המסע לשדה השדות

הקדמה

זמן רב לא כתבתי בפייסבוק. הגבלתי את עצמי ללייקים וכמה שיתופים. לא הרגשתי רצון או צורך לבטא את עצמי מעבר לכך. עכשיו אני מוצא את עצמי במסע לסיום שנות החמישים שלי ותחילת עשור חדש, ואני מגלה רצון לשתף במחשבות על המסע, ובמיוחד בדברים המשמעותיים שפיתחתי ועשיתי בשנים האחרונות שלא מספיק נראים מעבר למעגל קטן של אנשים. מין יציאה מחדש לעולם.

*   *   *   *   *

שדות האבחון וההחלמה

עוד חודשיים יום הולדת 60 ובחודשים האחרונים שמתי לב שאינני מרגיש כלפי זה כלום. עד שפתאום הבנתי שאני מסיים עשור. אז התעורר בי תהליך. הנרטיב שלי על חיי המקצועיים בנוי על עשורים. שנות העשרים היו שנים של התמודדות ובילבול עם כוחות נעלמים. שנות ה30 היו שנים של אבחונים עצמיים ותהליכים אינטנסיביים של החלמה, לצד התפתחות מקצועית ועשייה יזמית בבריאות הנפש, כתיבה בעבודה סוציאלית ועבודה במכון ברוקדייל כולל פיתוח המתודות של למידה מהצלחות. שנות ה40 הוקדשו בעיקר לעשייה יזמית , ייעוץ ארגוני וכתיבה בתחום המוגבלויות. ובשנות ה50 מצאתי את עצמי שוב מבולבל וללא מצפן. התחלתי עבודות ניהול שונות ומסלולי דוקטורט שלא הסתדרתי בהם. הרגשתי שאולי אני צריך לצמצם את השאיפה לתרום כי אני לא מתאים למסגרות הקיימות ואין בעצם מקום בעולם לדברים שיש לי להביא….

הפעם הראשונה שבה התחברתי למושג “מרחב”, ולקשר ביני לבין העולם בו אני חי, הייתה בשנת 1990 כאשר למדתי בפילדלפיה לתואר שני בטיפול משפחתי. שם גיליתי על עצמי את האבחנה של הפרעה בי-פולרית, ובפעם הראשונה בחיי התחלתי לחוות איזון לאורך זמן בעזרת תרופות. שינוי זה אפשר לי להתבונן על ההבדל בין חיים עם הסימפטומים והחיים בלי. החלטתי לכתוב תיזה שתתבסס על התבוננות זו. גיליתי אז את המושג life space של קורט לוין, ובעזרת רפלקסיה על מה שאני ואשתי עברנו בחיים הזוגיים, בחנתי בתיזה את השינויים המתחוללים במרחב החיים של בני זוג המתמודדים עם הסימפטומים של הפרעה בי-פולרית.

מובן מאליו שהחוויה של מניה דפרסיה היא חוויה של עליות וירידות, חוויה דו-מימדית, בי-פולרית.

אבל כאשר התבוננתי על חוויתי לאור מושגי המרחב של קורט לווין, גיליתי תופעה אחרת לחלוטין – מחד בדיכאון מתרוקן השדה הפנימי ומצטמצם המקום שאני חווה כפנוי לי במרחב. הרגשתי שאני ריק בפנים ושכלל אין לריק הזה מקום בעולם. במצב זה חוויתי את המוות כצעד קטן נוסף לקראת האין הבלתי נמנע.

מאידך במעבר להיפומניה (למזלי למניה לא הגעתי) השדה הפנימי מתמלא והמוח מתרוצץ בניסיון להכיל את הכול. במקביל חוויתי את עצמי כבעל פוטנציאל לתפוס מקום גדול בעולם אם רק יקשיבו לי.

כך שהאדם עם הפרעה בי-פולרית נזרק הלוך ושוב בין התרוקנות והצטמצמות, לבין התמלאות והתרחבות. תהליך מבלבל ושוחק שללא מושגי המרחב נעלם מהעין. הבנת התהליכים תרמה לפיתוח כלים תודעתיים שסייעו לי מאוד בהמשך. כתבתי את התיזה לפני כמעט 30 שנה, ולצערי כל זה נשאר בעיקר בשדה האישי שלי. אפשר להגיד שלא היה מקום לתפיסות האלו בעולם דו-ממדי.

*   *   *   *   *

אבל כאשר התבוננתי על חוויתי לאור מושגי המרחב של קורט לווין, גיליתי תופעה אחרת לחלוטין – מחד בדיכאון מתרוקן השדה הפנימי ומצטמצם המקום שאני חווה כפנוי לי במרחב. הרגשתי שאני ריק בפנים ושכלל אין לריק הזה מקום בעולם. במצב זה חוויתי את המוות כצעד קטן נוסף לקראת האין הבלתי נמנע.

מאידך במעבר להיפומניה (למזלי למניה לא הגעתי) השדה הפנימי מתמלא והמוח מתרוצץ בניסיון להכיל את הכול. במקביל חוויתי את עצמי כבעל פוטנציאל לתפוס מקום גדול בעולם אם רק יקשיבו לי.

כך שהאדם עם הפרעה בי-פולרית נזרק הלוך ושוב בין התרוקנות והצטמצמות, לבין התמלאות והתרחבות. תהליך מבלבל ושוחק שללא מושגי המרחב נעלם מהעין. הבנת התהליכים תרמה לפיתוח כלים תודעתיים שסייעו לי מאוד בהמשך. כתבתי את התיזה לפני כמעט 30 שנה, ולצערי כל זה נשאר בעיקר בשדה האישי שלי. אפשר להגיד שלא היה מקום לתפיסות האלו בעולם דו-ממדי.

*   *   *   *   *