יומנו של יאנקו

למה בחרנו בדמות?

בחרנו ביאנקו משום שהוא הדמות הכי מעניינת בסיפור, יש לו רקע ועבר שידוע עליו בניגוד לשתי הדמויות האחרות.

הוא שורד שואה עם פוסט טראומה דבר שמאוד מעניין, גם מבחינת השואה שהוא נושא בפני עצמו ויש הרבה לדבר עליו וגם מבחינת הפוסט טראומה, מחלה מאוד מורכבת.

רצינו לשכתב את הסיפור מנקודת המבט שלו.

13.7.1948 ג’

השעה בערך 2 והתעוררתי מחלום. כולי מיוזע והדופק שלי בשמיים. איני זוכר מה חלמתי אבל אני בטוח שזה היה קשור למלחמה.

אני מצולק לכל החיים נפשית ופיזית נאי לא אוכל ללכת יותר לעולם וזו התזכורת החיה למה שעברתי בפולין.

זה היה קשה, זה היה נורא וכל השיקום שלי היה הסיוט הכי גדול של חיי. לפני חודש וקצת אני ואמי עלינו לארץ, גם המעבר היה קשה אך התגברנו על הקושי.

אני גר כבר חודש בעיר התחתית של חיפה עם אמי וחברי היחיד, תיאודור, תוכי המחמד שלי.

עדיין לא ראיתי את הארץ, אני תמיד פה בחצר של הבית קורא ומשחק עם עצמי.

17.7.1948 ה’

היום הכרתי שני חברים חדשים, אני חושב לפחות.

ישבתי בחצר והסתכלתי על תיאודור בכמיהה וידיעה שאני לא יכול להוריד אותו מהעץ.

לפתע שני ילדים הופיעו במפתן חצרי בעיר התחתית של חיפה.

שניהם נראית קיבוצניקים, אחד מהם נראה בעל יותר ביטחון מהשני שהתחבא מאחוריו ושניהם הסתכלו עלי במבט בוחן וחד.

שררה דמה של דקה שהייתה גדושה במבוכה.

תיאודור שבר את הקרח ואמר שלום בפולנית.

“תיאודור אומר לכם שלום” אמרתי במבטא קשה

שאלתי אותם אם הם יכולים להביא אליי את תיאודור והילד שהיה מלא בטיחון הוריד אותו מן העץ והביא אותו אליי.

הוצאתי חופן זרעונים והאכלתי את תיאודור, תיאודור אכל הכל מהר והיה נראה כאילו מעולם לא היו זרעונים בכלובו ולבסוף צרח תודה בפולנית.

ביקשתי מהם שיתלו את תיאודור על העץ והנער שהוריד אותו לקח את תיאודור ותלה את כלובו על העץ.

שאלתי אותם אם הם יודעים לשחק שח, הילד בעל הביטחון ענה שהוא יודע לשחק דמקה והשני שרק עכשיו פצה את פיו לראשונה אמר שהוא יודע לשחק דמקה וקצת שח.

המשכנו את השיחה ואני והנער השני שיחקנו שח ביחד, ניצחתי אותו בחמישה מהלכים.

הנער בעל הביטחון הציע לשחק דמקה ואמרתי שאני משחק דמקה רק אם אין לי עם מי לשחק שח.

הוא שינה את דעתו ואמר שדמקה זה לבטלנים והוא אוהב משחקים ספורטיביים

מה שאני לא יכול לעשות.

אמרתי להם את שמי והם אמרו לי את שמם, שוקה ואברהם.

סיפרתי להם שאני לא הרבה זמן כאן, רק עלינו מפולין וסיפרתי להם שקשה כאן ויש הרבה שמש והמזג אוויר חם בניגוד לפולין, עיר קרה ואוויר צלול וקר. הייתי רגיל לנוף אחר, שונה.

הם שאלו אם אני לומד בבית ספר ואמרתי שלא כי אני לא אוהב בית ספר ואני לא צריך אותו כי כל מה שצריך לדעת יש בספרים.

דיברנו על כל מיני ספרים שקראתי וגם אברהם קרא, על סוגי ספרים ופתאום שוקה אמר שאנחנו משעממים ומתחשק לו להתרחץ בים.

שוקה אמר שיוכל לדחוף את הכיסא שלי עד הים אך סירבתי ואמרתי אולי בפעם אחרת כי אמא שלי הייתה צריכה לחזור בכל רגע.

שוקה שאל אותי אם יש לי רק אמא ועניתי שכן, סיפרתי לו שאבא שלי מת במלחמה, הגרמנים לקחו אותו והוא לא חזר מאז אז הנחנו שהוא מת.

שאלתי אותם אם הם יבואו שוב והם אמרו שכן.

תיאודור צעק להם שלום בעודם מתרחקים ויוצאים מחצרי.

25.7.1948

כבר יותר משבוע עבר מאז שנפגשנו.

שוקה ואברהם מפיגים את הדממה שרועמת בכל שעות היום, זה נחמד.

נחמד לדבר עם אנשים, בשר ודם, לא רק לשבת לי לבד בחצר ולחכות שאמא תחזור מהעבודה.

שוקה ואברהם כבר הציעו לי כמה פעמים לצאת לטיול בעיר, הם אמרו שיכולו לדחוף אותי ברחבי העיר אך סירבתי כל פעם, ידעתי שאמא צריכה לחזור כל רגע מהעבודה והיא תכעס אם תגלה שיצאתי מהבית בלי אישורה.

30.7.1948

היום היה מפחיד.

בבוקר שוקה ואברהם הגיעו ממש קצת אחרי שאמא יצאה לעבודה ולקחו אותי לים.

כשהגענו לים שוקה ואברהם דחפו אותי עד קו המים ותיאודור התלהב ממראה הגלים הכחולים והרעש שלהם מתנפצים בשוברי הגלים.

ישבנו ככה הרבה זמן ונהניתי מכל דקה.

שוקה הביא לנו קרחוני מנטה ובוטנים לתיאודור.

התחלנו לחזור הביתה כי אמא שלי הייתה צריכה לחזור בכל רגע מן העבודה ולפתע נשמעו קולות חזקים של מטוסים ופצצות.

התחלתי להיבהל ונכנסתי למעין בועה מאוד מפחידה.

תיאודור צווח בחוזקה ועזבתי את כלובו כדי לכסות את פניי, ניסיתי להתכווץ ולהיעלם.

הפחד שלט בי ובזמן כל זה שוקה ואברהם החזיקו את תיאודור ודחפו אותי מהר במעלה המדרגות כדי להגיע למקום מבטחים.

ההרגשה הזאת הייתה כל כך חזקה וכל כך אמיתית ואני פחדתי ממנה כל כך.

רעדתי, הזעתי ובכיתי  מרוב פחד.

אחרי שהפצצות נגמרו יצאנו החוצה.

הכל היה מאובק, נראה נורא, הרוס הכל נחרב, ראיתי את זה כבר כמה פעמים בזמן המלחמה.

חזרנו הביתה ואמא כבר הייתה בבית, ראיתי אותה עומדת בחוץ ומחפשת אותי, היא הייתה מןדאגת ויכלתי לראות את זה לפי ההבעה על פניה.

הבנתי את דאגתה, אנחנו עברנו הרבה במלחמה ואני הדבר היחיד שנשאר לה.

כשאמא ראתה אותנו היא רצה אליי בבכי וחיבקה אותי.

היא החלה לצעוק על שוקה ואברהם בפולנית כיוון שלא ידעה עברית ולא הצליחה ללמוד אותה בזמן הקצר הזה ולפתע סטרה לשוקה.

הייתי המום. שוקה נראה כועס.

הוא הסתלק משם ואברהם שהיה המום גם הוא הלך אחריו.

נכנסתי הביתה בשאלה מלחיצה, האם הם אי פעם ידברו איתי שוב?

רפלקציה תמר:

העבודה עם אוריה הייתה מהנה.
הסיפור לא היה מובן והיה קשה להפוך את זה ליומן אז אוריה עשתה את רוב העבודה כי כל מה שניסיתי לעשות כדי שנהפוך את הסיפור ליומן היה לא מתאים וגם כי אני לא יודעת להפוך סיפור ליומן מנקודת הצבת של דמות מהסיפור.
אני חושבת שלהפוך סיפור ליומן מנקודת מבט של מישהו אחר זה נורא קשה ולא מתאים לרמה שלי לפחות.

רפלקציה אוריה:

העבודה עם תמר הייתה מהנה וקלילה ובסופו של דבר הצלחנו לסיים בזמן.

העבודה על יאנקו הייתה מעניינת יחסית.

העבודה בכללי הייתה עבודה מייגעת, לשכתב סיפור ממבט ראייה של דמות אחרת זה קל, לשכתב את זה בצורת יומן כשהסיפור כה קצר, דל בפרטים ובסגנון הכתיבה, יומן, אי אפשר לצטט וכו’ זה קשה.

אם היינו צריכות לשכתב את הסיפור אך ממבט אחר זה היה הרבה יותר פשוט.

בנוסף הסיפור עצמו היה קצת מסובך, אני הייתי צריכה לקרוא אותו לפחות 7 פעמים כדי להבין מה בדיוק קרה ומתי.