הפרק הנוכחי דן במאפייני חצי האי ערב לפני הופעת האסלאם. השאלה היא: כיצד תרמו המאפיינים הגיאוגרפיים, החברתיים-תרבותיים והפוליטיים להופעת האסלאם במאה השישית

• גיאוגרפיה של חצי האי ערב

1. מיקום-

2. חצי האי ערב שוכן בחלק הדרום מערבי של המזה”ת. הוא מוקף ימים בשלושה צדדים: בצד מערב- ים סוף (מפרץ אילת), בדרום – הים הערבי (שוליים של האוקינוס ההודי. מפריד בין חצי האי לבין הודו); במזרח – המפרץ הפרסי. בחלקים הצפוניים האזור מוקף במדבריות. חצי האי ערב גובל בתימן ואתיופיה בדרום מערב (גובל ביבשת אפריקה); בצפון – הביזנטים, בצפון מזרח – הפרסים.

חצי האי ערב כיום

מפה אינטראקטיבית

אקלים ומשאבים

רוב רובו של חצי האי הוא מדברי וצחיח, ישנם אזוריים הרריים (למשל הרי תימן המשתרעים מהדרום למזרח). האזור שחון (אין כמעט גשמים) כמעט ברוב ימות השנה. בחלקים הדרומיים (באזור תימן) יורדים גשמים. לכן החלק הדרומי היה עשיר יותר ומפותח יותר. באופן עקרוני, חצי האי הוא אחד האזורים הצחיחים ביותר בעולם.

מזג האוויר: בימים חם מאוד ובלילות קר מאוד (אקלים קיצוני).

האזור עני מאוד במים (ישנן נאות מדבר, אזורים חקלאיים, בעיקר באזורי השוליים וליד מקורות מים). גידול מאוד חשוב באזור הוא תמרים.

אוכלוסייה

מרבית האנשים הם ערבים. בני האזור האמינו שבמקור היה לכולם אב קדמוני משותף. השפה המקובלת היא ערבית. בחלקים הצפוניים דברו האנשים דיאלקטים שונים של ערבית. היה קיים מתח בין צפון לדרום. הם האמינו שהם שונים זה מזה. לעתים קרובות היו מלחמות בין שבטים דרומים לצפוניים.

החברה בחצי האי ערב

הבדווים

נוודות

מאפיין מרכזי בחיים בחצי האי ערב הוא אורח החיים הבדווי של נוודות (נדידה ממקום למקום). “בדו” פירושו ערבה או מדבר. הבדווים חיים במדבר. הם נוטים את אוהליהם ונודדים אחר חיפוש של מקורות מים ומחייה. האזור עני במים ובמשאבים. הם חיים באוהלים כי קל לפרק אותם ולהעמיס אותם על בהמות משא. הם עוברים משטח מרעה אחד למשנהו לפי עונות השנה וכמויות הגשמים.

אורח החיים הבדווי

פרנסה

מרבית הבדווים חיים על גידול גמלים. הם אלה שהכי הרבה נודדים. סוג אחר של בדווים חי על גידול צאן ובקר, בעיקר כבשים ועיזים. בדווים אחרים סחרו בתמרים. הם נפגשו בירידים השונים והחליפו ביניהם מוצרים. אמצעי פרנסה אחר היה גביית מסים ופרוטקשן משיירות סחר באזור.

חשיבות המשפחה והשבט

מאפיין בולט ביותר בחברה הבדווית הוא הקשר לתא המשפחתי. הפרט קשור קשר הדוק למשפחה שלו. זוהי מסגרת הזהות הראשונית והחשובה ביותר. לאחר מכן הפרט קשור לח’מולה (המשפחה המורחבת) ואחר כך לשבט כולו. היחיד פועל במסגרת המשפחה והשבט. עמם הוא חולק את שטחי המרעה ואת המים בבורות, ועמם הוא נודד בחיפוש אחר שטחי מרעה. מסגרת המשפחה והשבט מספקים לפרט הגנה מפני נקמת דם. ההגנה ניתנת ללא תנאי: גם אם בן השבט רצח או ביצע פשע. בתמורה בן השבט מתגייס לטובת השבט בעת מלחמה ונקמה. מי שאינו חבר במסגרת שבטית אינו זכאי להגנה.

. .

אלימות ואי ביטחון

מחוץ לשבט מתאפיין האזור בלוחמה ובמעשי שוד ובאי ביטחון. השבטים נאבקים ביניהם על משאבים. מבחינת מינהגי המקום, זה נחשב כבוד וגבורה להתנפל על שבט אחר ולגזול ממנו את רכושו ונשקו. השבטים מאוד נזהרו לא להרוג בשעת הפשיטות מחשש מנקמת דם. כול הרוג יצר חובת נקמת דם, שאותו היה שבטו של ההורג חייב לפרוע אם בהריגת “נפש תחת נפש” ואם בכופר נפש שהיה גבוה מאוד. היו גם ארבעה חודשים (קדושים) בשנה בהם השבטים לא נלחמו ביניהם ושיירות הסחר עברו ללא התקפה ואנשים השתתפו בירידים ובשווקים שהיו באזור. אנשים בודדים מחוץ לשבט נהנו ממנהג הכנסת אורחים. כול אלה הגבילו במידת מה את מצב המלחמה באזור.

מגורים ופרנסה

ברחבי חצי האי היו ערים ונאות מדבר. גם תושבי הערים היו בעבר בדווים, אך בשעה שהפסיקו לנדוד והתיישבו בעיר זנחו את אורח החיים הבדווי. הם גרו בבתים (בתי עץ, בתי חימר).

תושבי הערים התפרנסו בעיקר מסחר. ברחבי חצי האי עברו דרכי סחר אשר ששמשו את הסוחרים המקומיים. סוג אחד של סחר היה סחר מעבר בתבלינים, בשמים ומוצרי מותרות. הם הגיעו לחצי האי ערב באוניות ומשם עברו בדרכי יבשה לסוריה, עיראק וישראל. סוג אחר של סחר היה ביצוא מוצרים מקומיים כגון עורות, מוצרי חלב, מור לבונה וקטורת (שנמצאו בדרום האי). מוצרים אלה יוצאו בשיירות לסוריה וישראל ובתמורה הביאו הסוחרים מוצרים חקלאיים, תבואה ויין (סחר חליפין).

חשיבות המשפחה

מבחינת ארגון וזהות המשפחה הייתה מרכזית בחייו של בן המקום, בדומה לבדווים. הפרט היה שיך קודם כול למשפחה, אח”כ לשבט. העיר הייתה בדרך שותפות של מספר משפחות ושבטים. בשעה של עימות חיצוני פעלו אנשי העיר ביחד. לא הייתה קיימת סולידריות עירונית (מי שגר בטאיף לא זכה לכינוי טאיפי, וגם מי שגר במכה לא קיבל כינוי “מכי” – ההתיחסות לפרט הייתה במסגרת השבטית שלו – “קרישי”, אוסי וכדומה. אין חשיבות למסגרת הגאוגראפית). בעיר מכה היה שבט אחד – קריש. מכה הייתה הכי קרובה לעיר במובן המודרני שלה. במדינה לעומת זאת היו גרו מספר שבטים ומשפחות שהיו מסוכסכים זה עם זה, מחצית מבני העיר היו יהודים.

המשפחה הגנה על בן המשפחה מפני נקמת דם. חשיבות עצומה לקשרי דם בחברה הערבית. מחמד זכה להגנת המשפחה בשעה שנרדף על ידי בני מכה, למרות שמרבית המשפחה לא תמכה בבשורתו. כאשר מחמד הרגיש שאפסה כול תקווה לשכנע את בני עירו פרש עם חלק מאנשיו מהמסגרת המשפחתית והצטרף למסגרת השבטית במדינה

ביטחון

בניגוד לחיי הבדווים בתוך הערים בדרך כלל שרר מצב של ביטחון ושלום לעומת המדבר שהחיים תמיד היו בסכנה. הירידים התקיימו בערים בעיקר בחודשים האסורים ללחימה.

יהודים

היהודים הגיעו לחצי האי ערב מארץ ישראל רק לאחר ראשית הספירה הנוצרית. מרבית היהודים הגיעו לאחר חורבן בית שני על ידי טיטו (70 לספירה) ומרד בר כוכבא (135 לספירה). היהודים שהגיעו היו קבוצות שוליים מנותקים מהזרם המרכזי של היהדות. הם התיישבו בנאות מדבר בצפון מערב חצי האי. בהדרגה הצטרפו גם ערבים ליהדות והקהילה היהודית גדלה. מושבה יהודית גדולה הייתה בנאת המדבר ח’יבר. בעיר מדינה היוו היהודים מחצית מתושבי העיר. היהודים דברו ערבית. הם נחשבו חלק מכלל הקהילה המקומית.

היהודים לא היו מאורגנים כיחידה אחת אלא בדומה לערבים הם התפצלו לשבטים. בעיר מדינה למשל היו שלושה שבטים יהודים. הם היו קשורים בקשרי חסות עם יחידות שבטיות אחרות. לא הייתה הנהגה יהודית מרכזית, והיהודים היו מבודדים משאר קהילות הפזורה של היהדות. הם קראו את התורה בעברית, והיו להם טכסי פולחן נפרדים מהעמים הסובבים אותם.

היהודים שמרו על ייחודם הדתי.הם האמינו שהם נבחרו על ידי האל ושהדת שלהם היא הנכונה. הערבים ראו בזאת התנשאות, אבל היחס היה סבלני בדרך כלל. המגע הקרוב עם היהודים הביא לכך שהערבים הכירו חלק מהאמונה היהודית. הם הכירו את המושג “משיח” – אדם שיבוא בעתיד עם שליחות חדשה. המגע עם היהודים פתח לערבים פתח לקבלת רעיונות חדשים. לכן די מובן שדווקא במדינה מצא מחמד אוזן קשבת של הערבים לעומת אטימותם של בני מכה.

נוצרים

מעמד הנוצרים היה חזק יותר. מסביב לחצי האי ערב היו שתי מעצמות נוצריות שנתנו השראה וכוח לנוצרים בחצי האי: ביזנטיון (בצפון) ואתיופיה (בדרום). הנצרות חדרה בעיקר אל האוכלוסייה הבדווית ולא בקרב יושבי הקבע. בדווים בודדים וקבוצות של בדווים הצטרפו לנצרות אך המשיכו מבחינה ארגונית להיות שייכים לבני שבטיהם הקודמים. מרבית הנוצרים הערבים לא היו שייכים לזרמים המרכזיים של הנצרות אלא לכיתות נוצריות. מהן שאב מחמד את תפיסותיו לגבי ישו והשילוש הקדוש (שוני מהזרם המרכזי).

בחצי האי ערב הופיעו נזירים נוצרים. הם בילו את חייהם בישיבה על ראש עמוד. הנזירים מאוד הרשימו את הערבים. הם לא היו רגילים לחיי מסירות והקרבה למען הזולת. בקוראן יש אזכורים לגבי מסירותם וצניעותם של נזירים נוצרים.

הערבים התרשמו במיוחד מטקסי פולחן נוצריים. מחמד מאוד הושפע מכריעות, השתחוויות וסדרי התפילה מהנוצרים וגם מערבים יהודים.

דת ותרבות

פוליתיאזם – הדת הישנה של הערבים הייתה אמונה באלילים (ריבוי אלילים=פוליתיאיזם). תקופה זו ידועה בקרב הערבים בשם “ג’אהליה”, דהינו, תקופת הבערות או הבורות. בחברה הערבית הקדומה היו קיימים מספר רב של אלים ואלילות. כול שבט העריץ וסגד לאל אחר. חלק מהאלים היו עצים עתיקים או סלע בולט, לעיתים גם גורמי שמיים –שמש, ירח ונוגה.

בעיר מכה הייתה קדושה מיוחדת לאבן השחורה. היא מושקעת בקיר חיצוני של מבנה בצורת קובייה (הכעבה) שנחשב למקום מושבו של האל המקומי. עוד נערץ היה אלוה מקומי ושבטי והאל הזכר הובל. במקומות שונים בסביבתה של העיר נערצו שלוש אלות: עוזא, אל לאת ואל מנאת. נראה שהמונח אללה היה קיים אבל הם האמינו שלצד האל שלהם קיימים גם אלים אחרים הנמצאים באזורים אחרים.