סיפור העלייה של מאיר ובר מאת רקפת אלידע

סבא-רבא שלי, מאיר ובר זכרונו לברכה, נולד בצרנוביץ ‘שברומניה (בעבר באוקריינה), בספטמבר 1926

בן לנגר- אבא ובר ז”ל שנפטר ב- 1942, עובדקרת בית- לאה שפלר ז”ל שנפטרה ב- 1984.

סבא רבא נולד למשפחה בת שלוש אחים ושתי אחיות: אסתר, יטי, ברל, ראובן ומאיר.
לסבא מאיר היה שיער שטני ועיניים כחולות. הוא למד בבית יהודי, אבל הוא למד גם רומנית.
סבא של סבא רבא ז”ל (תחת אימו) היה נקרא יצחק והוא היה נשוי לסבתו שם טובה ז”ל. סבא שלי קרוי יצחק על שמו.
טובה נפטרה בת 73 באוגוסט 1941 בזמן שגורש סבא רבא שלי ומשפחתו מבוקובינה (אוסטריה) לאוקראינאיים עשו משא ארוך ברגל.

באוקראינה רוכזו היהודים ברפתות, ולמי שהיה שם כסף שאיתו יכול להשלים חדר, נחשב היה כי מצבו מצוין.

-> ממול: סבא רבא מאיר ז”ל וסבתא רבא ג’וליה ז”ל בחתונת הוריי, 7/2003

סבא רבא מאיר מספר את סיפור עלייתו:
“בשנת 1944, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, חזרנו חזרה לבוקובניה, היינו שם כשנה ומשם נסענו לרומניה.

ברומניה נכנסו לקיבוץ הכשרה לעלייה לארץ ישראל, ומרומניה עברנו כולנו לבולגריה עם פלטפורמה (סירה). הייתי יחד עם כל עליית הנוער והיה לכולנו אישור עלייה.
מבולגריה עלינו על אוניות מעפילים “מדינת היהודים” [1] ושטנו עד לדרדנלים (ים הטורקים).
היו לנו אוכל אבל התנאים לא היו נוחים, ישבנו על משטחים קשים והצפיפות הייתה נוראה.

-> ממול: מסלול הפלגתה של אניית המעפילים “מדינת היהודים”

השיט ארך כשבוע ואז התקיפו לנו הבריטים! הם לא רצו שנגיע לארץ ישראל. הייתי בצוות ההגנה לספינה (הוכשרתי לכך לפי כן בגרמניה) הצמידו אלינו אוניות בריטיות ומשם זינקו הבריטים לאונייתנו.

מזיכרוני אני זוכר כי ניסנו להתייחס עם מקלות שהוכנו מראש מראש, אבל ללא הצלחה, עצרנו בישראל אבל שלוש פעמים אחר כך יש למסור אותנו לקפריסין בספינת גירוש. לעולם לא אשכח את שנת 1947 זה ….

בקפריסין הייתי בקיבוץ “בני עקיבא” ושם למדתי עברית עם עוד קבוצת אנשים והדיון מגודרים עם גדר.
“הגוינט” (הסוכנות היהודית) דאגה להביא לנו אוכל למרות שהבריטים דאגו לכך.
השומרים הבריטים האחרים מחוץ לגדר דאגו שנית לתת לנו שירותי ניקיון.
אני זוכר שנקמנו בבריטים עי זריקתם לבתי הקשר שהיה בור גדול!

-> ממול: אניית המעפילים “מדינת היהודים” עוגנת בנמל חיפה לפני הגירוש לקפריסין

שהיתי בקפריסין שנה וחצי ועד קום המדינה.

במלחמת העצמאות הייתי עדיין בקפריסין ואז נלחמנו בבריטים להביןאו אותנו.
וב- 2.2.1949 כשהבריטים שיחררו לנו, הגענו סוף סוף לנמל חיפה!

בבית היום ממש גויסתי לצה”ל בשלוחת הגיוס בית ליד בהיותי בן 23.
נשלחתי לחיל הים, והבסיס היה בבת-גלים שבחיפה.

הייתי אפסנאי מזון מיוחד מועדון לאוניות חיל הים שם שירתי כשנתיים.

אנית המעפילים “מדינת היהודים” הוסבה לאנייה הראשונה של חיל הים – אח”י אילת.

לאחר שחרורי בשנה חודש וחצי של חיפוש עבודה, התחלתי לעבוד בבניין, וגרתי ביפו יחד עם אימי בחדר אחד.

-> ממול: מחנה המעצר בקפריסין

מאוחר יותר גיסי גדליה שידך ביני הדרך סבתא ג’וליה, ותחתנו ב- 23.5.1945 בתל אביב בבית הקפה ‘גלינה’. לא היו אז חתונות מפוארות, ואנחנו צריכים להכין את כל הכבוד לבד …

גרנו ביפו בבית שכור, היו אז תנאים קשים והיה מחסור בכסף, נכון לבסוף הסתדרנו והבאנו שלושה ילדים לעולם.

נשלחתי לסיני במלחמת יום כיפור אליה גויסתי למילואים, אבל לא השתתפתי בקרבות.
אני ועוד קבוצת חיילים היינו חליפים ושמשנו.

עבדתי בעבודתי כפועל בניין כעשרים שנים והשכר הקמתי סניף מכבסה שנקרא ‘קשת’. “

-> ממול: סבא רבא מאיר וסבתא רבא ג’וליה ביום ניואיים, מאי 1945

סבא רבא שלי, מאיר ובר נפטר ב- 29.12.2016 והוא בן 90 והשאיר אחריו משפחה ענפה.

-> ממול: אילן היוחסין של מאיר ובר וצאצאיו – עד אליי

בין גבולות – חיים חפר

–

בֵּין גְּבוּלוֹת, בֵּין הָרִים, לְלֹא דֶּרֶךְ, בְּלֵילוֹת חֲשׂוּכֵי כּוֹכָבִים –
שַׁיָּרוֹת שֶׁל אַחִים, בְּלִי הֶרֶף, לַמּוֹלֶדֶת אָוּ מְלֹא.

–

לָעוֹלָל וְלָרַךְ – שְׁעָרִים פֹּה נִפְתַּח.
לַמָּךְ וְלַזָּקֵן – אָנוּ פֹּה חוֹמַת מָגֵן!

–

אִם הַשַּׁעַר סָגוּר, אֵין פּוֹתֵחַ – אֶת הַשַּׁעַר נִשְׁבֹּר וְנִתֹּץ.
כָּל חוֹמָה בְּצוּרָה נְנַגֵּחַ, וְכָל סֶדֶק נַרְחִיב וְנִפְרֹץ.

–

שַׁיָּרָה, אַל בְּכִי וְאַל צַעַר. הִשָּׁעֵן עָל זְרוֹעִי, סָב זָקֵן
גַּם לָזֶה שֶׁסָּגַר אֶת הַשַּׁעַר, יוֹם יָבוֹא שֶׁל נָקָם וְשִׁלֵּם!