בבית קפה לונדוני קטן, המולה ופטפוטים עליזים .

קשה שלא להבחין בויליאם המלצר – הוא מסתובב לאיטו בראש מורם, כטווס הפורש את נוצותיו הצבעוניות. ויליאם לובש תמיד חולצה לבנה בוהקת עם צווארון הזקוף אל על. כפפות לבנות וצחורות מכסות את כפות ידיו, מכנסיו השחורים מגוהצים היטב, מנעליו הנוצצות עולה ברק מסנוור.

חבריו המלצרים מתרוצצים, אחוזי תזזית, למלא את בקשות הלקוחות. מדי פעם שולחים מבט מפוחד אל ויליאם.

לקוחות בית הקפה לא פנו אליו, הם זכרו היטב את ההתפרצויות הידועות שלו, שהן כהר געש הפולט לבה רותחת.

אני נותן שירות רק לאנשי בית המלוכה, הצהיר ויליאם, תמיד, באזני לקוחות ובאזני חבריו, ועמד בכך.

צלצולי כרכרה מלכותית התגלגלו ברחוב ומילאו את בית הקפה.

רחש של התרגשות עבר – יורש העצר הבריטי בדרכו לכאן.

ויליאם פקד על חבריו המלצרים – רק אני מטפל ביורש העצר.

הוא צעד במהירות לכיוון הדלת, ליבו הולם בחוזקה – החלום עומד להתגשם.

יורש העצר עמד בפתח הדלת , דוקי כלבו האהוב, חבוק בזרועותיו.

מה תרצה לאכול הוד רוממותו? שאל ויליאם בחיוך רחב וקד קידה.

אני שבע, ענה יורש העצר בנחת. היום יום הולדתו של דוקי, אשמח אם תואיל להגיש לו עוגת יום הולדת מפוארת וטעימה.

החיוך קפא על פניו של ויליאם.

ויליאם פרש מפה לבנה על השולחן, הניח סכו”ם וצלחת לכלב האהוב, קשר מפית לצווארו של דוקי ולצלילי – יום הולדת שמח – הגיש את עוגת יום ההולדת המצופה שוקולד והניח אותה בצלחת של דוקי.

דוקי בלע את העוגה בשלושה ביסים ולא השאיר פירור. אחר כך, התכרבל בזרועות יורש העצר, עיניו עצומות והוא מלקק את פיו בהנאה.

יורש העצר הביט בו בחיוך מלא אהבה.