר בחוץ וישמור על דברינו בזמן שנהיה במים. אני ואביב הסכמנו ורצנו ישירות למים. כמו בכל פעם שאני ואביב בים, היה כיף בשחייה ובהצקה לילדים הקטנים שגם היו בחוף. אחריי כמה זמן, הגיעה שעת צהריים ומכיוון שהדרך ארוכה בחזרה לביתו של יאנקו, החלטנו להתחיל לחזור עכשיו. כשהתחלנו להתקדם בחזרה הביתה, תיאודור התחיל לצווח, כאילו ידע שמשהו רע הולך לקרות. וכך היה. שמענו כל ירי בפתאומיות, אני ואביב ידענו שאלו ההפצצות של הבריטים ושהן קורות כל כמה זמן, אך ראיתי את הבהלה שמתחילה בעיניו של יאנקו.. בלי יותר מידי מחשבה התחלתי לדחוף את כיסא הגלגלים של יאנקו במהירות האפשרית למקלט הקרוב.

לאחר 30 דקות של המתנה במקלט, יאנקו זעק שכבר אחריי השעה חמש, זה אומר שאמא שלו כבר חזרה מעבודתה, ולא משנה מתי ייגמרו ההפצצות, זה כבר יהיה מאוחר מידי. יכולתי להרגיש את עצבו של יאנקו, כי אני מכיר טוב בתחושה של לאכזב את אמא שלך.

אחרי מספר דקות יכולנו לשמוע שהמטוסים התרחקו. כולנו התחלנו לחזור לביתו של יאנקו, והייתי מלא במחשבות של מה אימו תעשה לו, או מה היה קורה עם אני זה שהייתי עושה דבר כזה לאמא שלי….

הגענו לרחוב הזית, הרחוב בו יאנקו גר.

יכולנו לראות בקרבת ביתו קבוצת אנשים מבוהלים, משער שמההפצצות. ובמרכז קבוצת האנשים עמדה אישה. היא הייתה מאוד נסערת ובכתה בלי סוף. כשהגענו, ראיתי את אותה אישה פונה לכיווננו, כבר מהמבט שהפנתה ליאנקו יכולתי להבין שמדובר באמא שלו. ללא מילים, היא פסעה קרוב יותר אליי, וסטרה לי בחוזקה בלחי הימנית שלי. באותו רגע הכאב של הסטירה לא הזיז לי, הסטירה הזו החזירה אותי אחורה לימים בהם ההורים שלי היו מאושרים, לפני שמשפחתי התפרקה לחתיכות. ושהסטירה הזאת זה מה שפירק את המשפחה. אני יכול להעיד שאני אחד שלא ייתן שיפגעו בו אבל באותו הרגע הרגשתי שזה הגיע לי.  אחריי כמה רגעים של שקט, הסתובבתי לאחור והתחלתי לפסוע לכיוון היציאה מהרחוב. יכולתי לשמוע את צעדיו של אביב מאחוריי, אך כל מה שרציתי באותו הרגע זה לעוף משם.