בבית קפה לונדוני קטן, המולה ופטפוטים עליזים.

ג’ון המלצר מסתובב לאיטו בראש מורם, כטווס הפורש את נוצותיו הצבעוניות.

חבריו המלצרים מתרוצצים, אחוזי תזזית, למלא את בקשות הלקוחות. מדי פעם, שלחו מבט מפוחד אל ג’ון.

לקוחות בית הקפה לא פנו אל ג’ון, הם זכרו היטב את ההתפרצויות הידועות שלו, כהר געש הפולט לבה רותחת.

לפתע, שקט מילא את בית הקפה – בדלת ניצב יורש העצר הבריטי.

ג’ון פקד על חבריו המלצרים – רק אני מטפל בו!

ג’ון רץ לעבר יורש העצר הבריטי, נתקל בכסא שהחליק אחורה.

ג’ון השתטח בחבטה על הרצפה.

עיזרו לי מיד, סינן בגסות ג’ון לחבריו.

חבריו המלצרים פנו בחיוכים אל יורש העצר.

עיזרו לי בבקשה, ביקש ג’ון בשקט.