כְּשֶׁאַבָּא מֵת

“הַגּוּף שֶׁלּוֹ הָיָה זָקוּק לִמְנוּחָה,”

הִסְבַּרְתִּי לְמִיכַל,

“הַנְּשָׁמָה שֶׁלּוֹ רָצְתָה לָנוּחַ מֵעַל הָעֲנָנִים.

הוּא מַבִּיט אֵלֵינוּ מִלְּמַעְלָה

וְרוֹאֶה אֶת הַבִּנְיָנִים

וְגַם אוֹתָנוּ  –

קְטַנִּים, קְטַנִּים.

הוּא יָכוֹל לִשְׁמֹעַ

כָּל מָה שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹמְרִים

וְגַם מָה שֶׁאֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים

בְּתוֹךְ הַלֵּב.”

“אִם כָּכָה,” אָמְרָה מִיכַל,

“אָז אֲנִי חוֹשֶׁבֶת

שֶׁהוּא יוֹדֵעַ

שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת…”