תחנת אוטובוס. מביט לאחור, רחבת הכניסה לאוניברסיטת תל אביב,
דשא, בטון, אמרות חקוקות על המדרכה, סטודנטים צועדים לכיוונים
שונים, אני עומד בצד התחנה מתבונן בסביבה. מחכה לקו 24
שיגיע… קרני השמש נוגעות לא נוגעות בי כשמעליי נאבקים ביניהם
עלי עץ גדול על כל קרן שמש שמגיעה אליהם. אני מתהלך ליד התחנה
הלוך ושוב. האוטובוס מאחר. רגליי כואבות. אני מרגיש יותר ויותר
את עומס הספרים שבתיק הגב השחור שלי. אני נימתח לאחור, לוקח
אויר, ונאנח קלות. חושב לעצמי: “איך זה שכששליח פיצה מאחר,
הפיצה ניתנת בחינם ולעומת זאת כשהאוטובוס מאחר אז הכרטיס לא
ניתן בחינם?! האוטובוס שמאחר לפעמים מגיע יחד עם האוטובוס
שלאחריו ואז זה 40 דקות של המתנה לאוטובוס, ולא 20 דקות. אני
מסובב את ראשי הצידה ומתבונן לרגע בבחורה שעומדת קרוב אליי,
היא ממש לחוצה. מתבוננת בשעונה כל מספר דקות. לקחתי צעד לאחור
ונשענתי על העץ הגדול, מרגיש איך לפתע הדם זורם ברגלי השמאלית.
נשענתי עליה יותר מדיי זמן מבלי להרגיש. אה, הנה האוטובוס
מגיע! הוא ברמזור לפני הפניה לתחנה… תמיד יש אחד שמשמש בתור
הצופה הפעיל וברגע שהוא מבחין באוטובוס המתקרב, הוא לוקח צעד
קדימה, קרוב ככל שניתן אל שפת המדרכה ואז כולם, כמו נענים
לסימן מוסכם, מתקדמים גם הם, ותופסים עמדה קרובה לשפת המדרכה
ומקווים לנצח בתחרות; מי שעומד במקום הכי קרוב לדלת האוטובוס
מצליח לעלות ראשון לאוטובוס. אני עולה, מחפש מקום פנוי, מתבונן
לצדדים, מקווה אולי יש כאן בחורה יפיפייה, ששמרה לי במיוחד
כיסא לידה, כנראה שגם הפעם היא איחרה לאוטובוס שכן שוב היא לא
כאן. התיישבתי ליד הדלת האחורית בצד החלון, מתבונן החוצה על
אלו שנשארו להם בתחנה. מסיט מבטי פנימה באיטיות אל תוך
האוטובוס, וחושב על המודעה שתליתי בנמל בהרצליה: “סטודנט צעיר
מחפש יאכטה להפליג בה, לא משנה לאן”.

מתוך הספר מפרי עטי  ”בעקבות איי השמש”