משוררי המאה ה20

לאה גולדברג 1911-1970:

לאה גולדברג היא משוררת, סופרת, מבקרת, מתרגמת וחוקרת ספרות עברית. נולדה ב- 1911 ונפטרה ב- 1970

לאה גולדברג נולדה בקניסברג שבפרוסיה וגדלה בקובנא שבליטא. החל משנת 1918 למדה בגימנסיה העברית שבקובנה. למדה באוניברסיטאות שבברלין ובבון. בשנת 1933 קיבלה תואר דוקטור לבלשנות שמית. את יצירתה הספרותית החלה עוד בליטא, שם פורסמו שירים ומאמרים פרי עטה בכתבי עת עבריים. בליטא נמנתה עם חברי קבוצת הסופרים “פתח”.

ב- 1935 עלתה לארץ. בארץ עסקה גולדברג בהוראה בבית ספר תיכון בתל אביב. עבדה במערכת העיתונים “דבר”, “על המשמר”, “דבר לילדים”, “על המשמר לילדים” ו”אורות קטנים”.

בין השנים 1943-1944 ערכה את ספרי הילדים ב”הוצאת הפועלים”.

החל משנת 1952 החלה ללמד בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. משנת 1963 עמדה בראש החוג לספרות השוואתית באוניברסיטה. בארץ השתייכה גולדברג לקבוצת המשוררים המודרניסטים ויחד עם זאת כתבה במשקל ובחריזה. נמנתה בין חברי חבורת הסופרים “יחדיו”, בראשות שלונסקי אשר הוציאה לאור את השבועונים “טורים” ו”כתובים”.

לאה גולדברג התרחקה מפוליטיקה כל ימי חייה, בשיריה היא נמנעה מכל התייחסות לתחום הציבורי. אך בשירי המחזור “על הפריחה” וכן בשירים נוספים אם כי לא רבים, שנכתבו אחרי מחזור זה היא הגיבה בדרכה המוסבת לנסיבות וביטאה חשיבות לזמן שאבד בחייה.

יצירתה של לאה גולדברג היא רבה ומגוונת. החל מיצירות לילדים, דרך פרוזה, שירה, מחזות למבוגרים וכן, מחקרים ותרגומים של יצירות מופת.

שירים רבים פרי עטה של לאה גולדברג הולחנו והם מבוצעים על ידי טובי המבצעים.

מתוך השיר “סליחות”

מתוך “משירי ארץ אהבתי”

במחזור השירים “משיר הבן האובד” מתארת גולדברג את מערכת יחסיו של הבן השב הביתה עם בני משפחתו . “בדרך” שואלים אותו עצמים הנקרים בדרכו “האתה תחזור לביתך הנשכח?”. בבית האב נחרץ בדעתו ביחס לבן “אנכי לא אסלח… אנכי לא אפתח” ואילו האם שותקת ונושאת תפילה שקטה “ריבון עולם… איזו רוח קרה”. כאשר הבן מגיע הביתה היא הראשונה המברכת אותו ” ובלבד שחזרת בני”.

“טבעות עשן” 1935, “שיבולת ירוקת העין” 1940, “מביתי הישן” 1944, “על הפריחה” 1948. בשנת 1973 קובצו כל שיריה בשלושה כרכים.

יצירותיה לילדים הפכו לקלאסיקה ודורות רבים של ילדים גדלו על ספריה. ספריה הידועים לילדים ולנוער: “נסים ונפלאות”, “דירה להשכיר”, “מה עושות האיילות”, “ידידי מרחוב ארנון”, “איה פלוטו”, “דירה להשכיר”, “שמגר הנגר”. שירים רבים זכו להלחנה ולביצועים בידי מבצעים שונים.

גולדברג תרגמה עשרות יצירות קלאסיות לעברית, בניהן יצירותיהם של צ’כוב, שייקספיר, טולסטוי ואיבסן. תרגמה את היצירה רבת ההיקף “מלחמה ושלום”.

גולדברג כתבה מחזות תאטרון: “ים בחלון” 1938, “בעלת הארמון” 1954 (שעלה בקאמרי לאחר מותה). כתבה את הרומן “והוא האור” ב- 1946.

זכתה בפרס רובין על ספרה “על הפריחה”. כלת פרס ישראל לספרות

חיים נחמן ביאליק- 1873-1934

גדול המשוררים העברים בעת החדשה ומגדולי הספרות ועברית בכל הדורות.

נולד בראדי, כפר קטן ליד ז’יטומיר שברוסיה. בן למשפחה ענייה של תלמידי חכמים.

אביו היה חוכר פונדק לאיכרים. בשנת 1879 עברה המשפחה לז’יטומיר והשתקעה בפרבר של העיר. הילד ביאליק קיבל חינוך תורני כמקובל בימים ההם. מגיל רך למד תלמוד     וספרות רבנית. שנה אחת לאחר שעברה המשפחה לעיר, מת אביה והניחה בחוסר כל. האם נאלצה להפקיד את ילדיה בידי קרובים שונים, ולחפש פרנסה. חיים נחמן עבר לבית סבו, תלמיד חכם וחסיד אדוק. התעניין בספרי פילוסופיה על היהודים בימי הביניים,ובסתר קרא את יצירות הספרות   העברית החדשה. השתייך לתנועת ההשכלה. בישיבת וולוז’יץ, שבה המשיך את לימודיו, התוודע לתנועת חיבת ציון. את שירו הראשון “אל הציפור” פירסם בשנתו השמונה – עשרה. בשנת 1897 עבר לסוסנוביץ, והיה מורה לעברית. שם הכין לדפוס את ספר שיריו הראשון. בשנת 1905 יסד, יחד עם כמה מחבריו, את הוצאת הספרים “מוריה” באודסה. במרוצת הזמן נתפרסם כגדול המשוררים העברים בדור. אהוב על קהל הקוראים העברי. בשנת 1921 קיבל ביאליק ותריסר סופרים עברים אחרים, רשות לצאת מברית המועצות הודות להתערבותו של הסופר הרוסי מאקסים גורקי. ביאליק ישב פרק זמן בברלין והמבורג והיה טרוד בעבודתה של הוצאת “דביר”. בשנת 1924 עלה לארץ ישראל להשתקע בתל – אביב. ביאליק הפך למשורר עולמי, שיריו תורגמו לשפות רבות. כתב לילדים ולמבוגרים.

המפורסמים בשיריו: “אל הציפור” –   השיר הראשון, ההדור כיסופים לציון ולחירות. “המתמיד” –   על בית המדרש ומקומו בחיי הנוער היהודי. “אכן חציר חציר העם” ו “לבבכם ששמם” – שירי תוכחה המתעלים למעלת חזונות נבואיים. “מתי מדבר”, “בעיר ההריגה” – על הפרעות ביהודים

עם כל האיום שבגורלו של עם המופקד לחיה שבאדם. “הבריכה” – שיר טבע סימלי. “מגילת האש” – יצירה חשובה בפואמה בפרוזה, ועוד… ועוד….

זלדה 1914-1984

שיינא זלדה שניאורסון-מישקובסקי (כ”ו בסיוון תרע”ד, 19 ביוני 1914 – כ”ח בניסן תשמ”ד, 30 באפריל 1984), המוכרת כזלדה, הייתה משוררת ישראלית.

זלדה בצעירותה:

זלדה נולדה בעיר יקטרינוסלב (כיום דניפרופטרובסק) שבאוקראינה, לרחל, בתו של הרב דוד צבי חן מחשובי רבני חב”ד, ולרבי שלום שלמה שהיה בנו של רבי ברוך שניאור שניאורסון. דמות אביה שהיה צאצא של ה”צמח צדק”, האדמו”ר השלישי של חב”ד‏[1], ואחיו של רבי לוי יצחק שניאורסון, אביו של האדמו”ר השביעי והאחרון של חב”ד, רבי מנחם מנדל שניאורסון, ודמות סבה (הרד”צ חן) שנפטרו בעודה בגיל צעיר, השפיעו רבות על נפשה. זלדה הייתה בת יחידה, ולפיכך אמרה בכל בוקר בשנת האבל קדיש על אביה. זלדה היא בת דודתו של הרבי מליובאוויטש האחרון, היא גדלה בחצר חב”דית ושמרה על קשר הדוק עם בן דודה הגדול.

בארץ ישראל:

ב-1926, כשהייתה זלדה בת 11, עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים, שם למדה זלדה בבית הספר לבנות “שפיצר”. לפי סיפוריה, היו שנות ילדותה בירושלים עגומות, בשל המצב הכלכלי הקשה במשפחה והאווירה המחמירה בבית הספר. המצב השתנה כשעברה ללמוד בסמינר למורות מזרחי, שם הושפעה רבות ממורים בעלי שם כעקיבא ארנסט סימון ופייבל מלצר, בנו של הרב איסר זלמן מלצר. אחר כך התפרנסה מהוראה, ולימדה יחד עם פרופ’ נחמה ליבוביץ. ב-1950 התחתנה עם חיים אריה מישקובסקי, בנו של הרב חזקיהו יוסף מישקובסקי ונכדו של הרב יצחק בלאזר, מראשי תנועת המוסר. הוא היה בוגר ישיבת חברון שעבד כפקיד ורואה חשבון (נפטר בכ”ב בניסן תש”ל). הזוג היה חשוך ילדים. השניים התגוררו בירושלים, תחילה בדירה צנועה בשכונת כרם אברהם, ולאחר מכן, עברה זלדה להתגורר ברחוב הקליר, בבית מספר 11, בשכונת שערי חסד בעיר. נפטרה במוצאי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ה’תשמ”ד (1984). אחר מותה הנציחה עיריית ירושלים את זכרה בקריאת רחוב על שמה בשכונת רמות שבעיר.

יצירתה:

שיריה של זלדה התפרסמו טיפין טיפין בבמות שונות, כגון במדורים ספרותיים של עיתונים בישראל. היא נהגה לדקלם לאורחיה שירים מזיכרונה. רק כשהייתה בת 53, לאחר 35 שנות יצירה, יצא לאור קובץ שיריה הראשון, פנאי (בהוצאת הקיבוץ המאוחד). קובץ זה הודפס ב-14 מהדורות ובאלפי עותקים (עד 2007). חלק מיצירותיה נלמדות במסגרת תוכנית הלימודים של בתי ספר תיכוניים בישראל (למשל השיר מקום של אש). בשונה מבני דורה, כגון נתן אלתרמן ולאה גולדברג, שירתה של זלדה איננה מחורזת ושקולה, אלא כתובה בסגנון חופשי. השפעת תנועת החסידות ניכרת בשיריה, המאופיינים באווירה של חתירה לקדושה ולנשגב, שאותם בקשה למצוא בחיי היומיום, כמו ברגעי הארה והתגלות פנימית. בשיריה יש שימוש במוטיבים ובמאפיינים של הסיפור החסידי. זלדה התאפיינה בפתיחות כלפי העולם הרחב. ביתה היה פתוח לשוחרי הספרות העברית לדורותיה, לאנשים צעירים שבאו להתעניין ביצירתה, ובכלל זה, ידידים חילוניים רבים. באמצעותה של עזה צבי נוצר קשר בין זלדה ליונה וולך הצעירה, ולמעשה וולך היא זו שהביאה להדפסת שיריה של זלדה‏

יהודה עמיחי

יהודה עמיחי (3 במאי 1924 – 22 בספטמבר 2000) היה משורר ישראלי, זוכה פרס ישראל לשירה (1982), הנחשב לפורץ דרך ומחולל מהפכה בשירה העברית החדשה, ונמנה עם הבולטים בשירה הבינלאומית במאה ה-20.

תולדות חייו:

יהודה עמיחי נולד בשם לודוויג פּפוֹיְפֶר (Ludwig Pfeuffer) בווירצבורג שבדרום גרמניה למשפחה אורתודוקסית. בילדותו למד בגן-ילדים ובבית-ספר יהודי בשפות עברית וגרמנית. המשפחה עלתה לארץ-ישראל בהיותו בן 11. תחילה התגוררו כשנה בפתח-תקווה, ואחר כך עברו לירושלים. עמיחי סיים לימודיו בבית הספר התיכון “מעלה” בירושלים.

במלחמת העולם השנייה, עם סיום לימודיו בבית הספר התיכון, התנדב לצבא הבריטי, ושירת במצרים. בין השאר עסק בהברחת נשק ובהעפלה. לאחר שחרורו למד הוראה בסמינר בית הכרם בירושלים בכיתה מיוחדת לחיילים יוצאי הצבא הבריטי. עם פרוץ מלחמת העצמאות ב-1948 התגייס ושירת כלוחם ב”חטיבת הנגב” של הפלמ”ח עד תום המלחמה. בין השאר השתתף בקרב חוליקאת הקשה, בו נהרג חברו ומפקדו חיים (דיקי) לקסברגר – אירוע ששב והופיע בשירתו וסיפוריו. לאחר שחרורו מצה”ל למד ספרות ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, ועסק בהוראה, בגמנסיה העברית בירושלים, בסמינר למורי חו”ל ובבית הספר לתלמידי חו”ל באוניברסיטה העברית. כמו כן היה משורר אורח והורה כתיבה יוצרת באוניברסיטאות שונות בעולם, בהן אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת קליפורניה בברקלי ואוניברסיטת ייל. בשנת 1955 התפרסם ספרו הראשון “עכשיו ובימים האחרים”, וחולל מהפכה בשירה העברית. בשנת 1957 זכה בפרס שלונסקי על ספר זה. הוא היה הראשון ממשוררי דור המדינה שזכה בפרס ישראל, שהוענק לו ב-1982. בנימוקים לפרס כתבו השופטים שעמיחי “בשירתו יצר מהלך חדש בשירה העברית” ו”הביא לשנוי מהפכני בלשון הפיוטית, צירוף בין חומרים פיוטיים לחומרים השאובים מן היום יום”. ספריו של עמיחי הופיעו ברשימות רבי-המכר שפורסמו בעיתונים “הארץ” ובידיעות אחרונות”. עמיחי הוא המשורר הישראלי המתורגם ביותר והידוע ביותר בעולם. יצחק רבין, ראש הממשלה שזכה בשנת 1994 בפרס נובל לשלום, הזמין את עמיחי לקרוא משיריו בטקס הענקת הפרס באוסלו. בין השאר קרא עמיחי את שירו “אלוהים מרחם על ילדי הגן”.

עמיחי נפטר ב-22 בספטמבר 2000 והובא למנוחות בהלוויה ממלכתית בירושלים. במלאת שנה למותו, בספטמבר 2001, הוציא דואר ישראל בול לזכרו. פרס לשירה על שם יהודה עמיחי, נוסד במשותף על ידי משרד החינוך ועל ידי עיריית ירושלים, ומוענק מדי שנה. ארכיונו הספרותי של עמיחי נמכר לאוניברסיטת ייל והופקד בספרייה לספרים עתיקים וכתבי יד של המחלקה לשירה עולמית. עמיחי הותיר אחריו שני ילדים מנישואיו השניים עם חנה ועוד בן מנישואיו הראשונים עם תמר.

על יצירתו:

חוקרי ספרות רבים כתבו על יצירתו של עמיחי, ביניהם: “יהודה עמיחי מוחזק, בצדק, כמחולל תמורה מהפכנית בשירה העברית” (פרופ’ הלל ברזל, ידיעות אחרונות” 30.4.1982) “בלי תרועות קרב ופולמוסי דורות ספרותיים נכנס יהודה עמיחי לשירה העברית במחצית הראשונה של שנות החמישים. …עם זאת, הייתה שירתו של עמיחי בעלת משמעות מהפכנית מרחיקת–לכת ותרומתה לשינוי הערכים בספרות ובתרבות הישראלית לא נפלה בחשיבותה מזו של מישהו אחר בקרב בני ‘דור המדינה’. ולמעשה, אף הייתה יחידה במינה במהירות ובהיקף השפעתה. “הופעת ‘עכשיו ובימים האחרים’ נראית לנו אחד המאורעות הבולטים, שבישרו את תחילת הגיאות של זרם פיוטי זה וסימנו את נכונותו של דור ספרותי חדש (דור שנות ה-50 או “דור המדינה”) להתמודד חזיתית על מקומו כמעצב הבטוי הפיוטי של המציאות הישראלית החדשה, זו שנת הוותה לאחר ששככו הדי ההרואיקה של תש”ח.” (דן מירון, מול האח השותק, הוצאת כתר, 1992) עם הופעת קובץ שיריו הראשון, עכשיו ובימים האחרים (1955, הוצאת לקראת), הוכר כאחד המובילים העיקריים של מהלך התמורה בשירה העברית במעבר התרבותי מימי “הישוב” לתקופת המדינה. קובץ שיריו השני, במרחק שתי תקוות (1958), שבו הגיע סגנונו ה”מוקדם” לבשלות, חיזק מאוד הכרה זו, הקנה למשורר פופולאריות דומה לזו של נתן אלתרמן בדור הקודם, ואף הביא לגל של חיקויים. “…עמיחי לא עסק בפולמוסים ספרותיים ובמלחמת דורות. עם זאת, האתגר שהציבה שירתו לפואטיקה ששלטה בסוף שנות הארבעים (מבית מדרשם השירי של שלונסקי ואלתרמן) היה נועז יותר מכל משורר ישראלי אחר….יותר מכל משורר ישראלי אחר זכה עמיחי להכרה בינלאומית. שיריו תורגמו ליותר משלושים לשונות, ובאחדות מהן אף יוצגו על ידי מבחרים מקיפים. מקובל לראותו כאחד המשוררים הבולטים של המחצית השנייה של המאה העשרים. “אין אולי גוף שירה אחד שישווה לשירת עמיחי מבחינת משמעותו והשמעתו הפוליטית הפוטנציאלית. סביר אכן להניח שמשמעות והשפעה אלו פעלו מלכתחילה פעולה חתרנית ואנטי-ממסדית.

” השפעתו [של עמיחי] על השירה העברית הייתה עצומה, ולא במקרה קמו לו מאות חקיינים…הוא בלי ספק המשורר הישראלי המפורסם ביותר בעולם: אחד המשוררים המרכזיים של המאה ויש לו מעמד בינלאומי גם באקדמיה” .

“למדנו ממנו שאפשר להגיד דברים עמוקים ורגישים במילים פשוטות, וללא הגבהה פאתטית: שאין צורך להרעים בתותחים ומוטב לדבר בלשון בני-אדם…גם בזכות ההומור שלו וגם בזכות האנדרסטייטמנט שלו. הוא יוצר תמיד הרגשה של ענווה אנושית אמיתית. לדעתי, הוא האדם הראוי ביותר בישראל לקבל פרס נובל לספרות. יש הרבה אנשים שיודעים שהוא היה כבר כמה פעמים ברשימה הסופית, והסיבה שלא קבל אינה עניינית אלא פוליטית. “עמיחי הוא אחד המשוררים הגדולים וייחודיים במאה ה-20 – אחד הקולות הגדולים ביותר, החיוביים ביותר ובעלי ההתמד הרב ביותר של המאה האחרונה”

המשורר פאול צלאן כתב במכתבו לעמיחי (7.11.1969) ” אני חש צורך עז ואמיתי לאמר לך עד כמה שמחתי לפגוש אותך, אותך ואת שיריך, ועד כמה נהנתי במחיצתך. אני ממש מתבייש שאינני יכול לפלס את דרכי בין שיריך העבריים אלא בעזרת תרגומם לאנגלית. מה שבאמת שייך לך בשיריך בוקע בעוצמה המשכנעת ביותר, הבולטת ביותר. אתה הוא השיר שאתה כותב, השיר שאתה כותב הוא… אתה עצמך… נשמח מאד להוציא לאור ספר שלך בתרגום צרפתי”

המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש: “מבין המשוררים הישראלים הוא מעריץ את יהודה עמיחי. הוא קורא אבל אינו מעריץ את דליה רביקוביץ. הוא קורא בלי לאהוב את חיים גורי. והוא גם מתעב את נתן זך (כפי שאפשר להבין לאו דווקא על רקע ספרותי “טהור”) כל העיר ירושלים,ע’ 11 ,23.6.8

על-פי המשורר והחוקר מארק סטרנד השפיע עמיחי גם על משוררים אמריקאים. צ’ארלס סימיק, 1977] כותב סטרנד: “כיצד אפשר להסביר אחרת את העובדה שיש היום משוררים צעירים בארצות-הברית, למשל, שמושפעים מעמיחי ומפופה יותר מאשר מט.ס. אליוט, וואלאס סטיבנס או ממשיכיהם בשירה האמריקאית”

השפעתו ניכרת גם על כותבי פרוזה צעירים כיום. הסופר הצעיר ג’ונתן ספרן פויר התראיין במוסף “מעריב סופשבוע” ב-13 באפריל 2008: “הוא הפך לגבור שלי ונשאר כזה עד עצם היום הזה. קראתי את כל הספרים שלו ואני חושב שהוא אחד הכותבים הגדולים ביותר של המאה ה-20.”