השועל והדגים

שְעת הצהריים הִתקרבה, והשועל לא אכל דבר מהבוקר. הוא היה רעֵב.

אמנם השועל הֶחשיב אֶת עצמוֹ לאחת החיות החכמות בַּיער, ואולי החכמה מִכּולן, אבָל כְּשֶהיה רעב הִתקַשָה לַחשוֹב בִּצלילוּת. וּמִכֵּיוָון שחוכמתו היא שעָזרה לו לִמצוא אוכֶל, הוא היה בְּצָרה.

בָּרֶגע שֶעָלתה במוחו תכנית מוצלחת איך להשׂיג ארוחת צהריים דְשֵנָה, מיד הִתחיל לדַמיֵין אֶת הארוחה, עד שפִּיו נָטף ריר וּבִטנוֹ קִרְקְרה כל כך שהוא שכח אֶת התכנית.

כך הסתובב השועל בַּיער והִתיַיסֵר בָּרָעָב, עד שהִגיע לְנָהר, ושָם עָצר. הִנֵה, פִּתְרון הבעיה מולו – הנהר השוֹצֵף מָלֵא דגים!

דגים גדולים, עסיסיים, מעוררֵי תֵיאבון, אֶפשָר להושיט יד (בעצם, כף) וְלָקַחַת אותם. הִתקָרֵב השועל אֶל שְׂפת הנהר, הִכניס אֶת כַּפּוֹ לַמים וחיכָּה שֶיַגיעו הַדגים. לְהַפתָעָתו, אף דג אחד לא הִתקָרֵב. הדגים עקפו אֶת כּפּוֹ של השועל והִמשיכו לִשׂחות.

השועל לא הִתיָיאֵש, שֶכֵּן מדובָּר בדגים, חיות חַסְרות שֵׂכל, ואִילו הוא, השועל, אחת החיות החכמות בַּיער, אולי החכמה מִכּולן!

הוא גחן והִכניס אֶת שתי כַּפּוֹתָיו לַמים. הִנֵה, תֵכף יגיע דג, חשב, וַאני אֶתפּוס אותו ואוֹכַל ארוחה נפלאה. אבָל כל דג שהתקרב צָלל ממש מִתחַת לְכַפּוֹתָיו של השועל – והִמשיך בְּדַרכּוֹ.

השועל היה מְתוּסכָּל. בִּטנוֹ קִרְקְרה וְרַגלָיו רעדו מֵרוב רעב. הוא יָדע שהפַּעם אֵין מָנוֹס, רק בִּזכוּת חוכמתו הרַבָּה יצליח לֶאכול ארוחה מַשׂבּיעה. הוא נֶעמד על רַגלָיו, נִשְען על עץ שֶעָמד על שְׂפת הנהר, וחיכָּה שתבוא לַהקה חדשה של דגים. כאשר הִגיעו הַדגים קרא להם:

“הֵי, דגים, מה קרה לכם?”

הַדגים עצרו רגע והִבּיטו בַּשועל.

“מה כַּוָונתךָ?” שאל אֶחד מֵהם, “לא קרה לנו כלום.”

“אִם כך, מדוע אתם שׂוחים בִּמהירוּת כזאת, כאילו מישהו רודף אחריכם?”
הַדגים הִבּיטו זה בָּזֶה רֶגע ואז פער אֶחד מֵהם אֶת פִּיו:
“מישהו באמת רודף אחרינו. בני האדם זורקים לַמים רְשָתות וּמַלכּודות וּמְנסים לָצוד אותנו. אִם נעצור בַּמָקום, ניתָפֵס. לכן אנחנו שׂוחים בלי לעצור.”
“זאת הבעיה שלכם?” צחק השועל הֶעָרוֹם, “אִם כך, אין בעיה. בואו לכאן, לַיַבּשה, וַאני אֶשמור עליכם!”
הַדגים נִראו מבולבּלים.
“אתה תִשמור עלינו?”
“בהחלט!” הִבטיח השועל, “וַאני לא אֶהיה הראשון. אבות אבותיי חיו עִם אבות אבותיכם על היבָּשה והיו ביניהם יַחֲסֵי ידידוּת מוּפלאים. בואו, ידידיי, עלו על היבָּשה, תְנו לי להציל אתכם מִבּנֵי האדם האֲיומים!”

מַבְּטֵיהם של הַדגים נעו מִן המים אֶל היבָּשה. לְרֶגע היה נִדמֶה שֶהם מִתלַבּטים אִם לקבל אֶת הַצָעָתו של השועל. אבָל אז, לְפֶתע, פרצו כולם יחד בִּצחוק. זה היה מַראֶה משונֶה מאוד, לַהקת דגים צוחקת מִתַחת לִפנֵי המים, צְחוֹקָם מַעלֶה בועות רבּות על פְּנֵי הנהר.
“חשבנו שאתה אחת החיות החכמות בַּיער!” קרא אַחד הַדגים.
“אולי החכמה מִכּולן!” הוסיף אחֵר.
“אבָל אתה טיפש!” צחק דג שלישי. “אמנם כאן, בַּנָהר, צדים אותנו ורודפים אחרינו, אבָל המים שומרים עלֵינו בַּחיים. אִם נצא מֵהנָהר, נמות!”
אמרו והִמשיכו בְּדַרכָּם, שׂוחים בתוך המים המעניקים להם חיים.

דִברֵי הַדגים היו נכונים, אבָל הם טעו בִּפְרט אֶחד: השועל לא היה טיפש, הוא פשוט היה רעֵב. וּכְשֶהשועל רעב, קשֶה לו לַחשוֹב בִּצלילוּת…