מתקדם במעבר, תר אחר מקום מושבו, סורק בחוסר סבלנות את הסביבה,
שולח מבטים תזזיתיים וחשדניים לכל עבר. בוחן במבטו את הנוסעים
השונים, סוקר את גופם, את לבושם, אחד אחד… זיעה ניגרת ממצחו,
הוא אינו חש בנוח, תחושת דגדוג ברגלו הימנית מקרינה למעלה גבו
וגורמת לו לאי נוחות בצוואר שטרם התרגל אליה…
איזה עצבים, יאללה תמשיכו, מה נעצרתם?! חסמתם את כל המעבר…
איזה רעש. איזה סירחון. שישתוק כבר התינוק הזה… הנה המקום
שלי, בדיוק באמצע המטוס, הצרפתים האלה, לא יכלו לחשוב על מטוס
יותר מרווח ושישתוק כבר התינוק הזה… והדיילות האלו, לא
יודעות לעשות את העבודה שלהן. למה עוד לא המציאו מטוס מיוחד
להורים עם ילדים… לפחות שהמושב לידי יישאר ריק… וואלה,
תראו, יש פה ערבים… כוס אמו אלה עכשיו.
יום חמישי אחה”צ, טיסה 728 יוצאת משדה התעופה של האי המרכזי
מאהה בקבוצת איי סיישל לכיוון פריז, המטוס עמוס. מזג-האוויר
נאה. זוג צעיר עם תינוק, מלווה בשתי דיילות נאות, ניגש אל בחור
צעיר כבן שלושים, ממוצע קומה, בעל עורף עבה וכתפיים רחבות,
שחוחות מעט. הוא יושב באחד המושבים במרכז המטוס, מדפדף
במגזינים צבעוניים שבקדמת מושבו בחוסר סבלנות. גון עורו כהה,
לובש מעיל עור משומש, בצבע חום, קרוע מעט בבטנת כיסו הימני.
“אדוני, אולי תואיל בטובך לשנות את מיקומך כדי שהזוג הצעיר עם
התינוק יוכלו לשבת יחד, הנה שם, יש לי מקום פנוי בשבילך”,
אומרת הדיילת, המבוגרת מבין השתיים.
“מה פתאום, אני לא מוכן…” מניד בראשו שוב ושוב. בעצבנות
ובלית ברירה, סבות הדיילות לאחור, מחפשות אחר פתרון מתאים אחר
לזוג הצעיר. המטוס ממשיך להתמלא בנוסעים, החוזרים מחופשה באיים
שטופי השמש. הדיילות עסוקות במשימות אחרונות לפני המראה,
עוברות בין הנוסעים, מוודאות כי התאים העליונים סגורים,
ומוודאות כי כולם חגורים. המטוס ממריא… מבעד לחלונות נראים
איי סיישל כנקודות קטנות וירוקות בים כחול. המטוס מתייצב בשמים
וקולו של הקברניט נשמע ברמקול: “שלום, מדבר הקברניט, אנו
נמצאים כרגע מעל האוקיינוס ההודי בגובה 33 אלף רגל, מזג האוויר
במהלך הטיסה צפוי להיות נוח, מקווה שתיהנו מהטיסה, אחזור בהמשך
עם פרטים נוספים…”
מה הוא מבלבל לנו ת’מוח ואיפה הדיילת העצלנית הזו, אני רוצה
שתסביר לי למה עוד לא קיבלתי אוזניות. אולי, למרות הכל הייתי
צריך לפנות את המקום לאותו הזוג, אבל אני לא חייב להם כלום
אחרי שהם העיפו אותי מהמדינה העלובה שלהם, ממילא לא הייתי צריך
להיות על הטיסה הזו, אם אנחנו היינו מעיפים עובדים זרים כמו
שהעיפו אותי, אז לא היה עכשיו עובד זר אחד בארץ. ויזת עבודה,
הוא רצה, השוטר, שיגיד לי, למי יש ויזת עבודה היום?! כולם
גנבים. בקושי שבוע באי ושלושה ימים מתוכם במעצר, חשבתי שישחררו
אותי, אבל אלה מקפידים… רפובליקת בננות. מה יהיה עכשיו?
אפילו את הוצאות הטיסה לא הספקתי לממן, מזל שמכרתי כמה תכשיטים
שיממנו לי את ההשקעה בסחורה שקניתי, אחרת הייתי נרקב שם
במעצר… אין לי מזל בגרוש. מלא תיירים פראיירים, רק לקטוף מהם
ת’כסף. מה עברתי במלון הזה בכלל, קלטתי שפקיד הקבלה שם עליי
עין. הייתי צריך להגניב לו משהו לכיס. ראבק, איך הייתה לי
הרגשה נאחס לגבי הפקיד הזה. אני בטוח שהוא הלשין עליי למשטרה.
הייתי בסדר איתו, כוס אמו, וואלה, איזה טמבל אני שלא התחפפתי
בזמן. אם זה היה קורה כמה שנים קודם ואם זה לא היה אי כבר בטוח
שהייתי בורח להם, קופץ מהרכב של המשטרה כמו כלום… שוטרים
ליצנים. חיים שם בסרט. בלי אזיקים בלי שום דבר… ובדיוק
כשהתחלתי לדפוק קופה… מה אני אעשה עכשיו בארץ? איזה בושות.
החבר’ה עשו לי מסיבת פרידה, חשבו שאני משחק אותה בגדול, לא שם
על כלום. “מוגבל, מוגבל, אבל יש לך ביצים”, טפחו לי על השכם…
יאללה איזה בושות עכשיו. לעזאזל עם המדינה, אפילו לברוח ממנה
אי אפשר. כשאתה בזבל, אתה כבר מסריח. אין. אי אפשר לצאת. לאן
שלא תלך יריחו את הסרחון שלך.
טיסה 728 ממשיכה כסדרה. הדיילות החלו מגישות את ארוחת הצהריים
וברקע מוקרן סרט קולנוע הוליוודי. הנוסעים מעבירים את זמנם
בשינה, בקריאת מגזינים, בצפייה בסרט, בשמיעת מוזיקה…
“מה תרצה לאכול, לשתות, שניצל או דג, יין או שתיה קלה?”
עוד סרט על עובדים זרים. גם להוליווד הם הגיעו הסינים האלה?!
אין להם על מה לעשות סרטים היום, על סינים הם עושים לי סרט?…
“תביאי לי שניצל, ורגע, אני רוצה עוד לחמניה, וכוס מיץ תפוזים
וכוס יין אדום…” איזה גועל נפש. גם כן חברת תעופה. הם לא
מתביישים להגיש כזה אוכל. בבית המעצר קיבלתי אוכל יותר טוב…
חה, איזה חמודים ההודים השחורים האלה. אהבתי אותם, את שני
ההודים בבית המעצר ואת ההוא, נו… כן, מסרי-לנקה. איזה
מסכנים, אחד סיפר שהוא שם כבר ארבעה חודשים והשני כבר שבעה
חודשים, כי המדינה שלהם יענו עושה להם צבא, משחררת אותם בשלשות
והם… מסכנים, אין להם כסף לאוכל, הילדים שלהם גוועים שם מרעב
והם תקועים בתא המעצר כמו זבל. וואלה, ההודי המסריח עם השפם
חשב שאתן לו את הכתובת ואת מספר הטלפון האמיתי שלי. מסכנים,
אין להם ממה לחיות. אבל הסינים המניאקים, שיירקבו במעצר מצדי.
מי בכלל מביא אותם לארץ שלנו. ברברים. יורקים על הרצפה כמו
תוכים. שיירקבו שם במעצר…
“…ננחת בעוד כ-40 דקות, בקרוב תידלק הנורה המורה על הידוק
חגורות, הטמפרטורה ביעד הנה שמונה-עשרה מעלות צלזיוס, אנו
מקווים שהטיסה הייתה נעימה, תודה ולהתראות בקרוב…”
השלט המורה על הידוק החגורות נדלק והדיילות החלו עוברות בין
האנשים. מוודאות שכולם הרימו המשענות והידקו החגורות. במעבר
מתהלכות הדיילות אשר להן סירב בתחילת הטיסה, נעצרות לידו,
שולחת לעברו חיוך מעושה, הדיילת אשר פנתה אליו בתחילת הטיסה,
שואלת “מאיזו ארץ אתה?”
“אני? אני מראמאלה, פלשתין”, הוא עונה ושולח לעברה מבט של
‘תעופי לי מהעיניים’, מסוקרן מהמבט שזה שלחה לעברו למשמע
דבריו.
וואלה שיחקתי אותה עליה. הפוסטמה הרכלנית. חשבה שאני טיפש.
גזענית! טוב, אני קם לשירותים, מהר לפני שננחת.
“au toilette, pardone, j’ai besoin pisser”, אמר לזוג שישב
לצידו והתרומם בקושי. נשען על מרפק ידו השמאלית ולאחר מכן על
כף ידו הימנית. נעמד. נשען על זוג קביים שהיו לצידו ועל רגלו
השמאלית שנותרה מהפיגוע בנתניה. הדיילת הבחינה בו וחשה לעברו,
מבקשת בנימוס שישוב למושבו לקראת הנחיתה בעוד מספר דקות. רוטן
ועצבני, מתקדם לעבר השירותים, מתעלם מבקשתה ומאותם דגדוגים,
שאותם הוא חש עתה ברגלו החסרה, כל אלה לא יעצרו אותו מהחלטתו
ללכת ולהתפנות. סוקר בחוסר סבלנות את הסביבה, תר אחר דמות
חשודה, ממלמל לעצמו בקול רם, מגדף ומקלל, את השוטר שתפס אותו,
את האישה שהלשינה, את הדיילות ואת הארץ שבה חי ובה גדל ובה
איבד את רגלו.
מעולם לא חשב לעזוב את הארץ. מעולם אף לא הרבה להתלונן על
המדינה ועל הצרות הפרטיות שלו. פעם… לפני הפיגוע. הוא היה
אדם אחר.
קולו של הקברניט נשמע שוב ברמקול, “גבירותיי ורבותיי, כרגע
נחתנו בנמל התעופה דה-גול. אנא הישארו ישובים כל עוד דולק השלט
המורה על הידוק חגורות. אנא היזהרו בפתיחת התאים מעל ראשכם…
אנו מקווים שנהניתם… תודה ולהתראות”.