– גרסה לבן – כְּשֶׁאַבָּא מֵת

“הַגּוּף שֶׁלּוֹ הָיָה זָקוּק לִמְנוּחָה,”

הִסְבַּרְתִּי לְדָּן,

“הַנְּשָׁמָה שֶׁלּוֹ רָצְתָה לָנוּחַ מֵעַל הָעֲנָנִים.

הוּא מַבִּיט אֵלֵינוּ מִלְּמַעְלָה

וְרוֹאֶה אֶת הַבִּנְיָנִים

וְגַם אוֹתָנוּ  –

קְטַנִּים, קְטַנִּים.

הוּא יָכוֹל לִשְׁמֹעַ

כָּל מָה שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹמְרִים

וְגַם מָה שֶׁאֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים

בְּתוֹךְ הַלֵּב.”

“אִם כָּכָה,” אָמַר דָּן,

“אָז הוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי אוֹהֵב…”