לפני כמה ימים יצאתי לטייל באזור סיני, מתהלך בואדיות, בין
בוסתנים עם עצי תפוח, תאנה ואגס, בין נאות מדבר ירוקי עד
וריחניים, כעז בר הייתי מקפץ בין הסלעים, נהנה מהחופש הקצר
מהחיים. בדואי מקומי שליווה אותי הוביל אותי למקום מיוחד, מגיע
לראשו של הר גבוה ובראשו ארמון, בעודי מטפס לפסגתו ניסיתי
לצייר בעיני רוחי כיצד הוא נראה, האם אראה ארמון אגדי או תל
אבנים וחורבות, מה שיותר סביר להניח, הרי אנחנו באמצע המדבר.
כשראיתי את הארמון, הופתעתי, שכן לא היה זה אי חורבות ולא
ארמון מסיפורי אלף לילה ולילה. היה זה ארמון שבנייתו נסתיימה
לפני שהושלמה. אותו הבדואי החל מספר לי את סיפורו:
“היה זה ארמונו של מושל האזור, עבאס-דוניא, מלך שחי באזור לפני
שנים רבות אך מעולם לא ביקר בארמון. ארמון זה נבנה בהמלצתו של
הרופא האישי של המלך כדי שזה יוכל ליהנות מהאוויר הצח שבהרים
ולרפא את חוליו, אבל המלך הורעל ובניית הארמון הופסקה ולא
הושלמה מעולם”. התבוננתי סביב, נוף מרהיב ביופיו, נוף הררי
רב-ממדים אין סופי המשתרע למרחקים עד שנעלם בעננים.
הבדואי סיפר כי גם להרים סביב סיפור משלהם, אף מרהיב יותר
מסיפורו של המלך, סיפור שמעודו לא נכתב ומעולם עבר מפה לאוזן,
מסופר אך בעל פה. הוא אמר:
“הסיפור מתחיל כאן, על זה ההר אשר אנו יושבים עליו. שכן לפני
שנים רבות היה זה ההר היחידי אשר עמד באזור כשמסביב השתרע
מישור רחב ידיים עד למרחקים, ולא נראה עוד הר אחר. כאן למרגלות
ההר חיה לה בת שייח יפיפייה, לה עיני שקד ושיער שחור וחלק
כמשי. סיפורם של ההרים אשר עינייך מביטות בהם החל ביום בו אביה
השייח רצה לחתן אותה. איש עשיר ומכובד היה אביה וכמו כל אב
אוהב אף הוא רצה שבתו היפה תזכה בעושר שהיה מנת חלקו ותינשא
לאיש עשיר ומכובד. לצערו, בכפר לא היה איש עשיר ומכובד
כדוגמתו, אנשים פשוטים היו, בעלי מלאכה ורועי צאן החיים את מנת
יומם.
באותו הכפר, בקצהו, חי לו עלם צעיר יפה-תואר וטוב-לב, אבל לו
לא היה דבר מלבד עז וחצי עז שהיו כל רכושו. יום אחד נפגש עלי
עם בת השייח, קמילה, על שפת הבאר. הייתה זו אהבה ממבט ראשון,
כמו נפגשו בחיים קודמים וזה הגורל זימן אליו המפגש בזמן הנכון.
אבל אין דבר שהוא נכון כמו שאין דבר שהוא אינו נכון, הדברים
הינם כפי שברא אותם אללה בשפה שהוא מדבר ואין אנו יכולים
להבינה, אבל תמיד נוכל להתפלל לאללה שיעשה לנו טוב ושיעזור
לנו. אז איפה הייתי, אה. הייתה זו אהבה ממבט ראשון, עיניו של
עלי התלכדו עם עיניה של קמילה וניצוצות העירו את עיניהם, אבל
כמנהג בני שבטי, שנשמר עד היום, היה על עלי לנהוג בדרך המסורת.
כך הלך עלי וקשר סרט על אחד מענפי עץ הזית אשר בבוסתן ליד הבאר
כאשר הגיעה קמילה למלא דליי מים, כך הראה הוא את כוונותיו
הכנות להתחתן איתה, אף קמילה הייתה מעוניינת וקשרה קשר נוסף על
אותו הבד, מסמנת לו כי גם הוא מוצא חן בעיניה. עלי היה מאושר
ולבו לא ידע מנוחה, הוא לא נרדם בלילות מאז אותו מפגש קסום
בבאר, הרי הוא עלם פשוט וחסר כל והיא נסיכה יפת תואר ומראה
כיצד ילך הוא לאביה ויבקש את ידה, הרי אין בידו דבר מלבד אהבתו
אליה. ימים ולילות התחבט בשאלה עד שאמר די ואזר אומץ בלבו ללכת
לביתו של השייח, ראש הכפר, לבקש את יד בתו.
כמנהג בני השבט, חובת הכנסת אורחים למשך שלושה ימים ואפילו היה
זה אויבך המושבע, עלי הגיע לאוהלו של השייח אך עלי לא היה אויב
של השייח ולא של אף אחד אחר, היה אהוב הוא על כל בני הכפר אך
עתה ישב הוא באוהלו של השייח מתייסר באהבתו, מה יעשה, כיצד
יאמר לו, לשייח, כי בא הוא לבקש את ידה של בתו היפה. יום עבר
ויומיים ועדיין לא אמר מילה, ביום השלישי כבר אמר נואש ועמד
ללכת, לבו כואב עליו, השייח שתמה בדבר ביקורו של עלי עצר אותו
ושאל “מה זה לך, עלי יקירי, מדוע זה באת וישבת בביתי שלושה
ימים ולא מילה אחת בפיך. מה בלבך, איש יקר?” עלי לא ידע מנוס,
פנה אל ראש הכפר בראש כבד ואמר: “וואללה, ראש כפר יקר ואהוב,
יודע אתה כי אין לי דבר מלבד העז וחצי עז שברשותי, לא נכס ולא
אדמה אבל…” עלי נעצר בולע את רוקו בגרונו, כואב מעוצמת אהבתו
והמשיך אומר: “יש אהבה בלבי והיא כולה נתונה לבתך היפה, קמילה.
אני מעוניין להתחתן איתה ואני מבטיח לך, שייח יקר, כי אין
בעולם אדם שיעשה אותה מאושרת יותר ממני וכי את כל כולי אתן
לה.”
השייח שלא ציפה לכך, חשב בלבו מה יוכל לומר לעלם הצעיר והטוב
מבלי לפגוע בו ועם זאת לסרב לבקשתו, חשב ואמר: “וואללה, בני,
יקירי, אם אתה באמת אוהב אותה, את בתי, תעלה לראש ההר אשר הכפר
שוכן למרגלותיו ללא מים וללא מזון ותשהה שם למשך שלושה
חודשים”. כך חשב ראש הכפר כי יפטור את עלי מאהבתו, הוא ישכח
מהעניין ויחזור לביתו בידיעה שניסה אך אין בידו הדבר, כי מי
יוכל לחיות במשך שלושה חודשים ללא מים ומזון ועוד בשנה שחונה
שכזו. אך אהבתו של עלי הייתה גדולה ורבה וכבר למחרת עלה וטיפס
אל ראש ההר, מעביר את ימיו ולילותיו, ניזון מאהבתו בלבד,
בידיעה שקמילה תהיה שלו. ואללה הוא אכבר – אלוהים הוא גדול,
הזמן עבר והצמא והרעב הציקו לעלי, ואם לא היה אללה לצדו, מוריד
גשמי ברכה, עלי לא היה שורד ומת שם על ראש ההר, שלוש שנים שלא
ירד גשם והנה אללה הציל את עלי, אך אחרי שלושה חודשים נראה עלי
כולו עור ועצמות. עלי ירד במורד השביל מטה אל הכפר, צעד צעד,
בשארית כוחותיו, לאט לאט, נוטה ליפול עם כל צעד, הוא צעד היישר
לאוהלו של השייח ובקרבת מקום פגש את השייח וזה ראה לפניו דמות
שלא הכיר, כחושה ומסכנה, מי זה האיש המסכן הזה, חשב בלבו, אבל
אז פתח עלי את פיו ודיבר: “שייח יקר, הנני – עלי בנך, שהיתי על
ההר במשך שלושה חודשים כמצוותך ואללה הטוב והרחום החזיר אותי
בחיים.”
וואלה, השייח לא ידע מה לומר, הוא שכח זה מכבר מסיפור המקרה,
הוא אף לא האמין כי עלי יעלה לראש ההר.
ראש הכפר אחז בראשו ואמר: “וואי וואי וואי עלי יקר, כבר חיתנתי
את בתי עם איש עשיר ומכובד מאחד הכפרים השכנים”. וואללה, באותו
הרגע נקרע לבו של עלי לשניים ובשארית כוחותיו טיפס חזרה במעלה
ההר, כשהגיע אל ראש ההר, בנשימותיו האחרונות, עמד וצעק בכל הכח
שנשאר בו וכשדמעות זולגות מעיניו: “אללה אכבר, הלוואי ועל כל
אהבה נכזבת בעולם יקום ויתרומם פה הר”. אלוהים שמע את תפילתו
הנואשת, וכאב את כאבו של עלי, אז קמו הרים סביב. מאז האזור
כולו מוקף הרים למרחקים, ובו במקום אשר קרא עלי אל השמיים נפח
את נשמתו ומת.”

מופתע מהסוף המר של סיפורו של עלי, כשדמעה אחת קטנה זלגה מעיני
השמאלית, ביקשתי, תמה, את הבדואי לומר לי הכיצד זה שאלוהים נתן
לאותו העלם הצעיר למות אחרי שהקריב את עצמו למען אהבתו.
אז סיפר לי כי אגדה אחרת מספרת כי לא מת הוא, כי לקמילה נודע
ההסכם שאביה עשה עם עלי וכיצד הקריב עלי את חייו למענה…
“אמנם אביה סיפר כי היא התחתנה עם אדם מכובד ועשיר אך היו לו
זה מכבר עוד שתי נשים ובאותו השבוע בו נערכו החגיגות של
החתונה, תפסה קמילה את רגליה ונעלמה בהרים… לא הייתה אשה
בודדה כקמילה. לבדה בהרים ואף אינה יודעת מה עלה בגורלו של
אהובה. האם הוא עדיין בחיים? האם הוא עדיין בכפר או נדד משם?
על אף כי הייתה מרחק שלושה ימי הליכה מכפרה, החליטה קמילה ללכת
לכיוון ההר שלמרגלותיו יושב כפר ילדותה ולהתראות עם עלי ויהי
מה. השמש הכתה בראשה וחול המדבר להט ושרף את רגליה, עוברת
בגיא, בנחל, הגיעה אל כפרה, מאחר ובקצה הכפר, היכן שהיה נמצא
אוהלו של עלי ראתה את עזיו רועות בודדות, החלה מטפסת מעלה אל
ראש ההר, שם קיוותה כי תמצא את עלי. כמו אלוהים שמע את
תפילותיה, היא מצאה את עלי על ראש ההר, שוכב דומם, שלד עצמות,
זעקתו שהרימה הרים סביב התישה אותו וכמעט ונטלה ממנו רוח חיים.
קמילה טיפלה בעלי בו במקום ובכל יום שאחריו, כך במשך שבוע ימים
ירדה ועלתה בהר, עושה דרכה אל הכפר וממנו בחשאי, מטפלת באהובה
עד שהעלה במשקל וחזר לעצמו. כמו שחלמה עליו במשך כל אותם ימים
בהם נעלם ולא ידעה לאן זה נעלם הוא. בעוד הם יושבים שם
מחובקים, ניזונים מאהבתם, מקומץ תמרים ומפת לחם, אמרה קמילה
לעלי כי הם חייבים לעשות משהו. לברוח משם רחוק ככל האפשר, שלא
ימצאו אותם, שכן אם ימצאו אותם אז יהרגו את שניהם בו במקום.
קמילה, שאמה הזהירה אותה כי ייתכן ואחד השכנים הבחין בה, ביקשה
להזהיר אותם כי יעזבו את הכפר. קמילה ביקשה מעלי לצאת ולעזוב
מיד את האזור והיא תצטרף אליו למחרת בבוקר עם חמור עמו תביא
צידה, מזון ומים, שיספיקו להם למסע ארוך ורחוק ככל האפשר מאנשי
הכפר. עלי חשש פן תיתפס קמילה ותוכניתה תרד לטמיון, אך לבסוף
קמילה הרגיעה אותו, מספרת כי אמה עוזרת לה בסתר ובלילה תעמיד
לרשותם את הצידה המתאימה, כך שאין מה לחשוש.
עלי ירד מההר ונעלם בין שבילי העזים, אף קמילה לא ישנה באותו
הלילה, היא ירדה מן ההר, מתגנבת אל שטחו של אביה, שם פגשה באמה
שהכינה צידתה. קמילה נפרדה מאמה באישון הלילה ויצאה לדרך, היא
החלה מטפסת חזרה אל ראש ההר משם תוכל לראות אולי סימן כלשהו
מעלי, היא נזכרה כי מרוב חיפזון הם שכחו לסכם ביניהם מקום
מפגש. כך עמדה קמילה, לבדה, אבודה, למעלה על ראש ההר. היכן
עלי?! באיזה נתיב בחר לרדת את ההר? נדמה היה לה כי אף הרוח
שהייתה נוהמת בהרים והנחל ששאג במורד המצוקים, שואלים אף הם,
‘היכן עלי?’. כך הייתה עומדת לבדה, קפואה, אבודה. שעות עברו
מאז ראתה את עלי יורד את ההר וגשם החל לרדת. קמילה עמדה שם ללא
מחסה, בחשכה מוחלטת. לא ירח ולא כוכבים נראו ממעל, והשמים היו
קודרים ומלאי עננים אפורים, כועסים!
עצובה ובודדה, התיישבה שם ובכתה. כל הלילה עד לבוקר המחרת. אז
הרימה ראשה מעלה ופתחה בתפילה חרישית: “צאי נא שמש מבין העננים!
האירי נא לי! הוליכיני קרן אור אל מקום שם אראה את אהובי. שם
מתהלך הוא לבטח. כי אין לי כלום מלבדו בעולם. אין לי כלום. אך
נגזר עליי לשבת בדד, על ראשו הרטוב של ההר.” והנה כמו קרה הנס,
השמש יצאה והראתה לרגע קט את פניה החיוורות מבין העננים. אך לא
די היה בכך. קולה היה כאפס כלעומת קול הציקדות המשוחחות בהרים,
קולות הזבובים והיתושים המזמזמים סביב. כלעומת קול השיטפון
הדוהר וכלעומת קולה של הרוח ההומה. אז הרימה קמילה את קולה
והמשיכה בתחינתה, מבקשת, כשדמעות זולגות מעיניה הגדולות: “אנא
מכם, ציקדות, זבובים, יתושים, החרישו. להרף עין שקוט, נהר
השיטפון! רוח יקרה השקיטי אף את ולו להרף עין! החרישו כולם,
למען יישמע קולי בינות ההרים והעמקים וינשא מעל עד אהובי.
יקירי התועה. עלי! עלי! אהובי! אני קוראת אלייך.” אז כמו קרה
הנס. החרישו הציקדות, החרישו היתושים, החרישו הזבובים, שקט
השיטפון והחרישה הרוח, אז אפשר היה לשמוע את קולם של ההרים
נרתמים לעזרתה של קמילה חוזרים אחריה: “עלי! עלי! אהובי!”
עד היום, אם אך תבקשו את עזרת ההרים בנשיאת קולכם הרחק יעזרו
הם לכם לזכר אותו היום וכן אף אם תקשיבו היטב לציקדות,
לזבובים, ליתושים, לנהר השיטפון ואף לרוח הנושבת בהרים תוכלו
לשמוע אותם קוראים לעלי.
אוי, אללה הוא אכבר, כי קרה כאן נס. כשקמילה המשיכה קוראת
בקול: “עלי! עלי! אהובי! חזור!”, ואללה אלוהים שמע את
תפילותיה, אז ראתה דמות מוכרת ניצבת על ראש ההר שממולה. היה זה
עלי!
האגדה מספרת כי מאז נעלמו עקבותיהם וכי הם חיים בהרים באושר
ואולי כמו בניית הארמון מעולם לא נשלמה אולי גם לסיפורם
של קמילה ושל עלי אין סוף, אולי בני-בניהם ובנותיהם משוטטים
בהרים סביב ואולי אף אני אחד מהם, רק אללה יודע, אבותיי חיו
כאן במדבר מאז ומתמיד… כמו רוח מדבר הנושבת בהרים, נודדת
וסיפורים רבים ולא גמורים לה, גם סיפור זה הנישא עמה לעולם לא
יבוא על סיומו.