החתול האפור יוצא לאור (1) – ספר שירים וסיפורים.

בס”ד 

שיר לפורים.

חג שמח.

היום בבוקר ספיידרמן ירד איתי במעלית
אני גר בקומה שמינית

הוא הצטרף בשביעית ועד הקרקעית
הוא היה צמוד לתקרה.
בקומה רביעית הצטרפה אלינו אלזה
והקפיאה את כל הכפתורים בנגיעה קלה.

מחוץ לדלת של הלובי בבניין
חיכתה לי מכשפה על מטאטא ונתנה לי טרמפ עד לפחי הזבל
זרקתי את השקית עם שאריות של מוצר שהזמנתי מחו”ל
ויכולתי להישבע שאני מכיר את מי שישב על הפח
ג’ינג’י… חתול

חייל סער פתח לי את הדלת של האוטו

שלושה נינג’ות קפצו לי על המכסה מנוע
ולא ירדו עד שלא קיבלו וופל מצופה.

במחסום של החניה קיבל את פניי
השומר הרוסי ולדימיר.

במעגל התנועה הקרוב למקום מגוריי
חצתה פרה באלכסון
ואחריה חמישה הודים שעשו לה אוויר עם מניפה.

בצהריים התפתחה שריפה
במשרד בקומה ראשונה (בבניין בו אני עובד)
25 כבאים הגיעו תוך 10 דקות
והתחילו לבכות…בחוסר אונים.
סופרמן אחד ושלושה ליצנים
דחפו כמה פחים וכיבו את האש

בדרך הביתה עברתי בסופרמרקט
קצת קניות בסוף היום
שלוש פיות חלום
ואס יהלום
הציעו לי גלידה חדשה
לטעום.

סיפור על חלום… טוב… גם על חלום…

ישראל מאיר.

בס”ד

קו אדום היה מרוח על הרצפה, הוא עמד בדיוק מעל הקו, רגל אחת מימינו של הקו עטופה בג’ינס שחור עם שלושה קרעים, ורגל שנייה משמאלו של הקו עטופה במכנס שבת אלגנטי ושחור. הוא החזיק ביד צלחת פלסטיק מלאה דגים מלוחים ועיגולי בצל סגול מעליהם. הוא הבחין שאין מזלג על הצלחת, איך הוא יאכל? ולמה? חלפו 2 מחשבות בראשו בבת אחת וכמעט התנגשו… הוא התעורר בבת אחת פותח זוג עיניים, חושך, רגוע, הוא בחדר שלו על המיטה שלו בקומה השנייה במיטת הדו קומתית, הוא הזיז את השמיכה הכבדה מעליו והביט בשעון המעורר הדיגיטלי שהיה תלוי על הקיר, השעה הייתה ארבע לפנות בוקר…”עוד שעתיים צריך לקום לשחרית” הוא חשב כנראה בקול רם… שיעול נשמע מתחתיו ואז קול מדבר: “התעוררת ישראל מאיר? תחזור לישון אחי… הרב לא רוצה שנהיה עייפים בתפילה בבוקר”, ישראל מאיר התיישב על המיטה שם את הכיפה שלו על הראש והחליק את הפאות הארוכות של עם שתי ידיים.

הוא אמר: “חלמתי שוב מוטי… אותו חלום…”

מוטי הביט כלפיי מעלה חצי נשען על המיטה ושאל: “כולל הדגים?” ישראל מאיר הנהן בחושך לאישור. מוטי נאנח ואמר: “מה אני אגיד לך אחי, אתה כמו יוסף הצדיק עם כל החלומות המוזרים האלה…” ישראל מאיר תיקן אותו : “עם החלום המוזר הזה… זה אותו חלום מוטי… כל הזמן…” נשמע רחש מהצד השני של החדר וקול שלישי הצטרף לשיחה: “מה קורה לכם אנשים? שעה ארבע בבוקר, ואני למדתי עם החברותא שלי עד שעה שתיים וחצי, אפשרי שתדברו מחוץ לחדר או משהו?” מוטי התיישב גם הוא על המיטה שלו ואמר: “הוא שוב חלם את החלום…” הקול השלישי שאל: “עם הדגים?” ומוטי ענה לו: “כן חיים… עם הדגים…” ישראל מאיר קפץ למטה ונחת על הרצפה, הוא ניגש לפינת החדר נטל ידיים, ואז הכריז: “אני כבר שלושה חודשים חולם את אותו חלום, ואני בכלל לא אוהב דגים מלוחים… הגיע הזמן שאני אפתור את העניין הזה” והוא יצא מהחדר, לא לפני שלקח את החולצה הלבנה שלו מעל אחד מכיסאות הפלסטיק שהיו בחדר. שני חבריו שאלו יחד: “לפתור? עכשיו בארבע לפנות בוקר? איך?” הוא כבר לא שמע אותם.

החדר שלהם היה ממוקם בקומה השנייה של הישיבה וישראל מאיר נעמד לרגע במעלה המדרגות, הרים עיניים למעלה ואמר: “מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך” הוא התקדם במהירות לעבר בית הכנסת ובית המדרש שהיה מחוץ למתחם המגורים, הוא נכנס, הדליק את האור והביט בשעון, “יש לי שעה וחצי עד לתפילה” הוא אמר לעצמו והופתע לחלוטין כששמע : “נכון… בדיוק עוד שעה וחצי…” ישראל מאיר העיף מבטים מהירים לכל כיוון ולא ראה איש… ואז הוא הבחין בו בפינה, יושב על כיסא פלסטיק לבן, הסטנדר מולו וגמרא גדולה צמודה אליו.

“הבהלת אותי…” אמר ישראל מאיר והוסיף: “מי אתה? , אני לא מזהה את הפנים שלך? חדש בישיבה שלנו?” ההוא שבפינה לא ממש הגיב לדבריו של ישראל מאיר ורק אמר: מסכת ברכות דף נה עמוד ב… הוא נשם לרגע ואז בבת אחת ציטט: “אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו שנאמר: “אנת מלכא רעיונך על משכבך סלקו” ואיבעית אימא מהכא: “ורעיוני לבבך תנדע” אמר רבא: תדע, דלא מחוו ליה לאינש לא דקלא דדהבא, ולא פילא דעייל בקופא דמחטא…”

ישראל מאיר התיישב מסוקרן על ידו ואמר: ” זה בסדר כבודו.. לא חלמתי על דקל מזהב ולא על פיל שעובר דרך חור של מחט…” האיש המוזר הביט בישראל מאיר וענה לו במהירות כאילו הם באמצע לימוד גמרא לעומק, הוא התנדנד על כיסאו ואמר תוך כדי נענוע אגודלו: “מה שמוכיח שמעל לכל ספק החלום שלך אמיתי… והוא מכיל גם הרהורים של הלב וגם הרהורים של המוח… ונפקא מינה שבקרוב ממש תפגוש את הזיווג האמיתי שלך, הראויה לך מששת ימיי בראשית…” עכשיו זה כבר היה יותר מידי מידע בשביל ישראל מאיר שהושיט יד קדימה וסגר לאיש המוזר את הגמרא הפתוחה, הוא שאל חד וחלק: “מי אתה? ואיך בדיוק אתה מכיר אותי? ואת החלום שלי?”.

את התשובה שלו ישראל מאיר לא שמע, התחיל להישמע השיר: “ימים על ימיי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור…” ואז היא נכנסה לבית הכנסת צבעונית וצנועה עטופה בשמלה ובכיסוי ראש אופנתי… אחריה עקבו בדריכות ובהערצה כחמש עשרה נערות צעירות.

מתוך הרצפה הופיעה מחיצה שנפתחה כאילו באופן אוטומטי ועד מהרה ישראל מאיר מצא את עצמו בצד אחד של בית הכנסת, לבד על כיסא פלסטיק, כשבצד השני התרחש למול אוזניו סמינר קטן עם הרבנית… מי זו הרבנית? לא היה לו שמץ של מושג. וכאילו שמעה אותו הציצה מהפינה של המחיצה בחורה דתייה עם משקפיים שהכריזה: “זו הרבנית יסמין מעיין, כל ברכה שלה תופסת… ואני העוזרת האישית שלה…” נשמע קולה של הרבנית יסמין מעיין במיקרופון: “יפעת… יפעת הצדיקה? איפה את?” הבחורה הדתייה חייכה והנהנה בראשה, היא מלמלה : “הרבנית קוראת לי…” וחזרה לצד הנשי של המחיצה.

הרבנית יסמין מעיין נשמעה במיקרופון: “ערב טוב לכל הצדיקות… יפעת לצידי אז הכל טוב ברוך השם. קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף… וכשהקדוש ברוך הוא שולח את אותו אחד או את אותה אחת… אז תדעו לכן צדיקות שזו מתנה משמיים והשלמה של קסם שנוצר 40 יום לפני שנולדתן והכריזו בשמיים מי יהיה החתן שלכן…”

הרבנית יסמין מעיין המשיכה את השיעור שמסרה עוד בערך 20 דקות תוך כדי שהיא מתזזת את העוזרת שלה לחלק דפים עם ברכות וסגולות, ואז הרבנית הכריזה בשקט לתוך המיקרופון: “בנות יקרות… כתוב בגמרא במסכת פסחים שכל המשיא את הבת שלו לעם הארץ כאילו כופתה בפני האריה…” אני בטוחה…”המשיכה הרבנית את דבריה “שהאבות שלכן היו שמחים ומאושרים לדעת שהחתן לכן לא יהיה עם הארץ אלא תלמיד חכם….” היא הפסיקה לרגע ואז הוסיפה: “כמו שנמצא איתנו כאן הערב בצד של הגברי של המחיצה…” ישראל מאיר קפץ מהכיסא שלו וכמעט נפל… נהיה חושך… ושקט מופתי…

הפסקת חשמל? יכול להיות? אבל מדוע נהיה שקט? לאיפה הלכו כולם? . הוא קם וניסה לחפש את השאלטר הראשי בבית הכנסת, לאחר דקה של חיפוש מייגע והיתקלות בכל דבר אפשרי החל מהסטנדרים החומים שהיו פזורים בכל מקום ועד לתיבת השליח ציבור מצא ישראל מאיר את ארון החשמל וגישש באצבעותיו עד שהרים את השאלטר. אור חזק הופיע בכל עבר… סעודה שלישית בעיצומה, שולחנות ארוכים בכל פינה, וכולם היו שם כל תלמידיי הישיבה והרב שלהם בשולחן הראשי…

ישראל מאיר התאושש מהר מההלם המוחלט כשהריח את הפשטידות הנהדרות ואת הסלטים שהיו פזורים בכל שולחן. “ישראל מאיר… קום ליטול ידיים צדיק…” האיץ בו המשגיח של הישיבה. על יד הברז הראשי תפס אותו אחד מחבריו לישיבה ואמר: “ישראל מאיר.. מה שלומך אחי? בבוקר בתפילה היית מהורהר כזה… קצת עצוב…” ישראל מאיר חייך ואמר: “הכל בסדר תודה לאל.. למה עצוב? תודה על הדאגה… אה… אה…” הוא השלים אותו : “דורון… דורון…. אני החברותא של חיים מהחדר שלך” דורון לחץ את ידו בחמימות ואז הוסיף לעדכן אותו: “אתה יודע שהיום זו סעודה מיוחדת מאוד… סעודת הודיה…” הגיע תורו של ישראל מאיר ליטול ידיים והוא נטל ובירך, כשניגש אל השולחן עקב אחריו דורון וברגע שהוא בירך המוציא, המשיך דורון לעדכן אותו: “הרב עושה סעודת הודיה לקדוש ברוך הוא… הבת שלו ניצלה מתאונה בהודו…” ישראל מאיר היה מופתע: “הודו? הבת של הרב?” דורון המשיך: “כן.. היא קצת ברחה מהדרך… מרד נעורים כזה… נסעה להודו לחצי שנה.. חזרה לפני שבוע… גם חזרה לארץ וגם תודה לאל חזרה לדרך הישרה, סיימה את המרד הקצר שלה…”

חמש דקות אחר כך באמצע דבר תורה על פרשת השבוע היא הופיעה בפתח: נסיכה צנועה וביישנית, שיערה קלוע לצמה שחורה ועבה, ושולי שמלתה מגרדים את הרצפה כשהיא הולכת. ישראל מאיר הבחין בה בזווית העין, הסתובב המום ושאל : “מי זו?” דורון חייך ואמר: “הבת של הרב אחי… מיכל… קוראים לה מיכל” ישראל מאיר הסתובב אל דורון ושאל: “תגיד לי… יש משהו שאתה לא יודע?” דורון צחק ואמר: “אני לא יודע באיזה מלון היא הייתה בהודו…”

עשרים דקות אחר כך נתן דורון לישראל מאיר את המספר של השדכנית הכי טובה בחיפה והתגובה הראשונה שלה בטלפון הייתה: “מיכל הבת של הרב פרץ? כן.. בוודאי שאני מכירה… אני אשמח לברר בשבילך פרטים… אתה ספרדי נכון? טוב… בעזרת השם בשורות טובות, אני אודיע לך אם יש עניין בצד השני…”

שבועיים אחר כך נערכה הפגישה הראשונה… ישראל מאיר התרגש נורא… השקיע את מיטב כספו בחליפה חדשה של “בגיר” הבריק את כובעו (כי לא נשאר לו תקציב לקנות חדש… ) וצחצח את נעליו. מיכל לבשה חולצה לבנה עם שרוולים ארוכים וחצאית שחורה עד מעל לברכיים.

הם נפגשו בבית קפה כשר למהדרין וישראל מאיר שהקדים ברבע שעה מצא את עצמו יושב על ספסל בכניסה לבית הקפה ומזמזם לעצמו בלי להפסיק את : “אשת חיל מי ימצא…” כשהיא הגיעה הוא קם לקראתה ומיד הבחין בקעקוע צבעוני של דג שהציץ לו מתחת לשרוול הימני שלה. היא צחקה מתנצלת ואמרה: “מזכרת מהודו… כולנו עושים שטויות לפעמים…” ארבע פגישות לאחר מכן הם כבר קבעו פגישת הורים, חודשיים לאחר מכן הם התחתנו וישראל מאיר עבר בסעודה שלישית מהשולחנות הרגילים אל השולחן הראשי של הרב פרץ. והחלום של ישראל מאיר? מה עם החלום? החלום החוזר הזה הפסיק עוד באותו ערב לאחר הסעודה השלישית בה לראשונה פגש ישראל מאיר את החצי השני שלו.

22.12.16

סיפור סיפורי ביותר.

בס”ד

בשנייה שהדלת של המעלית נפתחה הוא זינק עלי בשאלה: “יהודי, הנחת תפילין היום?” עניתי לו עם נפנוף יד: לא.. לא הנחתי תפילין היום… גם לא אתמול…”. התחלתי ללכת לכיוון המרצדס שלי שחנתה כמה מטרים מהמעלית… הוא לא וויתר ומיהר אחרי: “יהודי.. חכה רגע… הזדמנות עכשיו עוד להניח תפילין… כדאי לך…” עצרתי לרגע מחזיק את דלת המרצדס שלי פתוחה ואמרתי: “אני שואל את עצמי רק דבר אחד…” הוא שאל בסקרנות: “מה?” עניתי : איך אנדריי השומר של החניון נתן לך להיכנס?” ונכנסתי לאוטו…

הנעתי את המנוע ואותו חסיד חב”ד שמעולם לא ראיתי לפני כן עשה צעד שאני מודה שלא צפיתי מראש ותפס אותי בהחלט לא מוכן כשהוא טיפס על המכסה מנוע שלי ונעמד זקוף בשילוב ידיים. הוא הביט בי בנחישות ואמר: אדון רן, סמנכ”ל טכנודראם… אתה תניח תפילין היום… אני מבטיח לך…”

הייתי המום לחלוטין ויצאתי מהרכב צועק: “מה אתה חושב שאתה עושה? תרד מייד למטה אתה שומע? אני אתבע אותך.. תרד למטה..” פתאום נפל לי האסימון וקלטתי שהוא קרא לי בשמי הפרטי… בינתיים הוא ירד ואני מיהרתי לתפוס לו את היד ושאלתי בתקיפות : מאיפה אתה יודע איך קוראים לי? … הוא לא התרגש ואמר: “בוא ואני אראה לך…”

שמעתי צרצרים… עדיין חושך בחוץ… אני יושב על ספסל לבן ומחכה… על ידי ישב איש מבוגר ורטן בקול: “נו.. מה יהיה… בוזגלו הזה כל הזמן מאחר לפתוח את בית הכנסת… מתי הוא יגיע?” הוא הסתכל עלי פתאום ושאל: “תגיד לי רני? זה נכון מה שאבא שלך סיפר לי אתמול שאתה חוגג בר מצווה בעוד שבוע?”, המחשבות טסו לי בראש מצד לצד: “מה בר מצווה? איזו בר מצווה? אני בן ארבעים… על מה הוא מדבר?” פתחתי את הפה לענות לו והמחשבות לא יצאו החוצה: “כן.. זה נכון.. בעזרת השם עוד שבוע יש לי בר מצווה…”

האיש היה מרוצה: “שתהיה בריא עד 120… כל הכבוד לך שאתה עוד לא בר מצווה ובא כל יום להתפלל איתנו בנץ… באמת כל הכבוד לך… אתה ילד צדיק…”

הוא הסתכל בשעון שלו ומלמל משהו נוסף על בוזגלו… ואז הוא אמר: “אני אגיד לאבא שלך איזה ילד צדיק יש לו… איפה אבא שלך בכלל? למה לא בא איתך לתפילה?”… נשמע רעש חריקת שער מתכת ובוזגלו הופיע עם צרור מפתחות גדול…

שוב המחשבות בראש… חיפשתי נואשות את התאריך כדיי לוודא שלא איבדתי את שפיותי… נכנסתי לבית הכנסת… רצתי ללוח השנה הקטן שהיה תלוי בפינה ובדקתי את התאריך והשנה, הם הופיעו מולי במלוא הדרם 22.12.89 ואז התעלפתי…

כשהתעוררתי היו שם אבא שלי וגם דוד מרדכי והיו שם גם הרבה קרוביי משפחה שלי, אבא שלי הגיש לי מגבת חייך ואמר: “קח רני תנגב את הפנים… זו אימא שלך ההיסטרית… ראתה שהתעלפת ושפכה עליך מים…” ניגבתי את הפנים.

ספר התורה היה מונח מולי על התיבה, בית הכנסת היה מלא מפה לפה.

דוד מרדכי האיץ בי ואמר: “נו רני חמוד… אל תעשה פדיחות… תסיים את הקריאה… התעלפת בדיוק לפני רביעי… וזה דוד שלך רחמים צריך לעלות… אתה רוצה שהוא ייעלב?”?

חדר חשוך… שולחן וכיסא ומנורה… אני יושב והוא מולי… חסיד חב”ד… הוא מכוון אלי את המנורה ומסנוור אותי, הטחתי כלפיו: 27 שנים… החזרת אותי בזמן 27 שנים לבר המצווה שלי…” הוא המשיך לסנוור אותי וענה: “רציתי להראות לך את ההתחלה שלך, את הכניסה הרשמית שלך לעולם המצוות…” החסיד חייך ויכולתי להבחין בו מבעד לאור המסנוור… השיניים שלו נצצו באופן מוזר… אני מבחין גם בזוג כנפיים… ואז הוא כיבה את האור.

שוב נהיה חושך, והחושך העיק… לא סתם חושך… התחלתי לחוש חרטה… ניסיתי להיזכר באיזה שלב ברחתי החוצה? באיזה שלב פקרתי…?

באותם רגעים… בחושך… רק אני והמחשבות שלי… והרגשות שלי… ושקט מסביב… יכולתי לראות מאזניים גדולות ובצד שמאל העמסתי טיולים לחו”ל… העמסתי עוד רכב יוקרה… עוד מסעדה לא כשרה של מאכליי ים… העמסתי עוד מסיבות בסופיי שבוע… העמסתי עוד ועוד…

וכולם זוהרים ואדומים וכחולים ומורידים את הצד השמאלי של המאזניים למטה. עד שזהו… לא נשאר לי יותר מה להעמיס… נותרתי עומד בידיים ריקות. מביט על המאזניים מתבייש… בושה כל כך גדולה… התיישבתי על הרצפה ומשהו רשרש לי בכיס האחורי של המכנסיים, שלחתי יד והוצאתי פתק לבן וקטן, בתוכו היה כתב ידו של אבי.. זו הייתה רשימה קצרה:

תפילות בנץ לפני בר המצווה
הנחת תפילין כל יום מגיל 13 עד גיל 18.
כיבוד אב ואם.

הנחתי את הפתק על הצד הימני של המאזניים והוא הוריד בבת אחת את הצד הימני לעבר הרצפה… התחלתי לבכות… בן אדם בן ארבעים עם חליפה… על הרצפה בחושך… ואני בוכה כמו ילד קטן…

בשנייה שהדלת של המעלית נפתחה הוא זינק עלי בשאלה: “יהודי, הנחת תפילין היום?” עניתי לו עם חיוך: לא.. לא הנחתי תפילין… אבל אני אשמח להניח עכשיו…” התחלתי ללכת לכיוון המרצדס שלי שחנתה כמה מטרים מהמעלית… הוא מיהר אחרי: “יהודי… אשריך… כל הכבוד שאתה רוצה להניח תפילין… אני לא אעכב אותך הרבה… אתה בטח עסוק…” הנחתי תפילין וכשסיימתי עצרתי לרגע מחזיק את דלת המרצדס שלי פתוחה ואמרתי: “אני שואל את עצמי רק דבר אחד…” הוא שאל בסקרנות: “מה?” עניתי : איך אנדריי השומר של החניון נתן לך להיכנס?” הוא חייך ואמר: “אחרי שהוא הניח תפילין אפילו אנדריי לא הצליח להתנגד…”

אני מודה שבניגוד לאנדריי אשתי דווקא כן התנגדה… לפחות בהתחלה… כשחזרתי באותו ערב הביתה והכרזתי שמהיום והלאה אוכלים בבית שלנו רק כשר… אחר כך גם מצאתי את התפילין שלי מבר המצווה המיוחדת ההיא שזכיתי תודה לאל לטעום אותה שוב… לגבי הטלוויזיה הייתה קצת התנגדות כשאשת החיל שלי סירבה לזרוק לפח 48 אינץ’ חדשה, אז בסוף התפשרנו על 32… אשתי צדיקה…

.

חודש לאחר מכן בחדשות הערב של שעה שמונה זכיתי לכתבה בערוץ 2: חברת ההייטק הישראלית טכנודראם עוברת שינוי מפתיע בדמות בית מדרש שנבנה בימים אלו בשטח החברה ויהיה פעיל לאחר שעות העבודה לכל המעוניין. בנוסף מוסר כתבנו כי החברה פתחה את דלתותיה לשוק העבודה החרדי והיא מעסיקה יותר ויותר שומריי מצוות…

כשסיימו לצלם הזמנתי את מנחם הורביץ להתפלל איתנו ערבית והוא הסכים.

בסיס ההדרכה לבית הכנסת

הראשון מסוגו בארץ נפתח

בס”ד

הם נכנסו בשער הבסיס חוששים קצת… בכל זאת הם רק הפכו להיות בניי 13 לפני שבועיים וכבר שולחים אותם לבסיס, קצת מזכיר צבא… מלחיץ. שני מדריכים קיבלו את פניהם בכניסה: “ברוכים הבאים לבסיס ההכנה לבית הכנסת. מהיום אתם לא ילדים… מהיום אתם אחראים למעשים שלכם… מהיום…”… הם דיברו ביחד.

אחד מהנערים נכנס לדבריהם: “המפקד… סליחה… המפקדים… זה לא מהיום… זה מלפני שבועיים… לכולנו חגגו בר מצווה לפני שבועיים…”.

הם נגשו אליו המומים מהאומץ שלו לדבר ושאלו: “מתפלל… מהי פרשת השבוע שלך?” הוא ענה: “פרשת וירא… למה?”. הם המשיכו: “וכמה קראת בעליית התורה?”. הוא ענה: “עד שלישי… זה מה שהספקתי ללמוד בעל פה…”, הם הקשיבו לו וחזרו על דבריו באיטיות: “זה מה שהספקתי ללמוד בעל פה… אהה.. אנחנו מבינים…”.

המדריכים התייעצו שנייה בצד וחזרו והכריזו: “מתפללים יקרים, בכל בית כנסת ישנו מת”ק, וזה תפקיד חשוב מאוד ומשמעותי לכל המתפללים בבית הכנסת, תכירו את המת”ק החדש שלכם, והם הוציאו שרוך כחול וקשרו לו לזרוע הימנית. מישהו שאל: “אחי.. מה זה בכלל מת”ק?” והחבר שלו ענה לו: “מכין תה-קפה, יש אחד כזה בבית הכנסת של אבא שלי.. לכן אני יודע…”

המדריכים המשיכו תוך כדיי צעידה ימין ושמאל… עכשיו הם דיברו לסירוגין. “אצלנו בבסיס הכי חשוב זה לעמוד בזמנים… בתור מתפללים חדשים אתם תקבלו באפסנאות סטופר חדש כי עמידה בזמנים זה חוק בל יעבור. הסטופר הוא ידידו הטוב ביותר של המתפלל, תזכרו את זה”.

הראשון עצר והשני המשיך את דבריו: “בתוך חודשיים אתם תלמדו איך להתחיל פתח אליהו בעל פה… איך להגיע להודו תוך 15 דקות בדיוק… והכי חשוב איך להשאיר לשליח ציבור שלכם שמונה דקות עד לתפילת העמידה, ברור?”. אחד המתפללים הרים יד וקיבל רשות לשאול שאלה: “המפקד… איך נגיע להודו תוך 15 דקות? אני הייתי בהודו… כמה שעות טיסה בשקט…”.

המדריך התעלם מההערה הזו והמשיך להסביר: “ובכן מתפללים יקרים.. אצלנו בבסיס אנחנו לומדים הלכות כל יום כל היום עד שתדעו בעל פה לפחות חצי משולחן ערוך, ברור? .” בנוסף תהיה לנו סדנה עם אלוף ישראל בתפילת שחרית לשנת 2016. היחיד שמצליח לעמוד בזמנים קבועים, היחיד שיודע לנשום נכון, והיחיד שכל פעם שהוא מגיע ל”אז ישיר משה…” הוא ממש שר את זה…

רחש נשמע בין המתפללים החדשים… הם היו המומים קצת מכל הנתונים המדהימים של אלוף ישראל, והמדריכים שלהם מיהרו להרגיע אותם: “אל תדאגו חברים… בסיום תקופת הטירונות שלכם אתם תגיעו כמעט לרמת המיומנות שלו…

המדריכים המשיכו: “בנוסף מתפללים חדשים, אצלנו בבסיס גם יש עונשים… כמו שבוודאי שמעתם אצלנו בבסיס מתפללים רק בנץ… ולכן מתפלל שיאחר לתפילה יותר משלוש פעמים יקבל העברה לשבוע לבסיס הטירונות של חב”ד שם הוא יאלץ להתפלל שחרית בתשע. ולאכול דג מלוח כשהם עושים קידוש בשבת אחרי התפילה.

בנוסף מתפללים שיהיו “טייסים” יותר מידי ולא יתנו לציבור לעקוב אחריהם יאלצו לממן סעודה שלישית באותו שבוע על חשבונם.

כמובן מתפללים חדשים ויקרים, רק לאחר חודש של טירונות מי שחושב שהוא מוכן נפשית ופיזית להיות שליח ציבור יגיע אלינו המדריכים לבחינה מעשית על הלכות שליח ציבור ועל הנוסחים השונים שקיימים, אנחנו אומנם לא דורשים ידע בנוסח הליטאי כי הוא מאוד קשה והוא שייך לטירונות שונה משלכם, אבל הנוסח הספרדי, אשכנזי וחב”ד בהחלט יהיו חלק מהמבחן.

עוד כמה דגשים חשובים לפני שאנחנו משחררים אתכם לארוחת הבוקר שלכם: במהלך הטירונות אנחנו נבצע כמה סימולציות בר מצווה וכמה סימולציות חתונה כדיי שתוכלו ללמוד מקרוב איך בית הכנסת מתפקד בזמן אירועים אנחנו מבקשים לא להשאיר עטיפות של סוכריות בתאים שלכם, ולשמור על ניקיון וסדר. בנוסף אצלנו בבסיס עולים רק שבעה מוספים ולא מעבר כדיי לא לעשות…” הוא סימן להם להמשיך את דבריו וכולם אמרו במקהלה: “טורח ציבור…”.

הוא המשיך בזריזות: ” עוד 2 דברים קטנים: בשבתות רק בגדיי שבת, טי שירט לבן לא תופס… וחידושיי תורה יימסרו רק בימים שלישי ושישי כדיי שבסוף הטירונות נוציא לכם בעזרת השם ספר שתוכלו לקחת הביתה. תהיו חברים אחד עם השני… תעזרו לזולת והזולת יעזור לכם, ותמיד תזכרו לקבל את כולם בסבר פנים יפות, להכניס אורחים, לכבד את ההורים, לכבד את המדריכים, תמיד לדבר בנחת, אתם יהודים ויהודים לא צועקים, הם גם לא מגרשים יהודים אחרים אבל זה לא קשור כרגע… בקיצור מתפללים חדשים שיהיה לכם בתיאבון וניפגש אחר כך…

בס”ד

ילדה ילדה ילדה…

תודה לאל שאנחנו לא פילות…

אני מתיישבת בבת אחת על המיטה, חם לי, החדר שלי לבן, הסדינים שלי לבנים ורק הציפה של הכרית שלי בצבע ירוק חיוור, אלו צבעים שאמורים להרגיע אותי… מה אני אגיד לכם? הצבעים לא ממש הצליחו להרגיע אותי. ועכשיו אני כאן לא רגועה… מזיעה… ואה כן… בהריון… בחודש 9…

המיקום המדויק שלי הוא: מחלקת אם ועובר, בית חולים העמק עפולה… איזה אם? מה אתם משוגעים? אני בת 20… מה אם? תקראו למחלקה ילדה ועובר, אני מבינה… אבל אם? אני? . כמובן שגם עם המילה עובר יש לי קצת בעיה… אולי ננסה אבטיח זר שיושב לך בבטן וצומח כל שבוע יותר ויותר עד שאת מרגישה שאת עוד שנייה מתפוצצת. בואו נחליט שאתם משנים את השם של המחלקה למחלקת ילדה ואבטיח, או קיי? .

אימא שלי התרגשה ביום שדניאל הגיע אלינו הביתה בפעם הראשונה… לאחר חצי שנה של קשר אזרתי אומץ להציג אותו להוריי היקרים אשר קיבלו אותו בזרועות פתוחות ובסיפורים על זה שאבא שלי היה ג’ובניק בצבא… ושאימא שלי תמיד רצתה להתחתן עם חייל קרבי אבל בסוף התחתנה עם אבא שלי והיא אוהבת אותו למרות שהוא ירה ברובה רק בטירונות. דניאל זרם איתם בסדר ואכל את כל המנה הנוספת של העוף המיוחד של אימא שלי עם התפוזים הסיניים. אימא שלי טרחה לספר לו שהיא מקבלת כל חודש משלוח מיוחד של תפוזים סיניים מאחותה כוכבה שגרה בסין כבר חמש שנים ונשואה למאי לי הסיני לשעבר שהתגייר והפך לחסיד חב”ד.

אני מביטה בשעון הסלולארי שלי ומגלה שהשעה כבר 1 לפנות בוקר, עכשיו זה הגיוני לי פתאום למה אני לבד? אימא שלי ואבא שלי בבית, אני התעקשתי שלא יישארו, רציתי להוכיח לאימא שלי שאני ילדה גדולה, יכולה להסתדר לבד… אבא שלי עזב את המחלקה נגרר אחרי אימא שלי ורק מלמל: “רק תתקשרי אלינו כשאת נכנסת ללדת…” חייכתי ואמרתי: “טוב אבא… אני אתקשר.. מבטיחה… אל תדאגו לי.. אני אתקשר יותר מאוחר לדניאל והוא בטח יבוא להיות על ידי…”

חייכתי ומיד כשהם עזבו ישבתי ובכיתי במשך שעתיים בחדר שלי… חדר מספר 4… מול הדלפק של האחיות…

אחר כך הייתה לי בדיקה שגרתית, האחות הייתה מתוקה כזו, הסבירה לי מה הולך להיות.. ממש כל שלב.. “את תימניה?” שאלתי את האחות שטיפלה בי, והיא ענתה כן, חייכתי והכרזתי: “גם החבר שלי תימני… דניאל… הוא יבוא יותר מאוחר להיות איתי… הוא חייל במג”ב…” השעה הייתה חצות בדיוק כשהאחות המטפלת שלי עזבה את החדר נכנס לו מיד חסיד חב”ד בריקוד מהיר ושירה של “משיח… משיח… משיח…” הוא התקרב עד אליי ואמר לי : “את תלדי בן בעזרת השם ותקראי לו מנדי, ברור?” הייתי בהלם והוא חיכה לתשובה שלי. “ברור?” הוא שאל שוב. ואני אמרתי: “בטח… בטח ברור… רק מנדי…” ואז הוא נעלם בבת אחת, חייכתי לעצמי ואמרתי: “אבל יש לי בת כבוד הרב… ככה אמר האולטראסונד…”. נשמע קול כאילו מתוך הקיר: “שמעתי את זה צדיקה.. מלכה אם זו בת… גם מקובל עלי”…

ואז נכנסה לחדר מלכה… ממש מלכה… עם הכתר והכל… בהתחלה לא הכרתי אותה אך אז נפל לי האסימון: “דודה כוכבה, מה את עושה כאן?” שאלתי. והיא ענתה: “את עדיין ילדה, למה לא נזהרת? איך נכנסת להריון ככה? אצלי בממלכה זה אף פעם לא היה קורה?”. שיחקתי בעצבנות בשיער שלי ואמרתי: “את צודקת דודה כוכבה… אבל מה שקרה היה צריך לקרות… אני אוהבת את דניאל והוא אוהב אותי… והוא תומך בי… זה הכי חשוב…” המלכה כוכבה לא התרשמה במיוחד ושאלה: “אם הוא כל כך אוהב אותך הדניאל הזה שלך, איפה הוא? למה הוא לא כאן?” וגם דודה כוכבה נעלמה… כנראה לתוך הקיר…

אני מרימה את הרגליים הנפוחות שלי על המיטה ונשכבת אחורה נשענת על הכרית הירוקה חיוורת שלי, ומחייגת אליו… הוא עונה לי לאחר עשרה צלצולים וממהר להתנצל: “מאמי אני עולה לשמירה עכשיו… אני אדבר איתך עוד שעתיים, מצטער… אני אוהב אותך”, ואז הוא פשוט מנתק לי, חוצפן, אתה אשם שאני כאן… חוצפן… אל תנתק לי את הטלפון… ואם אפשר תדבר איתי תוך כדי הלידה כדי שאני לא ארגיש כאבים… כי להיות על ידי אתה בטח לא תוכל… ככה זה במג”ב… תמיד הם לא יכולים… תמיד הם עולים לשמירה…

תמיד הם יוצאים לתפוס מבוקשים… תמיד יש להם התראות חמות על פיגוע… ותמיד הם משאירים את החברות ההריוניות שלהם לבד להתמודד עם החוויה הכי חזקה ומיוחדת בחיים של אישה.. סליחה… ילדה… סליחה… אני לא יודעת….

היא נכנסת לחדר שלי שוב, האחות המטפלת שלי, הפעם היא לא לבד ומצטרפות אליה שתיים לבושות כמוה ומחזיקות שולחן קטן ובלנדר. האחות המטפלת שלי אומרת בקול רם: “ברוכה הבאה ל bar baby, הבר האקטיבי היחיד בעולם שנותן לך שייק שיעיף לך את הראש…” היא מציגה את העוזרות שלה ומניחה את הבלנדר על השולחן, היא מחפשת שקע לתקוע את הכבל של הבלנדר וכשהיא לא מוצאת היא פשוט נותנת לאחת העוזרות שלה להחזיק את הכבל, הבלנדר פועל למרבה הפלא והיא שולחת לה נשיקה ואומרת: “את פשוט בחורה מחשמלת..” ואז אני לא יודעת למה אבל מצאתי את עצמי לוחצת PLAY על טייפ דיסק קטן שפתאום היה מונח לו על יד המיטה שלי. מתחיל להישמע שיר של ציון גולן ברקע.

האחות המטפלת שלי אומרת: “ולמרכיבים המופלאים של השייק שלנו: שקית הורומונים קטנה, ארבע מזרקים מלאים של אפידורל, דמעות של שמחה, דמעות של עצב, אבקת פחד מכאב, אבקת מאלחש כאב, סרגל כאב, מעדן מילקי אחד, וחמש כפות מטרנה” היא מסיימת להקריא את הרשימה המוזרה הזו והעוזרת השנייה שלה לוחצת על כפתור ההפעלה, חצי דקה ושייק זוהר ועיסתי מופיע לו, היא מוזגת לי לתוך כוס ומגישה לי: “תשתי את זה מתוקה… זה יעשה לך טוב…”

אני שותה שלוק אחד, טעם קצת של בננה… שותה עוד שלוק… ואז כאב חזק עובר לי בכל הגוף, אני מרגישה לחץ מטורף, אור חזק… מישהי צועקת לי ללחוץ… אני ממלמלת : “כוכבה? …”
אני לוחצת…
עוד מישהו צועק לי: “תלחצי חמודה, עוד ללחוץ…”
אני צועקת: “אני לוחצת… די כבר… שיגעתם אותי… אמרתי לכם לוחצת…”

ואז בבת אחת נהיה שקט מופתי ואחר כך קול הבכי הכי מתוק ששמעתי בחיים… אני פוקחת עיניים וכולם מסביבי… אני עייפה… מחייכת ובוכה כשהאחות שמה לי את התינוקת שלי בידיים. על הרצפה אני רואה לפתע את דניאל מעולף, ההורים שלי גם שם ואבא שלי אומר: “את רואה ציפורה? קרבי קרבי אבל התעלף…” אני מביטה במלאכית הקטנה שמתכרבלת לה בתוך החיתול הלבן עם הסמל של בית החולים, אני מרגישה בבת אחת בוגרת בעשר שנים לפחות, אני אימא עכשיו… אימא… המילה הזו מהדהדת לי בתוך הראש שוב ושוב… אני נרדמת.

בס”ד

מנחם כשר פלוס.

סיפור קצר.

“כנראה שנרדמתי… ככה באמצע הלימוד… העייפות גברה עלי… מה אני יכול לעשות? אני רק בן אדם”… “אבל אתם שלושים חברים בכולל, איך קרה שנרדמת? , יש הרבה רעש של תורה אצלכם ברוך השם…” הוא שאל אותי והעביר יד על זקנו הלבן, מבטו קשוח ורציני. “אני מצטער כבוד הרב… אם אפשר לדחות את המבחן על הכשרות למועד אחר אני אשמח…”, הרב בליץ ענה: “טוב תראה מנחם… אני לא מכריח אותך להיות משגיח כשרות… אתה ביקשת להיבחן היום…”. הנהנתי במהירות מיישר את הציציות שלי בשעה שעמדתי על רגליי והתקרבתי לדלת. הרב בליץ לא הוסיף הרבה אלא רק חייך בהבנה וזרק לחלל האוויר: “צור איתי קשר מנחם.. כשתהיה מוכן אני אשמח לבחון אותך…” למרות שהוא לא היה בטוח ששמעתי את המשפט האחרון שלו… שמעתי… והפנמתי.

יצאתי החוצה ופתחתי בהליכה מהירה בחזרה לכולל, תוך כדי התחלתי לדבר לעצמי בפנים… שאף אחד לא ישמע… טוב, לא בדיוק אף אחד… בורא עולם תמיד שומע. “איך נרדמתי דווקא לפני המבחן הסופי של הכשרות? אם הייתי נשאר ער הייתי חוזר על החומר שוב ושוב וניגש היום כמו שצריך למבחן… בראש צלול…” הבטתי בשעון, השעה הייתה עשרה לאחת בצהריים, עוד מעט מנחה, ואחר כך תכננתי ללמוד עם החברותא שלי אבי את סבב המדרשים שלנו ליום רביעי… אנחנו עוברים על כל המדרשים של פרשת השבוע הקרובה. כשהגעתי לכולל והתפללתי מנחה הבחנתי שאבי לא הגיע… ואז גם נזכרתי שהיום יום חמישי… משהו עובר עלי… החלטתי לפרוש אחרי מנחה הביתה לנוח… אשתי עוד הייתה בעבודה, והילדים בתלמוד תורה, ככה שיש שקט בבית… אפשר לתפוס תנומה קלה.. בעזרת השם אני אקום רענן יותר ומפוקס. נרדמתי…

לא לקח הרבה זמן עד שראיתי את עצמי עומד בתוך זירת אגרוף מרובעת… לבוש בהופעה הרגילה שלי של מכנס שחור וחולצה לבנה (מבד נושם… כמו שאשתי אומרת… ) ועל הידיים היו צמודות לי שתי כפפות אגרוף צהובות עם פס שחור בוהק…

חלפה מחשבה מהירה בראשי: “טוב מנחם… אתה בטח חולם עכשיו… מה הקשר שלך לאגרוף? נו.. באמת…”.

ואז הופיע קהל… מלא קהל… יכולתי לזהות פרצופים מוכרים מעכשיו וגם פרצופים מוכרים מהגלגול הקודם שלי כשעוד הייתי חילוני… כולם הריעו לי והתחילו לצעוק “מנחם, אל תוותר!” וגם “מנחם… אתה תנצח אותו.. אל תדאג…”. חיפשתי את ה”אותו” הזה שכולם אמרו אבל היריב שלי לא הגיע. מה שכן הופיע לפתע כרוז על ידי והיה לא פחות מאשר המלמד של הבן שלי הרב ברוך… הופתעתי מאוד: “הרב ברוך.. מה אתה עושה כאן?” הוא רק חייך ושלף פתק קטן מהכיס, הוא החל להקריא: ” ערב טוב רבותיי… וברוכים הבאים לקרב הכי גדול שאי פעם היה לנו… בפינה הימנית נמצא יחד עם כמה חברים טובים.. והרבה שעות של לימודי קודש… קבלו את מנחם”

עכשיו כבר הייתי צמוד לפינה הימנית של הזירה, יושב על הכיסא הקטן של המתאגרפים, מאחורי היו ארבע ערימות של ספרים שנחו להן על שולחן צמוד לזירה, גם הציצית והתפילין שלי היו שם, ויכולתי להבחין בסט שלם של ש”ס וגם בסט שלם של משניות מבוארות.

הכרוז/הרב ברוך הלהיב את הקהל: “איזו תחמושת רבותיי… מנחם שלנו בא מוכן… עכשיו בואו נכיר את המתמודד מולו…” הוא שתק לרגע ואחר כך בלע את רוקו בלחץ… כל הקהל היה דרוך…

אני כבר הבנתי מול מי אני עומד להתמודד.. ורק שאלתי את עצמי איך הגעתי למצב הזה? … הרמתי עיניים למעלה וביקשתי הכי פשוט שבעולם: אבא.. תעזור לי להתמודד מולו, בבקשה…

הכרוז הרב ברוך החל בהכרזה שלו: הוא נמצא איתנו מהיום שאנחנו נולדים.. כמו שנאמר: “לפתח חטאת רובץ…”, הוא הפיל רבים וגדולים ברשת שלו… חז”ל ממשילים אותו לזבוב אך הוא מעדיף את הנחש… הוא יכשיל אתכם במשך היום ויעלה בלילה לדווח עליכם מול הקדוש ברוך הוא… אל תאמינו לו לרגע ותיזהרו ממנו כמו מאש… קבלו את יצר הרע…”

עכשיו כבר התחלתי להזיע… אני מנחם מהכולל עומד להילחם מול יצר הרע? , מה? איך? הוא עמד מולי והיה מתאגרף אפל ושחור באופן מעיק וחודר. עצמתי עיניים והתחלתי למלמל פרקי תהילים, בלי הפסקה… בלי לנשום בין פרק לפרק… הופתעתי כשראיתי שאני כבר מצליח להציק לו..

והוא סימן לכרוז/ הרב ברוך וביקש ממנו משהו… הכרוז ברוך מיהר אליי ואמר: “הוא ביקש שתפסיק להגיד מזמורים כי זה מחליש אותו והוא מבקש קרב הוגן…”. צחקתי: “הרמאי הכי גדול מבקש קרב הוגן? אבל איך אני אלחם נגדו? הרב ברוך?” הוא לחץ לי את היד ואמר: “בהצלחה מנחם אני בצד שלך אבל אסור לי להגיד לך את זה… תפילות מנחם… תפילות…”

ברגע שפסקתי להגיד מזמורים נשמע הפעמון של תחילת הקרב ויצר הרע החל בכל הכוח.. יכולתי לשמוע אותו בתוכי: “משגיח כשרות אתה רוצה להיות? איך תהיה? כל הזמן מזלזל בלימוד? … נרדם יום לפני המבחן הכי חשוב… עזוב מנחם… לא יצא ממך שום דבר…” המילים היו חזקות וכאילו משכנעות אותי בעצם העובדה שהן אמיתיות… לא קניתי את זה… מיהרתי לקחת גמרא אחת מהשולחן שבפינה שלי… ובראשי חולפת מחשבה: “אבי החברותא שלי… איפה אתה שצריכים אותך?” הבחנתי בו יושב בקהל והוא חייך אלי לאות עידוד. יצר הרע לא נרגע: “אתה יודע שהוציאו אייפון חדש? , לך לבדוק אותו.. רק לבדוק אותו בחנות מול הכולל…” דבריו לחשו, על הבמה הופיעו כמה נחשים, והוא המשיך: “אתה יודע איזו חנות נכון? עם המוכרת הצעירה והיפה… אני יודע שהסתכלת עליה…”.

חשבתי על אשתי והילדים ועל כל השקרים שיצר הרע פיזר עכשיו מולי… פתחתי את הגמרא והתחלתי ללמוד בקול רם.. כמעט בצעקות… אבי החברותא שלי עלה לזירה והתיישב מולי על כיסא מפלסטיק, הוא אמר: “איך תהפוך דף עם הכפפות? באתי לעזור לך…”.

התחלנו ללמוד יחד… מסכת סוכה… בזווית העין ראיתי את יצר הרע הולך ונמס… הזירה התמלאה עוד ועוד נחשים, הכרוז/הרב ברוך עמד יצא מהזירה במהירות והחל להקריא את שירת הבריאה במיקרופון של האולם…

מחשבות זרות ניסו להיכנס לראשי אך סירבתי לתת להן מקום.. יכולתי לשמוע את יצר הרע תוך כדיי הלימוד צועק כמו מתוך באר עמוקה: “אתה היית פעם חילוני מנחם… תיזכר בתקופה ההיא… מועדונים ומוסיקה… מנחם… אל תשחק אותה דתי… זה לא בשבילך…” צעקתי כנגדו : “תשתוק ומיד… לא רוצה להקשיב לך!” וכנראה צעקתי בקול רם…

אבי החברותא שלי נבהל: “מה? מה עשיתי לך אחי? הכל טוב? למה אתה רוצה שאני אשתוק?” עניתי לו: “לא התכוונתי אליך… יצר הרע מחרפן אותי… אז צעקתי לו שישתוק… בוא נלמד משהו אחר אבי… בסדר? “

אבי לא התנגד ואמר: “אלו ואלו דברי אלוקים חיים”… ככה כתוב…”

פתחנו גמרא אחרת, וההשגחה העליונה כיוונה אותנו בדיוק למסכת שבת דף ק”ה : “כך היא אומנותו של יצר הרע: היום אומר לו עשה כך ולמחרת אומר לו עשה כך. עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועושה”…

אשתי העירה אותי וגרמה לכל ההתרחשות המשונה להיעלם בענן של עשן. היא פתחה את הדלת של הדירה והופתעה לראות אותי בבית… היא הופתעה עוד יותר כשקמתי ויצאתי בזריזות בחזרה אל הכולל. החלום העניק לי זריקת מרץ ואנרגיה רוחנית וגשמית. התפללתי ערבית בזמן וחזרתי הביתה לעזור עם הילדים שלא הבינו איך אבא כל כך נמרץ ופעיל כשהם עייפים מכל היום שעבר עליהם…

שבוע לאחר מכן ולאחר אין סוף שעות לימוד מתישות ומענגות כאחד, נפגשתי שוב עם הרב בליץ למבחן המסכם בכשרות אותו עברתי תודה לאל בהצטיינות פלוס… התחלתי לעבוד כשמשגיח כשרות במסעדה בשרית. החברים בכולל קראו לי מנחם כשר פלוס במשך החודשיים הראשונים של העבודה, אחר כך הם התרגלו וחזרו לסתם מנחם…

בס”ד

נשל המגש.

מחווה לשיר של מאיר אריאל ז”ל

נשל הנחש.

שוב אני מוצץ גבעול
תחת גשר מט ליפול
אז אני מתקן אותו והוא בסדר.
כי למה לי לשבת כאן?
להתלונן כל הזמן
במקום לשבת אצלי בחדר.

אחת לאיזה זמן מוגבל
אני אוסף בטרמפ חייל
או לפעמים פתאום גם חיילת

אוטו כחול ארבע גלגל
ושמש נעימה מעל
כשהתחנה החמימה אט מתרחקת.

ואז הוא תמיד אומר
איזה כיף מזגן אני אשאר כאן יומיים
הרכב נוסע אין עצור
קפצת ממנו היום
נשברו ברכיים
ולבסיס עוד חודש תחזור.

צולל חופשי ללא מצנח
שקמיסט אני, איך הגעתי לכך?
והתשוקה לוופל אותי הורסת
מי זה כך פתאום צרח
שאל טייס כולו נדרך
והארץ מתחתי כולה נפרשת.

זהו שיר של מאיר אריאל
זמר גדול בישראל
לו רק יכולתי כך לכתוב ולהצליח
בחיפושיי בלי כל חשש
תרבות של עוף אשר יבש
מקלחת במחוז חפצי, אני מזיע.

ואז הוא תמיד אומר
איזה כיף מזגן אני אשאר כאן יומיים
הרכב נוסע אין עצור
קפצת ממנו היום
נשברו ברכיים
ולבסיס עוד חודש תחזור.

וגם הייתה לי ארוחה
קצת פראית קצת לא ברורה
תגידו שהיה שם אורז או שאשתגע

אז במסעדה שכורה
הקאתי כך את הצורה
ועכשיו אני מתרגע…

ולך תצא מזה עכשיו
איך תצא מזה עכשיו
מחפש ת’מנהל בכל עבר
ולמרות שיום ראשון
אני רוצה ביטול חשבון
היה לי לא טעים, וזה לא בסדר.

ואז הוא תמיד אומר
איזה כיף מזגן אני אשאר כאן יומיים
הרכב נוסע אין עצור
קפצת ממנו היום
נשברו ברכיים
ולבסיס עוד חודש תחזור.

בס”ד

מיצי המלכה.

סיפור במיאו…

מיצי הייתה חתולה נהדרת, מיצי הייתה חתולה מיוחדת, מיצי הייתה מלאה פרווה לבנה ואוזנייה שחורות פחם, מיצי הייתה החתולה הכי יפה בעולם… שלה. שהסתכם בחמישה פחים ירוקים ענקיים ועוד שלושה חומים, באופן די קבוע הפחים היו מלאים במיטב השאריות הכי מתוקות וטעימות שאפשר למצוא. מיצי שלטה בכף חזקה בכל חמשת הירוקים ובכל שלושת החומים. עכשיו… מה זו חתולה שולטת? במה זה מתבטא? ובכן נתחיל בכך שדיירי שכונת הפחים הקטנה והנעימה הזו היו: מנשה מיאו עין אחת, אפרת שריטה במצח, אבנר חצי זנב ואח שלו דוד אין זנב. והייתה גם החתולה השחורה ריקי בלי אוזן. שהייתה כף ימינה של מיצי החתולה שלמרות שמה השגרתי מעט הייתה חתולה לא שגרתית בכלל. אני מניח שהבנתם לבד מהיכן קיבלו כל החתולים והחתולות את הכינויים שלהם… ככה שחבל להרחיב בנושא.

אני רק אומר שמיצי לא הייתה אלימה חלילה, אלא הייתה לה שיטה לטפל בכל מקרה לגופו והאווירה הכללית של השלטון החתולי שלה הייתה דווקא נעימה וטעימה באופן די מפתיע.

היה זה אחר הצהריים חם ולח כשמיצי פקחה עין אחת בעצלתיים ואחר כך את השנייה, היא העבירה את הלילה בקצה המרוחק של החומה הגדולה שמקיפה את כל הפחים שלה, זה הקצה שלה ומשם היא יכלה להשקיף על כל האזור כיאה למנהיגה. מיצי כאמור התעוררה לה, הוציאה מהכיס תמונה של החתולה המיתולוגית שולמית שהייתה הראשונה בעולם שהצליחה לקבל תפקיד כמעט ראשי בתוכנית טלוויזיה ונאלצה לבלות חודשים על סט הצילומים עם ילד מעץ בשם המצחיק פינוקיו ועם נקר שידע להגיד את השם שלה באופן מורט עצבים, והיה שם גם האיש המבוגר ההוא שכביכול היה האבא של הילד מעץ… שולמית פעם שלחה לה סלפי זוגי עם האיש המבוגר…

בכל אופן שולמית שימשה למיצי סוג של דמות חיקוי שתמיד הזכירה לה שגם חתולים יכולים להצליח בגדול, והיא מיצי חלמה בסתר ליבה על היום שבו היא תפרוש מהממלכה הקטנה שלה ותטוס להוליווד…

מיצי התמתחה כמו שהיא עושה כל “בוקר” כשהיא קמה והחלה לבדוק מה עושים כל הנתינים שלה, מבט ימינה והיא ראתה את אבנר חצי זנב יחד עם מנשה מיאו (כן… עין אחת) יושבים וצופים בטלוויזיה ישנה שהייתה מונחת על הרצפה, נראה היה שהם נהנים במיוחד מפני שכל כמה גרגורים הם צעקו: “מיאו… הגארפילד הזה גדול… מיאו מיאו…” ומנשה הוסיף לבד: “איך אני אוהב את התוכנית הזו… מיאו… מיאו… אין על גארפילד…”. מיצי נדרכה מייד, טלוויזיה? איך הם הצליחו לחבר חשמל? מה זה השטויות האלה? חשמל זה סכנה לממלכה שלי… חשמל זה פוטנציאל לשריפה… היא מיהרה לקפוץ שתי קפיצות ובמהירות נחתה ממש לידם. לא היה משודר כלום בטלוויזיה, מיצי בדקה אפילו את הכבל אבל הוא לא היה מחובר… היא פנתה לשניים שהמשיכו לצחוק בחתולית ולהתלהב במיאו, ושאלה: “מנשה.. מה אתם עושים?” מנשה מיאו כמעט וטפח לה על השכם בסחבקיות כאילו היא הייתה חברה שלו או משהו אך עד מהרה הוא התעשת וענה לה מחויך: אנחנו רואים טלוויזיה הוד חתולתך… זה גארפילד… הוא תותח… גאווה למין החתולי… מיצי אמרה בתקיפות: אבל אין חשמל.. הטלוויזיה לא משדרת כלום..

תגידו אתם השתגעתם? אבנר חצי זנב נפנף בחצי הזנב שלו ואמר: אנחנו מדמיינים הוד חתולתך… אין לנו משהו אחר לעשות…

אפרת שריטה במצח הופיעה מאחורי אחד הפחים החומים ואמרה: בוקר טוב לך הוד חתולתך… מה תרצי לאכול לארוחת בוקר? יש לנו במטבח דברים מעולים ושאריות ברמה גבוהה מאוד. יש לנו לדוגמא את העוף עם הירקות של גברת לוי… יש גם שאריות קוויאר שחור מרוח על חצי פיתה… כן, גם אני שאלתי את עצמי מי מורח קוויאר על חצי פיתה? מסתבר שיש גם כאלה… אני אומרת לך הוד חתולתך בניי האדם האלה כל כך מוזרים… היא נעצרה לנשום ואז המשיכה בתיאור התפריט: ויש לנו היום אפילו ארבע פרוסות של עוגת גבינה עטופות בנייר כסף על מצע של צלחת פלסטיק ואותן אני לא ראיתי מי השאיר… אבל בכל מקרה אף ארוחה לא מושלמת בלי קינוח, נכון הוד חתולתך?
מיצי עצרה אותה בהינף כף ואמרה: אני עולה בחזרה על החומה שלי.. תארגני לי ארוחת בוקר טובה בתור הטבחית האישית שלי… אני סומכת עליך אפרת…

שריטה במצח הוסיפה אפרת… אל תשכחי את השריטה במצח… זה הכינוי שלי בכל זאת.

מיצי כבר לא שמעה אותה אלא רק עלתה לה בחזרה אל כס המלכות על החומה שלה. בדרך לשם היא הבחינה בדוד אין זנב מתענג על שלושה גביעים של שמנת, הוא לא ראה אותה…

מיצי שוב שקעה במחשבות ודמיינה איך היא משתלטת על אזור הפחים במסעדת מחניודה בירושלים, השמועות מספרות שהאוכל שם הוא הכי טוב בארץ… כשהיא הייתה צעירה יותר היא יצאה פעם עם אלברט הג’ינג’י החתול הכי עשיר וחתיך בארץ… הם יצאו חודשיים בערך ואז הוא נעלם לה… אמר שהוא נוסע לירושלים… היא אפילו עזרה לו להתגנב לתא המטען של האוטובוס, וזהו.. היא לא שמעה ממנו יותר. השמועות מספרות שהוא המלך של אזור הפחים של מחניודה… היא חשבה לעצמה כמה מבאס שאין לה את המספר שלו…

ואז היא שמעה את אפרת שריטה במצח קוראת לה מלמטה: הוד חתולתך.. ארוחת הבוקר שלך מוכנה, להעלות לך אותה או שאת יורדת לאכול למטה? . היא נתנה לה אישור ואפרת שריטה במצח קיפצה בזריזות והגיעה עד אליה עם צלחת ענקית שהכילה: שני שוקיים של עוף אחד מהם עם ביסים, אורז צהוב עם אורז לבן, חצי קבב, שלוש נקניקיות אחת מהן עם כתמים של קטשופ, וכמובן לקינוח

שלוש פרוסות של עוגת גבינה, אפרת מיהרה להסביר: אני מצטערת הוד חתולתך.. לא עמדתי בפיתוי אז אכלתי פרוסה אחת… מיצי מלמלה: יש לך מזל שאני אוהבת אותך… היא סימנה לה שהיא משוחררת ואפרת מיהרה לעזוב ולהשאיר את הוד חתולתה לאכול את ארוחת הבוקר שלה.

ריקי בלי אוזן הייתה כאמור חתולה שחורה והיא גם גדלה יחד עם מיצי באותה שכונה כשהן היו גורות, בערך לפני צבא דרכיהן נפרדו… מיצי שירתה בפח של פלוגת גולני בצפון והייתה מחסלת העכברים הכי ידועה בצה”ל בזמנו… אפילו הרמטכ”ל פעם ביקש לאמץ אותה בתור חיית מחמד אבל היא לא הסכימה בשום אופן. ריקי לעומתה פסחה על השירות הצבאי שלה ועברה ישר לפח של כלא איילון, לשם הגיעה עקב קטטת רחוב עם כלב אמסטף… ריקי שברה לו שתי שיניים והשאירה לו שריטות על חצי פנים, הכלב היה באשפוז אצל ווטרינר מחוזי, ושופט מחוזי שלח את ריקי לכלא לחצי שנה.

נשמע רעש גלגלים וכולם עזבו הכל והביטו לעבר מקור הרעש (חוץ מדוד אין זנב שעוד היה תקוע עם החוטם בתוך גביע שמנת) הם הופתעו לראות אופניים תלת גלגל מקרטעות בצבע אדום וחום מתקלף, עליהם היה רכוב חתול לא מוכר בצבע

חום עם כתמים, לאופניים הייתה מחוברת עגלה קטנה עם שלושה גלגלים ובתוכה ישבה ריקי בלי אוזן החתולה השחורה חברתם לשכונה. החתול הלא מוכר עצר בחריקה ואמר: הגענו ריקי ממי, את יכולה לרדת נסיכה שלי… מיאו עליך…
ריקי מיהרה לקפץ מהעגלה ולהסביר לכולם: תכירו את הגבר החדש שלי: מיקי שפם ארוך. אני רוצה שתתייחסו אליו יפה סבבה, למה עם לא… אתם לא רוצים להדליק אותי, כן? סתם… צוחקת אתכם נשמות… אני כבר לא כמו שהייתי פעם… חזרתי למוטב מזמן…

מיצי השקיפה מהחומה שלה בשקט ובשנייה שהחתולה השחורה ריקי סיימה לדבר אמרה מיצי בקור רוח: שלום ריקי.. שאלתי את עצמי איפה את מסתובבת… אני רואה שמצאת לך חבר חדש… יופי… ריקי ישר עברה למצב התקפה: מה קרה מיצי? תפרגני לי קצת מה יש? זה מיקי והוא אוהב אותי והוא עובר לגור איתי בפח שלי. מיצי כבר הייתה לידה ברגע ונצמדה אליה חזק תוך כדי שהיא דוחקת אותה לפינה, היא יכלה להריח ריח חזק של דגים מהפה של ריקי וזו מיהרה להסביר: מיקי לקח אותי לאכול במסעדה ביפו… מיצי אמרה: אני מפרגנת לך על מיקי… בטח מפרגנת… אבל תזכרי שאני המלכה כאן ואני לא מוכנה שהוא ירעיש המיקי

הזה שלך, ברור? …

מיקי ניסה להשתתף בשיחה: סליחה כפרה.. אני פה כאילו… את יכולה לדבר אלי.. איך שלא אמרת שקוראים לך… מיצי חשפה לו שיניים וציפורניים בכף אחת לאות אזהרה ועלתה שוב לשבת על כס המלוכה שלה. באותו ערב הגיעה הזקנה החביבה עם הסוודר האפור ועם השקית האדומה ביד, היא חילקה להם בנדיבות בערך חמישה קילוגרם של אוכל טעים לחתולים והלכה לה.

מיקי שפם ארוך נקרא ככה כי היה לו שפם רק בצד אחד, ארוך מהרגיל… הוא השתלב די מהר בממלכה הקטנה שלה ומיצי נאלצה להודות שהוא די יעיל לאחר שהצליח להביא להם ערב אחד ברווז שלם עם הרוטב ותפוחי האדמה האפויים, הם היו בטוחים שהוא הזמין קייטרינג אבל כשראו חמש דקות אחר כך שף רץ ברחוב עם רובה הם הבינו שמיקי עשה מעשה אמיץ, אולי רק למען ריקי אבל הם גם קיבלו חלק בברווז אז תיאורטית הוא עבד גם למענם.

שלוש שריטות עמוקות הופיעו על יד שמאל שלו והוא צעק: וואי… היא שרטה אותי הכלבה הזו, ראית? תכין לי את הרשת.. אני אראה לה מה זה… החבר שלו צחק עד דמעות ואמר: אבל היא חתולה… אתה לא יכול לקרוא לה כלבה… מוטי….

אני עשרים שנה עובד בעירייה, לוכד כמוך עוד לא ראיתי…
מוטי ענה בעצבנות: חיים… במקום לצחוק עלי, לך תביא לי את הרשת כבר… אני חייב לתפוס את החתולה השחורה הזו… היא האחרונה… בואי מתוקה פססס… פססס… כל החברים שלך כבר באוטו… בואי למוטי… חיים הלך להביא את הרשת תוך כדיי שהוא מנגב את הדמעות…

הוא התפרע וקרא לה מתוך הסורגים: ריקי, אל תיכנעי כפרה… הם לא יתפסו אותך… תברחי ריקי… תברחי מהר… מיצי הרגיעה אותו: אל תתאמץ מיקי… הם יתפסו אותה בסוף והיא תיכנס עם כולנו לכלא הנייד הזה… הממלכה נפלה… עושים לנו רילוקיישן… צריכים להשלים עם זה… אולי יעבירו אותנו לירושלים… מי יודע?

מנשה מיאו ואפרת שריטה במצח התכרבלו יחד בפינה והביטו על המתרחש בסוג של רגיעה, אפרת אמרה: מנשה תעצום עין ותדמיין שאתה על אי ירוק עם קוקוס והרבה אוכל טעים… מנשה שאל: ומה את תעשי אפרת? , היא ענתה: אני אדמיין אותו הדבר רק בלי קוקוס… לא אוהבת קוקוס…

האחים אבנר חצי זנב ודוד אין זנב החזיקו אחד בשני ומלמלו: אמא ואבא תמיד אמרו לנו לא להיכנס לתוך רשתות שאנחנו לא מכירים… הם תמיד אמרו לנו את זה…

עשר שניות אחר כך נפתח לו השער בכלא הנייד שלהם וריקי התעופפה פנימה בבת אחת, היא קמה בבת אחת וצעקה: זינזאנה! , זינזאנה! . זה לא עזר לה. ושעה לאחר מכן שוחררו כולם בשכונת החתולים היוקרתית “נווה זנב” שם הם קיבלו את הזכות להשתלט על איזה פחים שירצו, וכל אחד אכן תפס לו פח אישי משלו, מה עם מיצי, אתם שואלים? ובכן מיצי ניצלה את השחרור שלה בשכונה היוקרתית כדי לעזוב ולנסות להגשים את החלום שלה בירושלים… היא אפילו הסכימה שהשף אסף גרניט יאמץ אותה אם הוא ירצה. מיאו לכולם.

בס”ד

לוחמת.

תצטרף לצנחנים יא…

חריקת הבלמים של האוטובוס הגדול והירוק נשמעה לכל עבר אך היא לא ממש שמעה אותה. גובהה היה מטר שישים וחמש, מבנה גוף ממוצע ושיער ארוך ושחור וחלק אסוף לקוקו גבוה. מתחת למשקפיי שמש היא הסתירה זוג עיניים כחולות בריכה. ולמרות שלפי כל נתוניה היא לא הייתה הטייפ קאסט המושלם ללוחמת היא לבשה בגאווה מדים של צנחנים ונעליים אדומות, וכמובן להשלמת הלוק היו תקועות לה באוזניים אוזניות שעזרו לה להתנתק לחלוטין מהבחוץ עם האחת והיחידה הזמרת בעלת קול הזהב נורה ג’ונס. כן… היא הייתה סוג של מעריצה ואולי זה לא ממש בוגר אבל אל תשכחו שלפני שנה היא עוד הייתה בכיתה י”ב אז מותר לה להשאיר הרגלים ישנים ובמיוחד שהשירים של נורה ג’ונס עושים לה כל כך טוב באוזן ובנשמה, אז למה לא? .

וכך כאמור הגיע האוטובוס שלה ליעד שלו התחנה המרכזית של עפולה והיא מבחינתה הייתה עמוק בתוך פאב אפלולי ונעים… נורה על הפסנתר… הברמן מוזג לה כוס שתייה ומחמיא לה על העיניים הכחולות שלה… הוא מספר לה שהוא יהודי ובשעות הפנאי מתנדב בבתי חולים…. נורה כל הזמן שרה ברקע… פנטזיה כל כך נעימה… ואז נורה מזמינה אותה לשבת ליד הפסנתר ואומרת לקהל הקטן והאיכותי : “יש לנו כאן הערב חיילת של צבא הגנה לישראל… אני מתרגשת…” נורה לפתע מריחה לה את השיער ולוחשת: “את צריכה מקלחת חמודה… כמה ימים היית בשטח?”.

השאלה מהדהדת לה חזק והיא פוקחת זוג עיניים ורואה את הנהג של האוטובוס מדבר בלי קול מולה ועושה תנועות עם הידיים שגרמו לה להרגיש שהיא אורחת לא רצויה באוטובוס כרגע… בכל זאת הם הגיעו ליעד. היא קמה, סידרה את הנשק האישי, הידקה את הגומייה שבשיער וירדה בזריזות מהאוטובוס כשנורה המדהימה לא מפסיקה לשיר לה ולהנעים לה את ההגעה הביתה אחרי חודש של שטח עם אבק והקפצות ותצוגות תכלית וירי בשישים מעלות ומעבר בלתי פוסק על נוהל מעצר חשוד ונוהל ירי בחשוד ונוהל ירי בצלם זר ומעצבן של רשת זרה שמתעד

באופן חד צדדי ועוד כל מיניי שטויות של צבא… לא ממש מעניין כרגע. כי עכשיו היא בדרך הביתה… בדרך למקלחת חמה… בדרך לאוכל של אימא… היא מיהרה לאסוף את שני התיקים הגדולים שלה מתוך תא המטען של האוטובוס ועד מהרה מצאה את עצמה באמצע תחנה מרכזית של בירת העמק, עיר הגרעינים עפולה.

היא החליטה להוציא את האוזניות ולהתחבר לעולם שבחוץ.

עשרים שניות אחר כך הוא התנגש בה במהירות תוך כדי ריצה מטורפת ושניהם נפלו על הרצפה. והיא הבחינה מיד בכתם נוזל אדום שהכתים לה את המדים והחושים החדים שלה גרמו לה לדרוך את הנשק במהירות ולכוון אותו לעבר מקור הסכנה..

הוא הרים ידיים מבוהל לחלוטין וצעק: “זה קטשופ… זה רק קטשופ… אני טבח פה במסעדה… אני מצטער שנתקלתי בך אבל היה לי שניצל סורר שברח…” היא המשיכה לאיים עליו ביד אחת וביד השנייה היא טעמה את הנוזל האדום שנמרח לה על כל המדים ואכן זה היה קטשופ… היא חייכה ושחררה את הנשק מדריכותו.

הקהל שהתאסף סביבם (אנחנו ישראלים סקרנים… אין מה לעשות… ) החל למחוא כפיים…

חלק מהקהל הניח את כיסאות הפלסטיק שהכין על מנת להרביץ למחבל החשוד…

הוא הביט בה כשחייכה ואמר: “את יפה כמו מלאך…” המילים שלו גרמו לכל הקהל לשחרר אנחת הזדהות של ” אההה….” וכל אחד מהם הלך עד מהרה לדרכו לא לפני שהם זרקו משפטים כמו: “תתחתנו… אתם מה זה מתאימים…” או “לילד הראשון שלכם תקראו גרעין כי נפגשתם בעפולה…”.

חלפה לה מחשבה בראש כשקמה מהרצפה: למה לעזאזל הוצאתי את האוזניות מהאוזניים?” והוא הטבח השלומיאל כאילו וקרא את המחשבה שלה שאל: “מה את שומעת?” היא הביטה בו תוך כדיי יישור המדים שלה ואמרה: “את יפה כמו מלאך… מה את שומעת?” יש לי הרגשה שאתה מתחיל איתי או שאני טועה?” הוא הציע לה מגבת שהחזיק שהייתה תלויה לו על הסינר הטבחי שלו על מנת לנקות את הקטשופ וענה לשאלתה מובך: אני סתם מנסה להיות ידידותי… בכל זאת לכלכתי לך את המדים… לא נעים… קוראים לי אייל דרך אגב” והוא הגיש לה את ידו. היא לחצה לו את היד ואמרה: נועה… קוראים לי נועה… אני מצטערת שככה כיוונתי עליך את הנשק… אתה יודע איך זה אינסטינקטים של לוחמת… אייל חייך ואמר: “לא… אני לא יודע איך זה כי הייתי טבח צבאי…

אבל בכל מקרה אני לא מקנא במחבל שייפול לך לידיים….

אז מה את עושה בעפולה נועה?” שאל אייל והיא חייכה ואמרה: “אתה ממשיך עם השאלות? אני מחכה לאבא שלי שיבוא לאסוף אותי…. ולפני שתשאל לאן הוא יאסוף אותי אז אני אגלה לך שאני גרה במושב קרוב. אייל היה מרוצה מהמידע שנועה סיפקה לו בלי שביקש ואמר: ובכן נועה הלוחמת אם תסלחי לי אני חייב לחזור לעבודה, היה נעים לפגוש אותך”…

היא החלה לצעוד לכיוון היציאה של התחנה המרכזית ותוך כדי החזירה את האוזניות האהובות עליה כל כך לתוך האוזניים שלה שהיו רגילות במשך השבוע למגע של אטמי אוזניים… עכשיו כאמור אוזניות… איזה כיף.

היא ציפתה לצלול בחזרה לתוך אותו פאב אפלולי עם אהובתה נורה ג’ונס אך למרבה הפלא המוסיקה שלה התחלפה למשהו שונה לחלוטין: דנה אינטרנשיונל החלה לשיר לה לתוך האוזניים את הלהיט הישן שלה: “סעידה סולטנה” מה שהיה משעשע בדיוק לחמש שניות עד שהיא הרגישה את נחת זרועו של השומר בתחנה על הכתף שלה באמירה חד משמעית: “תעצרי מחבלת… אני שמעתי אומרת בקשר סעידה סולטנה… תעצרי מייד… מה יש לך בתיקים הגדולים האלה?

את לא תקראי לי דפוק… את שומעת… אני לא דפוק… אני חייב כרטיסים…” נועה הסבירה לו: אני לא סעידה… אני חיילת… ואני לא אמרתי לך כלום… אני לא מבינה מה קרה?”..

ואז ירית בו? הוא שאל. נועה הניחה את ראשה על השולחן בעצבנות ואמרה: אני לא יריתי בו… זה נשמע מלחיץ כשאתה מציג את זה ככה… אני פשוט ביצעתי נוהל שגרתי…” החוקר עצר אותה והמשיך את דבריה: “אז ירית לו בברכיים מטווח קצר בתחנה מלאה אזרחים… זה נשמע לך הגיוני?”.

לתוך החדר נכנס בחור צעיר שהחזיק מגש גדול ביד עם שתי מנות צ’יפס ושניצל שפיזרו ריח טוב של בית בכל האזור. הוא מיהר להניח את המגש על השולחן ואז היא הבחינה שזה היה אייל… הטבח שהתנגש בה בתחנה… הוא חייך חיוך מנומס ואמר: “זה האוכל שביקשתם…” הוא שלף בקבוק מהכיס והחוקר קפץ עליו והצמיד אותו לקיר עם אקדח שלוף: “מה זה? מה הוצאת עכשיו?” אייל מיהר להסביר: “זה קטשופ… זה רק קטשופ… אני טבח פה במסעדה….”.

נועה קפצה ממקומה והצביעה עליו תוך כדי שהיא צועקת: “אני שמעתי את זה כבר… אני מכירה אותו… זה אייל”.

הוא לא הכיר אותה וסימן לחוקרים שאין לו מושג על מה היא מדברת? … לפני שעזב את החדר הביט לעברה של נועה ולחש: “כל הכבוד לצה”ל…” המילים שלו חזרו על עצמן שוב “כל הכבוד לצה”ל…. כל הכבוד לצה”ל….”

המציאות החלה להתערפל לה ונועה ראתה עד מהרה חמישה איילים רודפים אחריה במרחביי תחנת המשטרה בה ככל הנראה נחקרה… היא ברחה מהחדר… ירתה בחוקרים… היא לא ממש זוכרת אם היא ירתה בהם… היא רק זוכרת שהיה רעש גדול והיה דם… אך אייל מיהר לצעוק : “זה קטשופ… זה רק קטשופ…”

זה הוא שפתח לה את הדלת בחדר של החוקרים ואמר לה : “תברחי… מהר תברחי…. את החיילת הכי מיוחדת בצבא…. אני אוהב אותך… תמסרי דרישת שלום לשניצל שכל הזמן בורח ממני… אני אוהב אותך נועה….”.

והיא ברחה מהר והאיילים כאמור רצו אחריה עכשיו, הכל בגלל אייל… הכל בגללו… אייל… איייל… אייל…

כן… קוראים להם אייל… אני שותה קוקה קולה זירו כי זה מאושר על ידי אגודת אייל… זה ללא סוכר… עכשיו אתה רגוע ויכול לשבת בחזרה? היא שאלה בנחמדות אין קץ… התפקיד מחייב… לעבוד עם תיכוניסטים לפני צבא ולהסביר להם

כמה טוב להתגייס זו לכאורה עבודה פשוטה… אבל בגיל הזה הם הכי אנרגטיים…. ובכלל היא מורה חיילת רק שנה אז מבחינתם אין פה עניין של דיסטנס והם גם לא מכירים את המושג הזה בכלל….

הוא לא מיהר לשבת בחזרה ורק שאל אותה: “אבל המפקדת נועה… את לא רוצה לדעת למה כל כך רציתי לדעת איזו קולה את שותה?” החברים שלו היו מאושרים מההצגה הקטנה שלו ונועה המשיכה לשתף פעולה: “כן… אני אשמח לדעת למה היה חשוב לך להפריע באמצע ההרצאה שלי ולשאול אותי על הקולה…” הוא חייך חיוך מקסים ( בכל זאת היא חיילת, רווקה… מותר לה… אפילו שהיא כאן על תקן מדריכה ומפקדת… ) ואמר: “כי קוראים לי אייל כמו לאגודה…”
הוא הגיש לה את היד והיא לחצה לו אותה ( העיקר שישב בחזרה כבר ויפסיק להפריע לה… )

אחר כך הם אכלו ארוחת צהריים צבאית ביחד ובאופן חריג נועה הרשתה לעצמה לתת לאייל את מספר הטלפון שלה…

שבועיים אחר כך הוא צלצל אליה מטירונות צנחנים מאושר עד מעל לראש… חודש לאחר מכן הקשר ביניהם הלך והתהדק טלפונית ואחר כך הם החלו להיפגש… הכי נהדר היה כששניהם ביחד קיבלו צ’ופר ביום העצמאות על היותם חיילים למופת… הם קיבלו קורס בישול משותף על חשבון הצבא… חוויה קולינרית מקרבת ביותר וטעימה להפליא…

בס”ד

                                   מכתש על הירח

מכתש על הירח, זה המראה שנגלה אליה באותו לילה בהיר, והיא מיהרה לקרוא לו שיבוא לראות: “גיא, אתה חייב לראות את זה ממי, אתה חייב לראות” והוא מיהר אליה במכנסיים קצרות ובלי חולצה, הוא החזיק מגבת אדומה ביד וניגב במרץ את שיער ראשו הארוך. היא חייכה אליו וליטפה את הטלסקופ שלה כאילו היה חיית מחמד. גיא התקרב אליה אדיש ואמר: “מה? מה אני חייב לראות? מה גילית חוקרת קטנה שלי?” הוא נצמד אליה מאחור בחיבוק אוהב והיא נשמה לתוכה את ריח האמבטיה שנדף ממנו, ריח הסבון והטריות. היא אהבה אותו כל כך, ובמיוחד באותם רגעים שעמד וחיבק אותה על יד הטלסקופ שלה.

הוא התכופף והביט דרך החור וכשהוא ראה את המכתש הוא התלהב מאוד: “אני המום יקירתי, זו הגבינה הצהובה הכי יפה שראיתי בחיים”, היא הופתעה: “מה? מה פתאום גבינה צהובה? זה הירח ממי, מכתש על הירח!” הוא הביט בה במבט רציני ואמר: “זו הגבינה הצהובה של רמי ודורית בבניין ממול”

והוא פנה ללכת לא לפני שטפח קלות על ישבנה והוסיף: “אני הולך לראות כדורגל, תקראי לי כשתמצאי משהו יותר מעניין”.

היא עמדה שם בטרנינג הלבן שלה וניסתה לעכל את המילים של גיא, היא הציצה שוב אל תוך החור של הטלסקופ וראתה שנית את המכתש היפה על הירח, היא כמעט וקראה לו אך אז לפתע ראתה את רמי מהבניין ממול, בעלה של דורית מהבניין ממול, מגיח לו מצד שמאל ופשוט הולך על הירח, רמי היה נטול חליפת חלל ונטול גופייה בכלל, עם מכנס קצר ושיער פרוותי על החזה, הוא פשוט הלך לו בתוך המכתש על הירח. היא עזבה במהירות את הטלסקופ ורצה אל תוך הסלון: “גיא! גיא! אני ראיתי את רמי על הירח! רמי עכשיו היה על הירח!” הסלון היה ריק, גיא כבר לא היה שם, והיא רצה בחזרה אל המרפסת להציץ שוב לרמי, הפעם זה היה מוזר עוד יותר, הפעם זו הייתה דורית, או יותר נכון רק הראש של דורית, וממש כמו במשחק המחשב האגדי “פקמן” דורית הופיעה מצד ימין ופשוט בלעה את הירח!

בבת אחת נהיה חושך מוחלט. “גיא? איפה אתה ממי? זה כבר מתחיל להפחיד אותי, זה לא מצחיק, גיא?” היא גיששה את דרכה בחזרה אל הדירה, היא נתקלה

ברהיטים עד אשר הגיעה למגירה ושלפה משם פנס, היא הדליקה אותו ודבר ראשון הביטה בשעון היד שלה שהראה את השעה אחת בלילה! זה הספיק לה!

היא יצאה מהדירה ובקושי מצאה את דרכה אל הבניין ממול שגם הוא היה חשוך לחלוטין, היא בדקה אם המעלית פועלת ולמרבה המזל היא פעלה, כי בכל זאת לא היה לה כוח לעלות שמונה קומות ברגל. כשהיא עצבנית ומסוקרנת משכה אותה המעלית עד לקומה השמינית, שם היא נעמדה מול הדלת של רמי ודורית ונשמה נשימה ארוכה לפני שצלצלה בפעמון הדלת, תחילה אף אחד לא ענה, היא חיכתה דקה וצלצלה שוב, ואז נשמע רחש מבפנים ושקשוק מפתחות, והדלת נפתחה לרווחה. דורית הייתה בדלת, היא החזיקה נר קטן והייתה מסטולית לגמרי, ריח חזק של אלכוהול נדף מהדירה, וכשדורית זיהתה אותה היא הזמינה אותה להיכנס: “אהלן אחותי, זו את מהבניין ממול, איזה קטעים, את אשתו של גיא, איזה קטעים בחיי! תראי מה זה, נהיה חושך מצרים, כאילו שמישהו אכל את הירח הלילה, הא? לפני רבע שעה היה ירח ופתאום עכשיו הוא נעלם ונהיה חושך, תראי מה זה, איזה קטעים…”.

היא דחפה אותה הצידה ומיהרה לחפש בבית תוך שהיא צורחת: “גיא! גיא! איפה אתה?” דורית הלכה אחריה עם הנר וכשהן הגיעו לחדר השינה הן מצאו את גיא ואת רמי על המיטה יושבים ישיבה מזרחית ועוצמים עיניים, מסביבם היו פזורים עשרות כדורים צבעוניים בכל מיני גדלים. היא הרגישה מסוחררת ולפני שהיא איבדה את ההכרה היא הספיקה להבחין בחתיכת גבינה צהובה ענקית מונחת על אדן החלון בדירה.

כל המקומות
נגועים
בירוקרטיה אכזרית…
אפילו השכנים
חוטפים
כל תייר או תיירית.

מדינה קטנה עם שפם
ניצולי שואה מתלבטים
בין כאן לשם
כי עד כמה שזה נשמע
מצחיק
התרופות בגרמניה
חינם.

כל האירועים תפוסים
אלא אם כן
אתה עשיר
או יש לך דוד
או דודים
מקורבים לראש
העיר.

מדינה קטנה עם שפם
תאכלו בננה
יש לה טעם מושלם
וגם בורקס אצלנו בועט
חכם חנוכה אף פעם
לא מת.

מדינה קטנה עם שפם
לא מטפלים בכלום
באופן מושלם
דמיינו חור בגשר
אנשים נופלים… כל רגע תקרית
במקום לאטום… בנינו
בית חולים בתחתית.

כל המקומות
נגועים
בירוקרטיה אכזרית
אפילו השכנים חוטפים
כל תייר או תיירית.

מדינה קטנה עם שפם
כבשה אחת מול כל העולם
ברוך השם שורדים
מעבר לזמן
כולם נעלמו…
אנחנו עוד כאן.

בס”ד

משחקים

של אהבה.

בס”ד

חלום-מציאותי קופסתי.

my love… my endless love

בתוך הקופסא אני יושב על כיסא לבן דמוי ספסל או שזה ספסל לבן דמוי כיסא (עוד לא החלטתי), הקופסא ריקה כרגע ועולמות קטנים חולפים להן במהירות מחוץ לדלת של הקופסא, כמו חולפים ללא כח משיכה, מרחפים לעבר מטרה אישית שאף אחד לא ממש יודע מהי חוץ מאותם עולמות, הם בוודאי יודעים, הם עולמות מודעים לעצמם מאוד.

אין מוסיקה, אני מקשיב לצלילים של השקט המופר בקלות על ידי רוח נעימה מכל עבר. לו היה לי פעמון רוח כרגע הייתי משחרר אותו לליטופיה והיא הייתה בשמחה מחבקת ומנשקת.

מבט לעבר הרצפה מגלה לי חמישה ג’וקים עוינים שמתקדמים בשורה כמו חיילים, על כל ג’וק מופיעה אות באנגלית זוהרת כאילו מישהו מצביע על הג’וקים עם לייזר

ומסמן אותם באותיות שונות. אני דורך על הג’וק עם האות D על הגב והוא מסרב למות (הדרעק הקטן) ואז שוב אני דורך עליו ושוב הוא מתעקש…

מיואש אני יוצא החוצה לחשוב מחוץ לקופסא… ושם מופיע לו קוסם רחוב בן שש וחצי עם מניפת קלפים ענקית, הוא מבקש ממני לבחור קלף ואני בוחר ( “מה? אתה משוגע? בחרת את הקלף הזה? הריי הוא לא מבין כלום מהחיים שלו, הוא בעד מדיניות חוץ רופסת והוא בכלל היה פעם מנחה בטלוויזיה, אז מה הוא מבין?” ). הילד קוסם מצליח כמובן למצוא את הקלף שלי בהינד עפעף ( “אתה רואה את החסידה הימנית שם בלהקה שעפה מעלינו? , מה היא מחזיקה במקור? , עכשיו הקלף שלך עף… עף…” ). זה הספיק לי בשביל להיכנס שוב לקופסא שלי, הכי טוב בקופסא… נעים ונוח, עכשיו את מופיעה לי… כאילו נוזלת החוצה מתוך הקיר ומתהווה מול עיניי, לא הולוגרמה… ממש את. הרגשה חמה עוטפת אותי ואני מתחיל להריח ריח טוב של פתיתים ונקניקיות חריפות חולפת מחשבה בראשי : “הריי כל החלונות סגורים, מאיפה הריח?”.

את מחייכת ושותקת ואז מתחילה לערוך לנו שולחן, קוטפת סכו”ם מהאוויר ובעזרת מחווה עם היד לצד שמאל מייצרת לי צלחת גדולה, שוב מחווה עם היד

והפעם לצד ימין וגם מולך נחה צלחת גדולה, אנחנו יושבים, כיסאות מרופדים בפרוות נמר, הריח הטוב לא מפסיק, עדיין לא נראה אוכל כלשהו… את מתקרבת אליי צמוד ולא מנשקת אותי אלא שואלת אותי: “אתה רעב?” אני מחייך ואומר: “איך אפשר שלא להיות רעב עם הריח הטוב הזה”, את מתקרבת לצלחת שלי ונושפת עליה מנה של פתיתים וארבע נקניקיות אפויות וטובות, את עושה את אותו דבר גם על הצלחת שלך ( בכל זאת גם את רעבה… ). ואז את מחייכת חיוך מקסים ושואלת אותי : “לנשוף לך גם קטשופ? …” אני ממהר לעצור אותך ואומר: “לא… לא תודה… אני אסתדר בלי…”. אנחנו מתחילים לאכול וכשאנחנו מסיימים את קמה, משאירה לי את הכלים ומתמזגת לתוך הקיר בחזרה.

מולי כיור, ברז פתוח, הטיפות מתחרות אחת עם השנייה מי תגיע ראשונה לכתמים של הקטשופ על הצלחות שלנו, חולפת לי מחשבה בראש : “אבל לא רציתי קטשופ…”.

הכיור נקי, מצוחצח, לבן כמו פנינה. אני משוטט לי בתוך הקופסא בעיניים עצומות ולפתע אני שומע רחש של נייר מתקמט ועוד ניירות מתקמטים, אני פוקח את עיניי במהירות ועל הרצפה עשרות אם לא מאות של דפים כתובים בכתב יד צפוף,

עכשיו מילא ניירות מקומטים על הרצפה אני מוכן לקבל ועוד שמתי לב שהם מלאים בשירים וסיפורים קצרים אז זה בכלל מעולה, העניין הוא שכמות הניירות בחדר הלכה וגברה ורף הדפים הכתובים עלה מרגע לרגע, עד מהרה הייתי מכוסה במילים עד מעל לפופיק וכל מה שנשאר לי לעשות זה לצלול לתוך המיני אוקיינוס של מילים ולקרוא את עצמי לדעת.

ועד ראש, מזכירה קצת את הנשים המוסלמיות, רעלה עדינה מתחרה מסתירה את פניה, והיא שותקת ומקשיבה. עורך דינה כאמור מדבר: “כן כבוד השופט, גם התביעה נמצאת, מרשתי האהבה האמיתית בכבודה ובעצמה, התביעה תוכיח מעל לכל ספק שהנסיך הקטן לא ראה את המציאות סביבו ולא מצא את מרשתי במשך עשרים ושלוש השנים האחרונות! אנחנו מוכנים להתחיל”. אלפרד השופט מסמן לקלדנית של בית המשפט להיות מוכנה, היא דומה באופן מפתיע למרילין מונרו.

אני מביט לעבר חבר המושבעים, הם יושבים מסודרים בשתי שורות, לרגע נדמה לי שלכולם יש את אותן פנים, אותן פנים שרדפו אותי בחלומות במשך החודש האחרון, הפנים של “בגוי” המפלצת האגדית שסבתא הייתה נוהגת לספר לי את הסיפורים עליה. לפתע נשמעת חריקה של דלת ואל דוכן השופטים מתקרבים שני חתולים, אחד שחור ואחד לבן, הם מתיישבים בניחותא משני צדדיו של אלפרד, הוא מלטף אותם ואומר: “ובכן, כמו בכל משפט, זכות הפתיחה ניתנת לתביעה, בבקשה”.
עורך דינה של האהבה האמיתית קם על רגליו, הוא לבוש בחליפה יקרה, נראה

נוצץ ורשמי. אני מגניב מבט לעבר האהבה האמיתית והיא פשוט לא נראית מוכרת, אני מנסה לאתר את תווי פניה מתחת לכל הבד, ולא מצליח. עורך דינה מתחיל בנאומו: “ממה אפשר להתחיל בסיפור כואב כזה? 23 שנה היא רודפת אחריו והוא מסרב למצוא אותה, מסרב לזהות אותה, רוצה אותה יותר מכל דבר אחר, אבל העניינים תמיד מתגלגלים אחרת, הא? …” הוא מביט בי ומגחך לעצמו, הוא לוגם מכוס המים שעל שולחנו ומכריז: “התביעה מזמינה אל דוכן העדים את העדה הראשונה שלנו: גברת אינדירה!”

אל האולם נכנסת בחורה הודית לבושה בסארי עשוי זהב טהור, על כתפייה היא עונדת דרגות קצונה, היא מתקרבת אל הדוכן ומתיישבת על הכיסא. החתול השחור לוחש לחתול הלבן: “זו האחרונה של הנסיך… שלושה חודשים, לא יום נוסף…”. אלפרד השופט פונה אל גברת אינדירה: “גברתי, אני מעריך את העובדה שהצלחת להגיע, אני מקווה שנסיים כמה שיותר מוקדם כדי שנוכל לשחרר אותך לדרכך”

הוא הורה באצבעו כלפי עורך דינה של האהבה האמיתית ואמר: “אתה יכול להתחיל”. והוא אכן החל: “גברת אינדירה, את מכירה את הנאשם, נכון?” היא לא

הסירה את משקפיה ובפנים קפואות ענתה: “כן, יצאנו שלושה חודשים”. והוא המשיך: “ובמהלך שלושת החודשים שהייתם ביחד אפשר לומר שהתקרבתם מאוד, נכון?” היא הביטה בי לפתע, נראה היה שמחשבותיה נודדות, הוא היה צריך לקרוא לה שנית כדי להעיר את תשומת לבה:”גברת אינדירה? …” היא חזרה למציאות בנחיתה רכה, הגניבה לעברי חיוך מסתורי ואמרה: “מה הייתה השאלה?”

הוא חזר שנית: “שאלתי אם התקרבתם במהלך שלושת החודשים שהייתם יחד?” היא שתקה שנייה ואמרה:”לא שכבנו, אם זה מה שאתה שואל” הוא המשיך: ידוע לי שהאהבה שלכם הייתה דבר מיוחד” רחש מוזר נשמע בחבר המושבעים, הוא התעלם והמשיך: “איך את מסבירה את העובדה שנפרדתם?” היא הביטה ישר אל השופט, ברקע נשמע קול תיפוף מותח, ואז היא ירתה לחלל האוויר: “הוא לא יודע לזהות אהבה אמיתית!” קפצתי לעברה בכעס: “אם היית אהבה אמיתית, אז כל המשפט הזה לא היה יוצא לפועל!” עורך דיני מיהר להושיב אותי במקומי, תוך שהוא ממלמל: “תירגע… תירגע… עכשיו מגיע התור שלנו”. עורך דינה של האהבה חיכך ידיו בהנאה ואמר: “אין לי יותר שאלות כבודו”. הוא התיישב וקו ההגנה שלי לבוש בחליפה, קם ונכנס אל הזירה: “אינדירה… את אשת עסקים

מכובדת, ואם מותר לי לציין גם אישה מושכת מאוד”, שוב נשמע אותו רחש מחבר המושבעים, עורך דיני לא הפסיק: “גברת אינדירה, למה את לבד?” חיוכה נמחק ועורך דינה של האהבה מיהר לקפוץ: “התנגדות! חייה הפרטיים של העדה לא רלוונטיים למשפט!”

אלפרד נראה מתייעץ עם החתול השחור ואחר כך אמר בהחלטיות: “ההתנגדות נדחית, העדה תענה על השאלה!” עורך דיני הביט באינדירה וחיכה, היא מיהרה להשיב: “אני לבד כי החבר שלי בגד בי ונפרדנו”. עורך דיני הביט אליי וקרץ, הוא הסתובב אל אינדירה ושאל: “גם החבר שלך לא ידע לזהות אהבה אמיתית?” היא הביטה בו נפגעת ועורך דיני סיים.

אלפרד שאל: “לתביעה יש עוד שאלות לעדה?”, “לא כבודו, אנחנו סיימנו” ענה עורך דינה של האהבה.

“אם כך נעבור אליכם…” אלפרד הביט אל עבר השולחן שלנו ועורך דיני קם ואמר: “ההגנה מזמינה את גברת לב-רון אל דוכן העדים!” קול חצוצרה נשמע ואל אולם בית המשפט נכנסה היישר מבת ים הרחוקה, גברת לב-רון. שמלה כחולה עם מחשוף לב, ושיער מתולתל ושחור, היא התקרבה אל דוכן העדים במהירות

והתיישבה, היא אמרה: “שלום לכולם, אני פשוט מאחרת למסיבה חשובה, אנחנו חוגגים לאלביס את יום ההולדת השישים וחמש שלו” החתול השחור הביט לעברה מופתע: “אלביס?” הוא שאל, “כן, אלביס” ענה החתול הלבן והמשיך: “בפעם האחרונה שהנסיך הקטן ראה אותה אח שלה העריץ את הכוכב, עכשיו היא מנהלת תעשייה שלמה, עשרות מיליונים בשנה!” אלפרד סימן לו לשתוק.

עורך דיני החל: “גברת לב-רון אני אגש ישר לעניין”, הוא הביט אל חבר המושבעים והמשיך: “גברת לב-רון את חושבת שמרשי אשם?” היא הזיזה את תלתליה השחורים ואמרה: “לא, הוא לא אשם, רק אני יודעת מה הוא הרגיש כשנפרדתי ממנו, הוא היה בטוח שאני האהבה האמיתית שלו, גם אני הייתי בטוחה בכך, אבל המרחק…” ואז נפתחה הדלת הראשית לרווחה ואל האולם התפרץ אדם שנשא בידיו מקלט טלוויזיה נייד, הוא ממש רץ וכמעט מעד ונפל לפני דוכן העדים. הוא התנשף וניסה להחזיר את נשימתו הסדירה, את מקלט הטלוויזיה הוא הניח לפני השופט ולאחר שנרגע אמר: “כבודו, אני מצטער על ההפרעה אבל זה מקרה חירום, בכיכר הראשית של העיר מתנהלת הוצאה להורג, ורק רצינו את ההכרעה הסופית של שופט מוסמך כמוך” אלפרד שאל: “דרך מסך הטלוויזיה? מי מוצא

להורג?” האדם ענה: “כן כבודו, דרך המסך, רק תגיד כן. זה מר אף שמוצא להורג, למעשה אנחנו מוציאים רק את האף שלו להורג…” אלפרד הנהן לאות התנצלות לקהל בבית המשפט, וסידר את האנטנה של הטלוויזיה כדי לשפר את איכות הקליטה, הוא שאל: “במה מר אף מואשם?” האדם ענה במהירות: “הוא היה נודניק לא נורמאלי, והוא גם יצא עם הבחורה הכי דוחה בעולם”, בוא נגמור עם זה מהר” אלפרד מיהר לומר: “טוב, בסדר, אני אומר כן.” נשמעה ירייה, נלקחה טלוויזיה, נסגרה הדלת בטריקה והמשפט המשיך.

“המרחק… לפני ההפרעה שלנו הזכרת את המרחק, זאת אומרת גברת לב-רון שאם הייתם גרים קצת יותר קרוב אז היית נשארת ביחד עם מרשי הקטן, אני מבין נכון?” הוא חיכה לתשובתה והיא לא איחרה לבוא: “כן, הייתי נשארת איתו ולא היינו נפרדים” היא הרכינה את ראשה, מחתה דמעה והחלה לזמזמם את `האם את בודדה הלילה? ` אלפרד השופט מיהר להרגיע אותה, הוא ליטף את תלתליה השחורים, תחילה ליטוף אבהי אך לאחר מכן נראה היה שהוא מחליק את ידו אל עורפה, ואז בבת אחת מתוך האוויר הופיעה מלאכית לבנה עם הרבה צמות, והפנתה אצבע מאשימה לעבר אלפרד: “שלא תחשוב על זה אפילו, חלאה!”…

“כבודו… כבוד השופט? … אתה שומע אותי? …” השמש ניסה להעיר את השופט מתרדמתו והוא חזר למציאות בנחיתה כואבת: “מה? מה קרה? אה כן! אנחנו באמצע המשפט, סליחה שחלמתי, בבקשה להמשיך, כולם להמשיך!” והמשפט המשיך.

עורך דיני סיים את דבריו ואלפרד פנה אל עורך הדין של התביעה : “יש לך שאלות?” הוא קם על רגליו ואמר: “לא כבודו, אני לא רוצה ללחוץ יותר על העדה, אני חושב שהיא צריכה לנוח”. אלפרד הורה לשמש שלו והלה הוריד את גברת לב-רון מהדוכן. אלפרד פנה אל שני הצדדים: “ובכן, יש להגנה או לתביעה עוד עדים?” עורך הדין התובע סימן בראשו לשלילה, ואילו עורך דיני קם על רגליו ואמר: “כבודו, ההגנה מבקשת לצאת להפסקה על מנת לאפשר לעדת המפתח שלנו להגיע, המטוס שלה נחת לפני שעה והיא אמורה להגיע בדקות הקרובות”, אלפרד נשמע מופתע: “עדת מפתח? טוב, בית המשפט יוצא להפסקה של חצי שעה, אנחנו נשוב ונתכנס כאן בעוד חצי שעה בדיוק”

אלפרד קם ויצא, ואל אולם בית המשפט נכנס מוקיון עם שיער סגול שהעסיק את הנוכחים בזמן ההפסקה. עברה לה מחצית השעה ובית המשפט שב והתכנס.

אלפרד השופט המכובד פנה ישירות אל עורך דיני: “ההגנה מוכנה אני מניח” עורך דיני הביט בשעון הגדול שהיה תלוי מעל ראשו של אלפרד ואמר: “כן, כבודו, אנחנו מוכנים, אם החישוב שלי נכון, העדה שלנו תגיע בדיוק בעוד עשר שניות” כל הנוכחים באולם החלו לספור בקול רם לאחור: “עשר! תשע! שמונה! …” ואז היא נכנסה, היא הייתה רזה להפליא, הופעתה ספורטיבית ושיערה האדום אסוף לקוקו מעל לראשה. היא התקרבה באיטיות אל דוכן העדים, שקט מופתי השתרר בבית המשפט, דממה מוחלטת, הצליל היחיד שנשמע היה פעימות לבם של שני החתולים של אלפרד, החתולים היו המומים! החתול הלבן אחוז התרגשות ונפעם, גמגם ואמר לחברו: “זאת… זאת היא! אתה רואה מה שאני רואה?” החתול השחור המום אף הוא, נשם נשימה עמוקה לפני שהצליח לסנן את המילים: “זאת היא, בן אדם! זאת מלכת החתולים!”

ואז בבת אחת הכל חזר לקדמותו והזמן המשיך לזרום בקצב הרגיל שלו, צמד החתולים מיהרו אל עדת המפתח על מנת לברך אותה, והיא בתנועה מהירה כאילו הייתה קוסמת, שלפה שתי קערות מלאות בשמנת לבנה ובוהקת, הם מיהרו לקחת את השמנת והלכו לשמור עליה. מלכת החתולים טיפסה אל דוכן העדים

והתיישבה, היא חייכה ואמרה: “אני מצטערת שחיכיתם לי, אני הגעתי מפלורידה, אתם יודעים, בכל אופן הייתי חייבת לבוא כדי להעיד לטובתו של הנסיך הקטן.” אלפרד חייך ואמר: “אני שמח שהגעת גברת… ?” היא הניחה את משקפי השמש שלה לצדה ואמרה: “אסקין, גברת אסקין” אלפרד המשיך: “טוב, אז ההגנה אמרה שאת עדת המפתח שלהם, נתחיל?”

הוא סימן לעורך הדין של האהבה האמיתית וזה קם על רגליו והחל: “גברת אסקין! ברוכה הבאה לארץ. אני אתחיל בשאלה הראשונה שלי: “כיצד וכמה זמן את מכירה את הנאשם?” היא ענתה: “למדנו ביחד שנה וחצי, אני מכירה את הנסיך הקטן טוב מאוד, הוא סיפר לי דברים…” עורך הדין המשיך: “דברים? אילו דברים סיפר לך הנסיך?” היא הביטה לעברי ואמרה: “את כל מה שעבר עליו. אני מכירה את הסיפור עם אינדירה, גם גברת לב-רון זה לא סיפור חדש בשבילי…” הוא שאל: “גברת אסקין, האם היה לך קשר רומנטי עם הנאשם?” היא ענתה: “לא, לא היה לנו קשר רומנטי, הייתי מודעת אמנם לעובדה שהוא חיבב אותי מאוד, אבל היינו ואנחנו עדיין ידידים טובים מאוד”. הוא המשיך: “גברת אסקין, לפי דעתך הכנה והנייטרלית, מהי דעתו של הנאשם על המושג הזה שנקרא אהבה?” היא ענתה בהחלטיות:

“מכבד את המושג. הייתי אומרת שהנסיך הקטן מאוהב באהבה, היית צריך לראות כמה מהשירים שהוא כתב”…

הוא הביט לפתע בחבר המושבעים ואמר: “שמעתם את זה? הנאשם מאוהב באהבה! אבל משום מה במשך עשרים ושלוש שנים הוא פשוט לא מצא את אותה אהבה שהוא מאוהב בה כדברי גברת אסקין…” גברת אסקין קמה ממקומה וקראה: “הוא ניסה למצוא אותה, היא כל הזמן התחמקה לו! אם מישהו פה אשם זו רק האהבה האמיתית!” היא הצביעה לעברה, היא המשיכה לשבת בלי לזוז, וגברת אסקין המשיכה בכל הכוח: “אני עקבתי אחרי המשפט מהמטוס, אני מוחה על מה שנעשה פה ומציעה פשרה! ואני גם מציעה להקים מלונות פאר לחתולי רחוב, אבל זה כבר לא שייך… בכל אופן אני לוקחת פיקוד!”

היא התקרבה אל כיסאו של אלפרד ואמרה: “כבוד השופט, אתה מפוטר, קום בבקשה ותן לי לשבת” הוא היה המום, ובכעס ענה לה: “חוצפה, אני לא אקום!” גברת אסקין חייכה, היא שרקה קלות ואל אולם בית המשפט נכנס טיגריס אימתני שהיה מהופנט מגברת אסקין והביט אך ורק בה, גברת אסקין הסבירה: “תגיד שלום לטיגריס שלי, הוא לא אכל כבר שלושה ימים והוא רק מחכה לפקודה שלי…”

אלפרד מיהר לפנות את כיסאו ויצא מהאולם כשזנבו מקופל בין רגליו.

גברת אסקין המשיכה בלהט את המרד המוזר שלה נגד בית המשפט: “ובכן חברים, מרגע זה אני השופטת ואני כאמור מציעה פשרה, אני מציעה פגישה עיוורת!” עורך דינה של האהבה אמר: “מה זאת אומרת? אני לא מבין” וגברת אסקין המשיכה: “אני מכירה מסעדה משגעת בסוף הרחוב ואני קובעת דבר פשוט ויעיל: הנסיך הקטן והאהבה האמיתית יצאו לפגישה עיוורת ולאחר מכן העניין ירוץ.

הרי עכשיו שניהם כאן, עדיף לצאת לפגישה הזו כמה שיותר מהר, לפני שמישהו מהם יברח לשני, נכון?” צמד עורכי הדין מחאו כפיים בהתלהבות: “מוסכם! מוסכם! גברת אסקין, אין כמוך!” אז נשמע צופר של מכונית וכולם קמו ממקומם. אני הנסיך הקטן התקרבתי אל גברת אסקין וחיבקתי אותה חזק: “תודה” לחשתי, ופניתי אל האהבה האמיתית. בפעם הראשונה זה עשרים ושלוש שנים שאני ממש נוגע בה, הבטתי בזוג עיניה והיא חייכה אליי מתחת לרעלת התחרה.

לקחתי אותה ויחד צעדנו אל מחוץ לאולם בית המשפט, בחוץ חיכתה לנו חיפושית מודל 65 שעל השמשה האחורית שלה נכתב: “יצאו לפגישה עיוורת בעקבות פשרה של גברת אסקין…” נכנסנו אל החיפושית הקטנה, הנהג הסתובב וחייך, הוא נראה בדיוק כמו רוברט דה נירו… יצאנו לדרכנו מאושרים…

בס”ד

חלום-מציאות-חלום.

בואו לצלול איתי…

הכל מתחיל בנקישה שלי על הדלת, זה בית ענקי. מבט אחרון אל העולם שבחוץ, הכול אדום, עננים של חומצה, סוף העולם כפי שחזו אותו כל הסרטים, כפי שחזו אותו כל הנביאים, אני נכנס.

תחילה נשמע שקט מופתי, ואחר כך מישהו לוחץ על הכפתור המתאים ומתחיל שיר של הזמרת הישנה הזו, הג’ינג’ית המתוקה והעדינה משנות האלפיים המוקדמות. אני אהבתי את השירים שלה, היה לה קול שמעביר בך רטט מיוחד, וגם עכשיו יש בי את אותו רטט, עכשיו היא מעבירה בי גל נוסטלגי של חום, כשבחוץ הכול קר.

צעדים ראשונים, אני מרגיש כמו תינוק בתוך רחם ענקי. אני מבחין בתלבושת שלי לפתע, אני לבוש בסחבות צבעוניות, נראה כמו קבצן אך צבעוני כמו פרח. אני קורא אל החלל הענק, והד קולי נשמע בכל מקום, בינתיים אין אף אחד. במרכז הבית ישנו גרם מדרגות ארוך שנדמה שהוא מוביל ישירות אל העננים, לא מחובר

אל הבית, לא שייך, מסביב פזורים חדרים, הזמרת ממשיכה לשיר, אני נכנס אל החדר הראשון.

במרכז החדר צומח לו מיקרופון מתוך הרצפה, אני מתיישב ושוקע אל תוך כורסת עור רכה ונעימה, והיא מופיעה, הזמרת הג`ינג`ית במלוא הדרה, היא עוצמת עיניים ומתחילה ספק לשיר, ספק לגנוח אל תוך המיקרופון, בשורה השנייה היא מפסיקה, מרימה את הראש ומביטה בי, היא פותחת את הפה לדבר ושואלת

אותי במבטא אנגלי כבד: are you the love angel?

אני צוחק בפנייה, לא שולט בצחוק, היא נעלמת במהירות אל מאחורי ווילון, אני מבחין בה כשהיא מחליפה בגדים, מחליקה החוצה מתוך השמלה השחורה שלה ונכנסת אל תוך בגדים הדורים, בגדי מלכים. היא שמה על ראשה כתר, שיערה האדום אסוף מתחת, היא יפה, אני צוחק. היא יוצאת מאחורי הווילון, סוגרת את הכפתור האחרון בחולצתה, אני מעניק לה שרביט מזהב ונשיקה מוכספת, מתקרב אליה ולוחש לה באוזן: “אני נראה לך כמו קופידון?” ואז כוח מסתורי דוחף אותי אל מחוץ לחדר, ושב אני בטרקלין הרחב והמרכזי, שוב לבד. הכול שקט, אני שומע את עצמי נושם, נעליי נוקשות על רצפת העץ. אני מוצא את עצמי מתלבט לאיזה חדר

עליי להיכנס, קשה לי להחליט. ואז אני שומע שריקה, תחילה שריקה חלשה ואז ללא הכנה מוקדמת הוא קופץ מולי! לבוש בחליפה לבנה ומגבעת שחורה ועגולה על ראשו. הוא מחייך ואומר: “נעים מאוד, לואיס קרול לשירותך!” אני מביט בו מופתע ואומר: “לואיס קרול? אתה הסופר לואיס קרול?” הוא מנפח את חזהו בגאווה ואומר: “כן, זה אני ולא אחר! ואני כתבתי את הספר…” הוא מסמן לי להשלים את המשפט, אני אומר: “את הספר…” הוא ממשיך: “נכון, ספר מפורסם שקוראים לו…”, אני מסמיק במבוכה ואומר: “20000 מיל מתחת למים?” הוא מעיף את מגבעתו על הרצפה ודורך עליה תוך שהוא צועק: “אליסה! אליסה בארץ הפלאות! את 20000 מיל מתחת למים כתב הצרפתי המטומטם, אני מתפלא עליך ילד, חשבתי שהידע הספרותי שלך רחב יותר!” אני מגיש לו את ידי ואומר: “לפחות ידעתי שאתה סופר, לא?”

הוא לוחץ את ידי בצחוק ואומר: “ילד, ילד, אני סולח לך! עכשיו ניגש לעניין! אני כאן כדי לעזור לך, אתה מתלבט לאיזה חדר להיכנס ואני יודע את התשובה”, אני מקשה עליו: “למה רק אתה יודע את התשובה?” הוא שוב מנפח את חזהו בגאווה ואני מרגיש לפתע דקירה קטנה בכיס חולצתי, אני בודק ומגלה סיכה קטנה. אולי

אם אני רק אדקור אותו פעם אחת! את הסופר הגאוותן הזה… הוא מכריז: “אני כתבתי את הספר ואליסה שלי עמדה בדיוק באותו מצב כמוך!”. “טוב, אני מוכן לשמוע”, אמרתי והתיישבתי, שוקע שנית לתוך כורסת עור רכה ונעימה, אך הפעם צבעה היה שונה. הוא התיישב גם כן, אך על סוס נדנדה והחל בדהירה דמיונית כמו ילד בן חמש. הוא לקח נשימה ארוכה והחל להסביר: “ובכן, כמו ששמת לב אתה בתוך חלום, או שאתה בתוך מציאות. או שאתה לא בתוך זה ולא בתוך זה! בכל אופן המצב הוא כזה, אתה נמצא מול ארבעה חדרים, לאחד כבר נכנסת ואני בטוח שפגשת את הזמרת המטורללת, נכון?” הנהנתי והוא המשיך: “אז נשארו לך שלושה חדרים, כמו שלוש משאלות, כמו שלוש אחיות, כמו שלוש מדרגות, כמו שלוש אצבעות…” לפתע הופיע מהאוויר ארנב גדול שאחז בלואיס קרול, הביט בו בפניו וצעק: “אני מאחר! אני מאחר! אז תפסיק כבר לדבר!”, והארנב נעלם. לואיס קרול הסופר נרגע ואמר: “לסיכום ילד, מאחורי כל דלת מסתתר חלק ממך, אתה רק צריך לבחור ולסדר את החלקים לפי סדר העדיפויות שלך, ועכשיו אם תסלח לי יש לאליסה מסיבת אירוסין, אני חייב ללכת”. הוא הסתובב והתחיל ללכת, מתחת לרגליו הופיע שביל שהוביל לשום מקום, קראתי אחריו: “עם מי היא מתחתנת?”

והוא סובב את ראשו אליי וצעק: “עם האמפטי דאמפטי, איזו התרגשות!” והוא נעלם. החלה להישמע מוסיקה ולמרבה האירוניה הייתה זו להקת הדלתות ששרה את השיר “מלכת הדרך המהירה”.

מזווית העין הבחנתי בסולן הלהקה מתנה אהבים עם אינדיאנית דקת גזרה בעלת עיניים חתוליות וחודרות. ואז שלחתי את ידי ופתחתי את הדלת הימנית, נכנסתי אל תוך החדר, מרגיש הקלה מוזרה, על הקיר הבחנתי בידיעה מהעיתון, הידיעה דיווחה על מוות של אמנית גדולה בדירת הפאר שלה במנהאטן, מנת יתר. החדר היה צבוע לבן ונראה חדר רגיל לחלוטין, חוץ מאותה ידיעה מהעיתון כל הקירות היו ריקים. הדלתות המשיכו לשיר כל הזמן, הסתובבתי בחדר, רגליי שוקעות אל תוך הרצפה שנדמה והפכה לסירוגין לנוזלית ולמוצקה.

בס”ד

שוקולד בלגי לבן…

מי אוהב גלידה?

מי שאמר עם שאין דבר כזה שנקרא פיות, פשוט טעה. אני מצהירה בלב שלם ובנפש אמיתית שאני פייה ולא סתם פייה שמתעופפת לה ביער בין הפטריות ועוזרת לשפנים לברוח ממכשפות בצורת שועל. אני פייה מסוג חדש, לא כל כך מוכר אני פייה שמוכרת גלידה, בחנות מסודרת לא סתם בדוכן על החוף. ואני מודה שאני ממש נהנית למכור גלידה, יש לי את כל הטעמים: מנגו, פסיפלורה, אננס, בננה, בננה ספליט, תות בננה, בננה תות, ואפילו פצפוציי שוקולד בלגי לבן מארגנטינה… טוב, הבנתם את העניין..

יום אחד בבוקר מוקדם הגעתי לעבודה כהרגלי עם התלבושת שלי המיוחדת של הפיות, זה היה יום ראשון בשבוע ולכן לבשתי את החצאית עם הנקודות ואת החולצה השחורה ואת המשקפיים השחורות של הפיות, וכשסיימתי את הכל הדבקתי לעצמי זוג כנפיים ויצאתי לעבודה, באוטובוס… לא בטיסה.. בכל זאת אני

  לא רוצה להתבלט.

  לאחר שלוש גלידות של מנגו, ארבע גלידות של פיסטוק וגלידה אחת של וניל

(למישהו משעמם ורגיל) לפתע בלי הודעה מוקדמת הוא נכנס לחנות ואני מודה שהחסרתי פעימה, הכנפיים התיישרו לי והדבר הראשון שפלטתי מהפה היה: “שלום, איזו גלידה אתה רוצה? אני פייה דרך אגב..”. ואז עצרתי לנשום וחשבתי מהר : “מטומטמת.. למה את מגלה לו? בגלל שהוא חתיך? … ואז מה אם את פייה? מה את רוצה? שהוא יבוא לטוס איתך ביער?” הוא כנראה שם לב שאני חושבת וחייך חיוך מופלא שהזכיר לי חד קרן מתוק שפגשתי אתמול, הוא פתח את פיו ואמר: “יש לכם את כל הטעמים?” הנהנתי במהירות וחזרתי על דבריו: “כן… את כל הטעמים… יש לנו את כל הטעמים…”. הוא שאל: “ובכן אני אתקיל אותך בטעם שאין לכם… את מרשה לי?”. לא ממש שמעתי את השאלה ולאחר הנחיתה הרכה בחזרה למציאות (ראיתי אותו ואותי מטיילים ביער יד ביד וכל השבילים עשויים מגלידה בכל מיניי צבעים). בלעתי את הרוק ואמרתי: “בטח מרשה לך… בוא תאתגר אותי בטעם שאין לנו…”. הוא לא חייך ואמר ברצינות : “יש לכם גלידה בטעם דג מלוח?” בבת אחת ראיתי את עצמי בגמר של מאסטר שף נופלת ומתרסקת ישר על הרצפה של האולפן לאחר ששמעתי את המשימה של יהונתן

רושפלד שעמד בפינה וחייך חיוך מרושע, אני מוכנה להישבע שגם החתיך המסתורי עמד לידו והביט בי ואז שאל שוב: “יש לכם גלידה בטעם דג מלוח?”.

כמעט ועניתי לו: “ואם יש לנו? אתה מוכן להתחתן איתי ולגור איתי ביחד בתוך העץ העתיק של סבתא שלי ליד משפחת הדובונים? הם שכנים טובים… קצת רעש של גירודים על העצים וריח של דבש אבל חוץ מזה שכנים מעולים.” אבל כמו שכבר ציינתי מקודם אני לא רוצה להתבלט אז פשוט עניתי לו: “אין לנו אבל אני מוכנה להכין לך אם תביא לי דג…”. הוא הופתע מהתשובה שלי והפתיע אותי עוד יותר כשהוציא קופסת פלסטיק עם שלושה דגים מלוחים שנראו המומים בתוך הקופסא, יכולתי לשמוע דג אחד אומר לשני: “וואו אחי, היא הולכת להכין מאיתנו גלידה, אני לא מאמין.. מה שעושים בשביל למצוא אהבה…”.

לא איבדתי את העשתונות וניגשתי אל הבלנדר הלבן שעמד על הדלפק וצעק: “לא! , מה? את משוגעת? מי מכין גלידה מדגים מלוחים?”. לא עזר לו כלום ושפכתי את תוכן הקופסא לתוכו, הוספתי קרח וחלב והרבה סוכר והפעלתי את הבלנדר כשהחתיך המסתורי מביט בי כל הזמן בעיניים כחולות יותר מהגלידה דרדסים המיוחדת שלנו (לא… היא לא עשויה מדרדסים… מה? אנחנו רוצחים? )

בכל מקרה תאמינו או לא אבל לאחר כמה דקות של המתנה התחילה להיווצר בתוך הבלנדר סוג של גלידה אפורה וכששפכתי אותה לתוך כוס היא הייתה בעלת מרקם רך ונעים וריח חזק של דגים, ריח טוב של דגים, דגים שמחים. הוא סיים את כל הגלידה המיוחדת שלו ובאותו יום בסיום המשמרת הוא חיכה לי בחוץ ושאל אם אני רוצה לצאת בערב לסרט? , הוא הבטיח לקנות פופקורן, הסכמתי מיד כמובן וכשהתעניינתי לאיזה סרט הולכים הוא אמר: “סרט פנטזיה חדש, משהו עם פיות ודרקונים” שתקתי, אני לא רוצה להתבלט.

בס”ד

אל תלכי מכאן

מחזה קטן.

הבמה חשוכה, שקט, לפתע נדלקים 2 אורות אדומים שמכוונים למרכז הבמה, שם עומד מיקרופון בודד. נכנסת בחורה לבושה בשמלה אפורה ושיערה אסוף לקוקו הדוק עם גומייה שחורה, היא יחפה ומתקדמת בריקוד איטי לכיוון המיקרופון כשברקע: “אל תלכי מכאן” של ריטה ורמי. הבחורה נעצרת מול המיקרופון ועומדת עצומת עיניים.

מערכה 1- תמונה א.

השיר ברקע מסתיים, שוב שקט, האורות האדומים על הבחורה, והיא פוקחת עיניים ואומרת למיקרופון: “ערב טוב, אני מקווה שלא איחרתי, קוראים לי ניידין, ואני צרפתייה”

האורות האדומים עוברים בבת אחת לשורה השנייה ומתמקדים באדם שמנמן, לבוש בחליפה לבנה וכובע לבן בוהק, האדם אומר: “צרפתייה זה טוב! זה בדיוק

מה שאנחנו צריכים, מה את יודעת לעשות ניידין?”

ניידין קצת בהלם מהשאלה, היא מתכופפת למיקרופון ואומרת: “מה זאת אומרת? אני צרפתייה, אני נראית טוב, ויש לי מבטא מתוק, חשבתי שזה מספיק… לא ככה מר שוורץ?”

מר שוורץ פורץ בצחוק מופרע וקם מתוך הקהל תוך כדי דיבור: “לא! לא ככה ניידין, תאמיני לי את מצחיקה אותי! אני צריך רייטינג, אני צריך לפוצץ אולמות, אני צריך להרים את הקהל, אני צריך שתדעי לשיר, לרקוד, לבשל, לצלול, ולטוס במסוק קרב בעיניים עצומות, את יכולה לעשות את זה צרפתייה מ-ת-ו-ק-ה שלי?” בשלב הזה מר שוורץ כבר נמצא על הבמה צמוד לניידין, הוא מחזיק את הכובע ביד וממתין לתשובה של ניידין שמתיישבת על הבמה בבת אחת ונאנחת: “אני סחרחורת, אני לשתות מים, מתעלפת, מים לשתות…”

מערכה 2- תמונה ב

מר שוורץ: “שמישהו יביא לצרפתייה מים! שהיא לא תתבע אותנו או משהו!”

אל הבמה רץ איש הפקה עם קנקן מים, ובלי לדבר שופך את הקנקן על ניידין. היא קמה רטובה לחלוטין.

מר שוורץ (בהתלהבות): “נהדר, זה מה שצריך! סלפסטיק! צחוקים! זה יקפיץ אותנו בטבלאות הרייטינג! מיטלמן!”

ניידין מתחילה ללכת לכיוון היציאה מהבמה, היא ממלמלת מילים בצרפתית ומנענעת בראשה, מר שוורץ קולט אותה, מפסיק להתלהב בבת אחת ואומר לה: “ניידין תעצרי, אל תלכי מכאן!” ניידין ממשיכה ללכת ומר שוורץ מנסה שוב: “אל תלכי מכאן! ניידין, אני צחקתי, אני אוהב אותך, את עוברת! אל תלכי מכאן, בבקשה אל תלכי מכאן!” ניידין כבר צמודה לדלת היציאה ומר שוורץ בניסיון נואש אחרון: “ניידין NE ME KU TE PA!” הוא מתמוטט על הבמה, בוכה ודופק את קנקנן הפלסטיק על הראש, נשמע אפקט של גונג בכל מכה, ניידין עוזבת את האולם.

=====================================

דבר המחבר:

עד כאן הספר הראשון שלי, מה שנקרא ספר הביכורים. אני מקווה שהייתה לכם קריאה נעימה. תודה על שבחרתם לקנות את הספר שלי. ובעזרת השם ניפגש בספר הבא.

שלכם בהערכה ובאהבה החתול האפור.