העץ שלא הפסיק לשיר

זה היה ערב סתיו, והעץ כהרגלו שר. “מה אתה שר כל היום?” שאלו אותו הפרחים מסביבו. “אני חוגג את החיים”, השיב העץ.

“החיים הם חגיגה אחת גדולה. תסתכלו סביבכם, על השמש שבזכותה אתם חיים, על מי הנהר שמשקים אתכם, על משב הרוח הקרירה שעושה לכם נעים, כל הדברים האלה, הם סיבה בשבילי לשיר”.

זה היה עץ מיוחד, היה בו משהו מאוד אופטימי, בעץ הזה. אף אחד ביער לא הבין אותו, אבל לעץ לא היה אכפת, הוא שר.

יום אחד עבר ילד ביער, וראה את העץ המזמר. התיישב הילד למרגלות העץ ושמע אותו שר, בקולו העבה והמחוספס. הילד התאהב בשירתו של העץ.

מאז אותו יום, המשיך לפקוד הילד את העץ באופן קבוע כל ערב, התיישב למרגלות הגזע שלו, מתחת לענפיו, ושמע אותו שר.

כל כך ערב היה קולו של העץ, עד שהילד לעתים היה נרדם למרגלותיו.

יום אחד, הגיעו כורתי עצים ליער, והתחילו לכרות את חבריו של העץ. הגיעו הכורתים לעץ המזמר, נעמדו מולו ולא האמינו למראה עיניהם. העץ שעומד מולם שר. הם כל כך התפעלו משירתו של העץ, שהחליטו להשאיר אותו ודילגו הלאה לעץ הבא.

הפרחים היו בהלם. “דווקא את העץ המעצבן הזה שכל הזמן שר הם השאירו??” תהו הפרחים.

הילד הגיע ליער וראה את כל העצים כרותים, אך רק העץ המזמר נשאר ושר.

“מה קרה לכל היער?” שאל הילד את העץ. העץ הפסיק את שירתו, הסתכל אל הילד והשיב:

“ילדי היקר, גם בזמנים הכי קשים, בהם נראה שאין לך כל סיכוי, תאמין בדרכך. אני שרתי כל חיי, וכך גם עשיתי כשהגיעו הכורתים. זה מה שהשאיר אותי ביער”