מאחורי המסיכות – יצירותיה של ציפורה בראבי

ציפורה בראבי היא יוצרת מדהימה, עם קול וצבע ייחודים לה.

בספר זה איגדתי את 12 ספריה של ציפורה בראבי ב-

OURBOOX

והוספתי רשימות ורשמים שלי על נפלאות יצירותיה.

שולמית ספיר-נבו

בִּמְשׂוּרָה,

במְשִׁיכַת קוּלְמוּס ומְשִׁיחַת מִכְחוֹל,

ציפורה בראבי נוגעת בצבע ומציירת, היא אינה עטה על הדף בצבעים.

היא תוחמת קווים ברורים בעפרונות שחורים וגולשת במכחול בנגיעות קטנות של צבע.

משאירה לך הרבה מקום למחשבה, ממקדת אותך במעט שציירה- אך בכל כך עמוק.

בצניעות ובפשטות המאפיינות אותה, ציפורה בראבי בוחרת מילים מהנשמה,

כאלה שאין להן נוצות וצורך להתהדר.

מילים צחורות.

היא מושכת אותך בעשרות עיניים הניבטות מנגד

במבטן הכואב, המיוסר, המהרהר, המייחל, המפויס

ולעתים רחוקות עם שמץ של חיוך נדיר.

גם הפרחים של ציפורה בראבי צומחים על הדף בשקט,

ביופי עדין ולא ראוותני.

הם אינם זוקפים קומה מהודרת ומבקשים להעריץ אותם,

כי אם להודות על עצם קיומם.

הרי ציפורה בראבי היא צניעות הכתיבה והציור.

זו שגורמת לך להסתכל בגובה העיניים והנשמה

ולא לברוח בחיפושים חסרי משמעות אחרי עגל הזהב.

יש משהו ביצירות שלה שמשקף כמו במראה את מה שרובנו מנסים

להסתיר ולהדחיק ברשתות החברתיות ומתחבאים כמעט כל הזמן באלפי מסכות של פנים,

תמונות ומילים שמחות  THE SHOW MUST GO ON

“הכל דבש!”

אך אצל ציפורה בראבי אין מסיכות שמסתירות את הבדידות, את העצבות, את הכאב,

שהם הרבה פעמים חלק משמעותי מחיינו הסודיים, אשר כמעט לא רואים אור במדיה,

אלא אם כן אתה משורר חשוף.

ציפורה בראבי היא יוצרת חשופה.

כשהיא כותבת או מציירת, היא אינה מנסה למצוא חן, היא אינה מכוונת לטעם הקהל

היא יוצרת מלח, מר, ולימון ואין שם סוכר, מלבד גרגר אחד פה ושם.

היא מגיעה למקום הכי נמוך, הכי נסתר, הכי חשוך ועפה איתו הכי גבוה.

על הספר רישומים – ציפורה בראבי

לחלוף בין הדמויות, הפנים המדברות, העיניים האומרות אומר.

במעט הצבע, בקווים הרכים ציפורה מציירת את נפש האדם.

אוצרת את רגעי העצב, הכמיהה, התקווה והמעט חיוך.

יש משהו נקי ופשוט בכל היצירות שלה.

משהו שלא מנסה להתייפייף.

משהו שיש לו מקום גם לעצבות. להרבה עצבות. פנים שלא רוצות לעטות מסכה .

אני אוהבת לעבור בין העיניים האלה שלה, הנוגות, המהרהרות –

להסתכל להן בעיניים ולתת להן לפתוח  מקום לעצב

גם בעיניים שלי שרוצות לחייך כל הזמן גם כשעצוב.

והנה כאן מתאפשר לי הדיאלוג הזה השקט .

גם המילים של ציפורה מדודות  נקיות ולא מתהדרות ואיזו עוצמה יש להן.

“נְעִילָה

בְּאוֹתוֹ יוֹם נַעַלְתִּי אֶת הַדֶּלֶת

וְהוֹצֵאתִּי אֶת הַמַפְתֵּחַ.

וּמִתוֹך בּיתִי הֶאֱזַנְתִּי לְצַעֲדֵי הַהוֹלְכִים בַּחוּץ

הֶאֱזַנְתִּי לַנְקִישוֹת.

וְלֹא פַּתָחְתִי.”

פתחו את הספר “הוריי”

ספר מרגש המלא סיפורים ושירים ונע בין דמעה לחיוך. ספר שיש בו הכל .

כל מה שיש בבית , כל מה שמתחולל שם ניחוחות האוכל, תפילות ,מנהגים ,

דמויות שאפשר לראותן, סיפורים, צבעים , ציורים, מוסיקה.

ספר שכולו מחוה לבית ההורים ונוגע בכולנו.

תאזינו גם לביצועים היפים של אחיה המרגש של ציפורה בראבי,

יורם טרבלסי, שר את השירים “אל תשליכני” ו”אבי” .

“רִיבָּת פֵּירוֹת מִתְבַּשֵלֶת מַזְכִּירָה לִי

אֶת אִמִי ע”ה כְּפוּפָה אֶל הַסִירִים,

בּוֹחֶשֶת וְטוֹעֶמֶת

בְּאֶצְבַּע נֶחֱרֶכֶת

וְהַסִירִים הַמַהבִּילִים מַדִיפִים רֵיחַ פֵּירוֹת מְתוּקִים.

אֶת אֲבִי ע”ה חוֹתֵך יָפֶה תְאֵנִים וְתַפּוּחִים, גַם חַבּוּשִים, שוֹטֵף עֲנָבִים.

וְהֵם משִיחִים בֵּינֵיהֶם כַּמָה טוֹבִים הַפֵּירוֹת שקָנִינוּ

 ואֵיזֶה רִיבּוֹת טְעִימוֹת יֵצְאוּ לָנו.

וַאֲבִי הָיָה אוֹמֵר: “שִימִי עוֹד סוּכָּר

שִימִי הַרְבֵּה סוּכָּר.

שיהיה לנו מָתוֹק בַּחַיִים”.

וְאִמִי בְּכַוָּנָה גְדוֹלָה וּבִתְפִילָה מוֹסִיפָה סוּכָּר

הַרְבֶּה סוּכָּר

שְיִהיה מָתוֹק”

ריח הפירות המתבשלים להיות ריבה.

ריחות הבית האהובים החרוטים בזיכרוננו ואין ריחות טובים ומתוקים מאלה.

אמא רוכנת על הסירים המהבילים ומערבלת את הפירות ואבא שמבקש ממנה להוסיף עוד סוכר

להמתיק את החיים. חגיגה של ריבה כל שורה מהשיר.

סבתא (2)

“וּבַא הבּוֹקֶר.

סבתִי פָּקְחַה עֵינַיִים שְמֵחוֹת לִקְראת יוֹם חָדָש ואֶפְשָרוּיוֹת הַרְבֵּה

הֵכִינָה לְעַצְמָה קָפֶה שָחוֹר וְחָזָק בַּפִינְג’אן הַכָּחוֹל

קָפֶה מְמוּתק

ממְתִיק חַיִים.

ישְבָה על מִפְתָּן בֵּיתָה מוּל סִמְטָת הַאבנִים

אוֹחֶזֶת את הכּוֹס בּידֵיה הגְדוֹלוֹת, המיוּבָּלוֹת שָנִים

עוֹטֶפֶת אוֹתה

נאחֶזֵת בּה.

לוֹגֶמֶת אַט אַט.

ושְנוֹתֵיה חלְפוּ

ושְכֵנִים עבְרוּ

והכֹּל מְחַייכִים אליה בְּשִמְחָה והִיא מְבַרֶכֶת אוֹתם בְּעֵינֵיהַ הַנוֹצְצוֹת חַיִים

בְּקוֹלַה העֵרָנִי, השָמֵחַ.

והקָפֶה, לְאַט לְאַט הוּא מִתְקַרֵר.”

שמחת החיים של הסבתא שובה לב .פניה  וברכותיה המאירות .

שנותיה חלפו,ידיה מיובלות שנים, אך היא כמו קפה שחור נמרצת חזקה מלאת חיים ואופטימיות

וקולה מחייך. כמה נפלא ומעורר תקווה.

מתוך הספר “צפת – זיכרונות”

יש גם לציפורה בארבי את ספר הליצנים. כשאני מעלעלת באוסף הליצנים שלה החוגג בצבעים, אך בעיניהם דמעה מסגירה, מתנגן לי שיר הליצן  מילים: מרדכי לבנון. לחן ושירה: בני ברמן.  

“…שמש עולה,

יורד גם הליל..

אך הליצן עוד ממשיך וצוהל

עיניו מעולם,

לא ידעו מה זה בכי..

עצוב רק אצלו המבט.

דמעה מעולם לא ירדה לו על לחי,

כי הוא להצחיק רק נועד…”

על הספר “שירים ורישומים”

“וּצְבָעִים מְכסִים

שְתִיקוֹת

וְאַתְּ

אַט

אַט

תִִידְהִי

וּמִילוֹתיִיך יַגִיחוּ”

סתיו השיר הזה סתיו. נושרים הימים בשקט והצבעים מכסים שתיקות.

איש אינו שומע את אוושתן האיטית או רואה את צבעיו הדוהים של הזמן החולף .

הכל נמחק לאט. רק המילים נשארות עדות.

“מחַפֶּשֶת אֶת מְקוֹמִי

וְלֹא מוֹצֵאת

כָּכָה שָנִים

הִתְיַשבְתִי בְּמָקוֹם אַחֵר

אוּלַי

אוּלַי זֶהוּ כֵּן מְקוֹמִי”

כשהחלום עודו צעיר וקרוב מרחק נגיעה,

העיניים נוצצות ומחפשות מקום נישא שיביא את האושר והאור.

אחרי שנים של תהייה , לימוד ותובנה, הופך החלום המיוחל, להיות רחוק מהישג יד ככוכב.

ושוב יד הזמן חורצת בו ופוגעת , עד ששברו של החלום מביא להתנתקות מהחלום

ומוביל להתפכחות, ויתור, השלמה,

“אולי זהו כן מקומי”.

אמא, תבואי

“אִמָּא, תָּבוֹאִי!  אָמַרְתְּ

תָּבוֹאִי.

 וְלֹא יָכוֹלְתִּי.

הָיִיתִי טְרוּדָה וּמְכֻנֶּסֶת

צְבוּרָת כְּאֵב

 יַלְדָה שֶׁלִּי

אִמָּא לִפְעָמִים רוֹצָה רַק לַעֲצוֹם עֵינָיִם וְלִישׁוֹן”

מוכרת הסיטואציה הזו . כשהדלק שלך נגמר. כשאת מחוסרת אנרגיות.

כשאין לך כוח ואין לך מה לתת ובכל זאת את נדרשת עוד ועוד כמו היית “העץ הנדיב”

שגם אחרי שנתן את כל מה שיש לו הוא נדרש לתת עוד , כמו היה בור ללא תחתית.

כזו היא אמא –נתינה אין סופית אהבה ללא תנאי .

מעט מאד פעמים כל  מבוקשה הוא לעצום עיניים ולישון.

לשכוח לרגע מה את כאבה , עצבותה שאיש לא רואה ושאף היא עצמה

דחקה וחנקה עד שלא יכלה לשאת זאת יותר.

“מה אומרות עינייך ” ציפורה בארבי?

איך לא להתפעל מאלף העיניים של יצירותיך. אלף אומר ואומר. כל גווני הרגש מצוירים בנפלאות,

בעיניים הרבות האלה, המביטות מזוויות שונות ,המדברות בשתיקה כנאמר “תמונה אחת שווה אלף מילים”.

איך לא להתעמק בהן ולנסות להבין מה עובר עליהן. איך לא להרגיש את עצבותן, את אכזבתן, את כעסן, את הבעת הנוכחות שלהן הנוקבת הדורשת והלא מוותרת.

איך לא לאהוב את הצבעים שלך, העולים ברכות, המפתיעים בנוכחותם, המושכים את עינייך אחריהם. מביאים נחמה ומזכירים לנו כי שום דבר בחיים הוא לא שחור או לבן וכי יש עוד הרבה גוונים אחרים, גם אם הם קטנים ורק לוחשים, הם מכילים תקווה אור וחיוך.

“וּמָה הִשְארְת לַעוֹלָם?

יִשְאלוּ

וַאֲנִי אענה

בְּאוֹמֶץ

אֵת כּוֹחוֹתַי,

אֵת תִקְוותַי

אֵת

חלוֹמוֹתַיי”

ואני אוסיף באומץ שאין לי מילה להוסיף.

רק לקרוא שוב ושוב את השיר הזה, את הפרדוקס של חיינו , מה יישאר מאתנו לאחר לכתנו.

והתשובה אולי תהיה כתשובתה של ציפורה בראבי.

נשאיר לדור הבא את הכוחות, התקוות והחלומות שלנו.

“לעוף. רציתי

לעוף..

חשבתי שאני עפה בעודי מביטה מלמעלה.

לא הבנתי

רוח היא

הנושאת אותי”

ואת עפת, ציפורה בראבי, והעפת אותנו איתך גבוה למעלה, היכן שהנשמה שוכנת, במגדל השן שלה.

היכן שהיא מרשה לעצמה להיות חשופה, להסתכל במראה על רגשותיה, לגעת בבדידות ובעצב ולתת להם מקום.