מלה אהרונוביץ

תעודת זהות:
אני מלה אהרונוביץ’, נולדתי בתור עמליה אנגלמן בתאריך ה-16 ביולי 1930 בעיר סטרי שבפולין אשר היום נחשבת אוקראינה.
שמה של אמי היה ציפורה ושל אבי היה שמחה, היו לי שני אחים ואחות. אחותי הייתה הבכורה וקראו לה קלרה ולשני אחיי קראו אליעזר וישראל. אני הכי קטנה.
עברתי ילדות בצל השואה שנעשתה ליהודים בעת מלחמת העולם השנייה, ברחתי ממרתף למרתף ביחד עם משפחתי עד שהסתיימה המלחמה.
עברתי לגרמניה למחנה עקורים ומשם לצרפת- שם אימנו אותי ישראלים למלחמה ואז עליתי לארץ ישראל בספינת מעפילים יחד עם חבריי מהשומר הצעיר.

מלה ואריה אהרונוביץ’ עם ילדם הקטן- ירון בבר המצווה שלו

חיי לפני מלחמת העולם השניה:

למיטב זכרני לפני המלחמה היו חיים לגמרי אחרים מאשר החיים של היום. גרנו בפולין בזמנו בעיר שנולדתי וגדלתי בה שהייתה עיר יחסית גדולה. חיו בה הרבה יהודים, פולנים ואוקראינים. היא הייתה על גבול פולין אוקראינה והיום היא אוקראינה- “סטרי“. ליד העיר “לבוב“. היינו במצב כלכלי בינוני. לא עשירים ולא עניים. אבי ניהל חנות נעליים לכפריים עם אחיו, כנראה ירושה. את סבא וסבתא שלי מצד אבא לא הכרתי כי הם נפטרו אחרי מלחמת העולם הראשונה ממגפה. גרנו בבית קטן אני, הוריי, שני אחיי ואחותי הבכורה. דוד שלי גם גר באזור.

בחופשות בילינו אני, שני אחיי הגדולים ואמי אצל הורי אמי: “סבתא מכה” ו”סבא יעקב, סייבל” בעיר אחרת- סוקולוב שבפולין. הצטרפה אלינו בת דודה שלי שהייתה גדולה ממני בשנתיים כי היא הייתה חצי יתומה אז אמא שלי תמיד צירפה אותה אלינו לחופשות. אחותי הבכורה שהייתה גדולה ממני ב9 שנים נשארה בבית עם אבא שלי. היו לאמא שלי שם שתי אחיות רווקות והן מאוד אהבו אותנו ולפני השינה הן היו מביאות לנו שוקולד. הכל היה מוגבל באותה תקופה ולא היה שפע, לכן השוקולד היה מתנה מיוחדת ומשמחת. בנוסף, הן לקחו אותנו לטיולים, זו הייתה הליכה ביער לא רחוק מהעיר וזה היה בילוי יום יומי ליערות. אספנו פטריות ואוכמניות וכשאכלנו את האוכמניות כל הפה היה שחור. בישלנו מזה ועשינו מזה תבשיל שדומה ל”פרושקס”- זהו מאכל פולני העשוי מבצק ממולא בתפוחי אדמה ומטוגן עם בצל. בעיר הזו היו גם גבינות טובות מאוד, לא כמו שבעיר שגדלתי בה.

לא הרגשתי אנטישמיות כי לא ידעתי אנטישמיות- מהי? אבל אפילו שהייתי בגיל צעיר הבנתי שהתלמידות הפולניות הנוצריות קיבלו עדיפות ראשונה תמיד. הייתי בבית הספר הממלכתי עד כיתה ג’ והן תמיד קיבלו ציונים גבוהים יותר, יחס טוב יותר ועדיפות על התלמידות היהודיות. לדוגמה, כאשר הצבעתי בכיתה כדי לענות על שאלה שהמורה שאלה היא העדיפה לתת לנוצריות לענות ורק לאחר מכן לי. אני זוכרת שהייתי הולכת עם אבי לבית הכנסת וכשהייתי בת 9 התחילו לדבר שם על המלחמה. הרגישו באוויר שמשהו הולך לקרות אבל לא בהקשר של היהודים. מאוחר יותר הבנו. גויים באו לראות את הגרמנים כשהגיעו והביאו להם פרחים. כבר כשהיטלר- מנהיג המפלגה הנאצית עלה לשלטון בגרמניה ב1933 הוא התחיל לנאום נגד יהודים וכבר שמעו על הספר שלו- “מיין קמפף“. כל הזמן רק הסיטו נגד יהודים שיהודים עכברים והכי גרועים, לא עובדים, חיים על חשבון אחרים.

הייתי דתייה מאוד והלכתי אחרי בית הספר לבית ספר יהודי שנקרא “בית יעקב” שהיה בית הספר הכי דתי והיה יקר מאוד. התלבשתי בהתאם- עם חצאיות לא ארוכות. בבית הספר הממלכתי היה לנו על התלבושת סינר בצבע כחול כהה- תלבושת אחידה. מבית יעקב אני זוכרת רק ברכות- נגד רע, נגד ברק, ברכה לשטיפת ידיים אחרי השירותים וכו’. אבא שלי העריך מאוד את האמונה שלי, הוא היה דתי והוא שמח מאוד על כך שאני ממשיכה את דרכו. אחיי הניחו תפילין כל בוקר בבית אבל הם לא היו כל כך דתיים, הם עשו זאת רק בשביל אבא. אני חשבתי שככה החיים חייבים להתנהל כי לא היו לי חברים עדיין כי הייתי צעירה מאוד ולהם היו. אחותי גם הלכה לבית יעקב הרבה שנים, למדה וידעה הכל על הדת- רש”י, משנה וכו’. המורה הייתה נהדרת.

החברים שהיו לנו היו שכנים, גם פולנים אבל לא התחברנו אתם כל כך ופחדתי אפילו לשתות אצלם. פעם, כשהייתי צעירה יותר גרנו באזור אחר בעיר, שם גרו לידנו זוג פולנים עם בת מאומצת והם מאוד אהבו אותי. קראתי להם דוד ודודה. ביתם היה כמו הבית השני שלי. אמרו לי בבית לא לאכול אצלם כי זה לא כשר, אפילו לא תה. הם היו מאוד משכילים ואינטליגנטיים- הגבר עבד בעירייה (“מגיסטרט”). כל יום ראשון כשהיו להם אורחים, גם פולנים ובאתי אליהם, הוא הושיב אותי על ברכיו בזמן ששיחק קלפים עם האורחים ולמרות שהייתי רק בת ארבע הבנתי מה אומר הקלף- ג’וקר וצחקתי כשהיה לו אותו וכך כולם ידעו שיש לו ג’וקר. לאחר זמן עברנו לאזור אחר בסטרי- של יהודים וקנינו שם בית קטן במקום השכירות שהייתה לנו באזור הקודם. הייתי בחדר עם אחותי ולשני אחיי היה חדר. למרות שעברנו לאזור אחר המשכנו לשמור על קשר טוב עם הזוג ואני זוכרת שאחותי וחברה שלה לקחו אותי לבית מרחץ, שם החלקתי, פתחתי את השפה ולא יכולתי לפתוח את הפה- לאכול, לדבר. הדוד הפולני בא לבקר אותי והוא קנה תפוזים כדי שיעשו לי מיץ ואני אשתה כי לא יכולתי לאכול ותפוזים היו אחד הפרות הכי יקרים באותה תקופה. הוא החזיק את שק התפוזים עם הזרת וצעק לי בשמחה: “זה כשר!”.

אני מתגעגעת לפעמים לחיים האלה אבל הכל השתנה לאחר המלחמה וכשראינו כל מה שקרה.

תקופת המלחמה:

תקומה:

אחרי המלחמה הרוסים עדיין לא התייחסו אלינו טוב למרות שחשבנו שהולכים להתייחס אלינו טוב בגלל כמות היהודים שנשארנו ובסוף נתנו לנו דירה ריקה שהייתה של יהודים, קלרה קיבלה עבודה בחנות ממשלתית של מצרכים. לא נשאר כלום מהסחורה שהייתה לנו. אני הייתי בבית ספר והייתי בכיתה של ילדים שקטנים ממני כי המשכתי מהכיתה שהפסקתי בה וקראו לי שם יהודיה והתייחסו לא יפה. היו מזלזלים בנו ואומרים לנו שלא עשינו כלום לגרמנים ורק התחבאנו.

לאחר כשנתיים הרוסים התחילו להתחלק בשטח והם אמרו שהם סוגרים את הגבול אז מי שרוצה לעזוב שיעזוב עכשיו כי הוא לא יוכל לעזוב אחר כך אז כל היהודים התאספנו וחזרנו לשטח של הפולנים. אני ומשפחתי עברנו לעיר “גליביצה” שם מכרים שלנו שהגיעו לפנינו הכירו בין קלרה לרומאן והם התחתנו. הם עשו חתונה יהודית אמתית אבל דלה שדוד שלו ארגן. גרנו כולנו ביחד בגליביצה עד 1947 ואז עברנו לגרמניה למחנה העקורים האמריקאי שהוקם על ידי ארגון “הג’וינט” (רקע היסטורי: עד שנת 1947 זכו כ-700,000 יהודים לתמיכה מהג’וינט. 250,000 שכנו במחנות עקורים שניהל הג’וינט.) וארגון “אונררא” (רקע היסטורי: אונרר”א פעלה בשטחי גרמניה הכבושה לאחר מלחמת העולם השנייה וסייעה ליותר מ 11 מיליון תושבים לא גרמנים שנסו לגרמניה לאחר תום המלחמה. הארגון לא סייע לאזרחי גרמניה עצמם. רוב היהודים שברחו ממדינות הגוש הקומוניסטי לאחר סיומה של המלחמה התגוררו במחנות של הארגון בגרמניה ובאוסטריה.) וזה היה לא קל, לא חוקי והיו גבולות שהיינו צריכים לעבור אבל כשהגענו היה טוב והיה אוכל טוב וקיבלנו מצרכים. ישנו בבלוקים מעץ וכל משפחה קיבלה חדר.

לאחר זמן מה עברנו למחנה אחר בגרמניה כי אמרו לנו שמרוויחים שם טוב יותר. שם קיבלנו מצרכים יבשים שצריך לבשל. הייתי שם בשומר הצעיר וגם הלכתי לעבוד. אמרו לנו שאנו צריכים להפליג לישראל ולהתגייס לצבא להלחם אז התאספנו כל החברים והפלגנו מצרפת, שם ישראלים אימנו אותנו, בלי המשפחות. ההפלגה הייתה איומה, שכבנו והיא נמשכה שבועיים. לא היה אוכל טוב והיה אסור לעלות למעלה כדי שלא יראו אותנו. הגענו ב30.5.1948 לקיבוץ קיסריה בלילה, סחבו אותנו על הגב מהספינה אל החוף ולקחו אותנו באוטובוסים למחנה עולים ואז ל”קיבוץ יקום“. הקיבוץ היה מאכזב. היינו ארבע חברות טובות והאוכל היה לא טוב וגם לא היה הרבה. נתנו לי עבודה גרועה- לכבס חיתולים ביד עם אמצעים לא מתקדמים, רציתי להקיא. אמרתי שאני לא יכולה לעשות את זה אז נתנו לי לאסוף תפוחי אדמה ותירס אחרי שטרקטור מוציא אותם מהאדמה. אמרתי שאני לא יכולה לעבוד גם בזה ואז נתנו לי לעבוד במטבח, שם נהניתי מאוד לעבוד כי הייתה בעיה של אוכל בקיבוץ כי הוא עוד היה בהקמה ויכולתי להביא אוכל לי ולחברות שלי מהמטבח. הוותיקים של הקיבוץ ידעו להסתדר, הם דאגו לעצמם. כל אחד דאג לעצמו. הם התנהגו אלינו כמו אל החמורים שלהם ונתנו לנו את העבודות הכי גרועות אז החלטנו שאנחנו לא רוצות להישאר בקיבוץ הזה והלכנו ביחד אל זוג שהכרנו כדי שיישארו איתנו עד שהמשפחות שלנו יגיעו לארץ.

כשהמשפחה שלי הגיעה ב1949 לאחר כשנה שהייתי לבד, קיבלנו מקום באזור וגרנו ביחד- אני, אמי, קלרה ורומאן. התאכזבתי מאוד מהיחס בארץ. כשהתחלתי לחשוב על העתיד, התחלתי לעבוד עם חברה טובה שלי בבית חרושת. עבדתי שם כשנה ואז התגייסתי לצבא ב1951 ועבדתי כפקידה ראשית בצריפין. היה לי טוב מאוד בתפקיד. לאחר כשנה בצבא הכרתי את אריה דרך חברים, התחתנתי איתו ושוחררתי מהצבא. הוא עבד דרך צה”ל בחיל האוויר. התחלנו להקים בית באזור ואז נכנסתי להריון וילדתי את דוד ב1953, את אלי ב1956 ואז עברנו לחולון וב1966 ילדתי את ירון.

כשהתבגרו דוד התחתן ונולדו לו ולאשתו שתי בנות- איריס ולילה, אלי התחתן עם מרגו ונולדו להם שלושה ילדים- שירי, מאיה ואילן וירון התחתן עם גילי ונולדו להם שתי בנות- שחר ורותם.

אני שמחה שלמרות כל מה שעברנו, אריה ואני הקמנו משפחה מכובדת בארץ ישראל ושמרנו על זהותנו כיהודים.