רוֹן עַכְבָּרוֹן

אַבָּא אוֹמֵר לְרוֹן:

“אַתָּה עַכְבָּרוֹן!”

אֲבָל רוֹן חוֹשֵׁב

שֶׁזֶּה לֹא נָכוֹן.

“אֲנִי מַשֶּׁהוּ אַחֵר,”

הוּא אוֹמֵר וּמְצַיֵּר:

מַשֶּׁהוּ כָּתֹם,

תְּכֵלֶת וְשָׁחֹר.

“זֹאת צִפּוֹר?” אַבָּא שׁוֹאֵל,

“עִם מַקּוֹר וְלֵב רָחָב?”

“לֹא,” צוֹחֵק נִתַּאי,

אָחִיו הַגָּדוֹל שֶׁל רוֹן –

“רוֹן הוּא כְּמוֹ בַּיִת

עִם מַפְתֵּחַ זָהָב…”