זכרונות ילדות

בגדיה היו עשויים חבלים,

מכף רגל עד ראש קשרים,  

קיץ וחורף אותם הבגדים.

מבט מזוגג בעיניה הכחולות.

שיערה סתור תלתלים מלוכלכים,

האכילה חתולים בקרן הרחוב.

רדפה אחרינו כשקראנו לה ״מדאם קצלה״.

רק כאשר הביטה בחתוליה חזרה לעיניה הבינה.

״הדוקטור״ קראו לו כולם.

לבוש תמיד אותה חליפה מרופטת ובלויה.

תיק תחת בית שחיו משקפים עגולים לעיניו.

גם מבעד למשקפים ראו שכבויות העיניים. 

התהלך בשדרות רוטשילד הלוך ושוב.  

אמרו שתיקו גדוש עיתונים,

כתבות לרוב שהיה רופא חשוב . 

מעולם עם איש לא ניהל שיחה, 

רק אחז בתיקו בחזקה.

קראנו לו “ברלה” , ברלה השוטה.

ישב על המדרכה ברח בן יהודה קיבץ  נדבות. 

כובע  מצחיק  לראשו קלוע כשבלול.

צועק דברים חסרי פשר מבטו חלול. 

בוהה בעיניו באנשים

ומידי פעם ממלמל משפטים חסרי פשר.

מושיט ידו לכל עובר ושב.

ישב וישב וישב. 

“איבן” קראו לו, ישב על ספסל בשדרות רוטשילד.

עגלה לצדו עגלת סמרטוטים,

הבית שלו אתו בדרכים.

הזרת בידו הייתה חסרה. 

היה מרים ידיו חסרות האצבע לאוויר.

מטורף שתוי עם חיוך אווילי מאושר ושר

״יש לי בת אין לי בת מה לי “נפקא מינה״

קראו לו “עראק”.

מלוכלך תמיד, לבוש בלויי סחבות, 

משתרע על המדרכות.

קיבץ נדבות ברח׳  אלנבי ליד כיכר המושבות.

ריח חריף של אלכוהול סביבו וקללות שגורות בפיו. 

הילדים היו מתקרבים וצועקים ״עראק משוגע״,

והוא היה מרים את מקלו ופורץ בקללות.

הם נסו בפחד למדרכה השנייה

צוחקים בקולי קולות.

אלה היו המטורפים של ילדותי.

פליטי שואה אומללים חסרי זהות.  אודים שניצלו. 

האנשים השקופים של תל אביב של שנות החמישים.

הילדים לא הבינו את גודל האסון שעבר עליהם.

השלטונות,  העוברים ושבים התעלמו מהם. 

מקבץ של פליטים חולי רוח אומללים

מתים מהלכים מתים מהלכים.

לאט לאט  כולם נעלמו לעולם אחר

התאחדו עם המשפחות 6 מיליון נשמות. 

זיכרון מטלטל. 

זיכרון ילדות שחוזר כל שנה.

תמיד לפני יום השואה.