מכתב וידוי שמצאתי על המדרכה, לצד בדל סיגריה ששרף וחרך מהדף
מבלי שפגם בכתוב:

שוב שולחת את ידי החרושה קמטים ונהרות כחולים, רועדת, רוטטת,
אוחזת בעט… עייפה, עייפה מאוד…
אותה מנת גורל נוגשת בימיי ובלילותיי וחירותי הנותרת, היחידה,
היא זו שעל הנייר, נשפכת, נשרפת, נשפכת, נשרפת… אפס, ערכו
המוסרי של וידוי זה, החותר אל האמת ובאחת נעלם כלא היה! האמת,
לעולם קשה היא מהשקר! אילו… (עיניי נחלי דמעה). חשבתי שלעולם
לא אבכה עוד בחיי!
(מציתה סיגריה נוספת). במשך חיי שקעתי למעמקי אימה נטולת
חלומות, אבודה בדרך ללא מוצא. משך שלושים ואחת שנים ושני
חודשים של ערפל ואפלה מאז אותו מעשה שטני שנתבצע בי, משך
שלושים ואחת שנים ושני חודשים נושאת את אות הקין על מצחי ובלבי
הפחד שמא מישהו עלול לגלות את הסימן שהותיר בי, את המעשים שעשה
בי אבי, לאורך שנים. בחיי נשבעתי כי לא אלד שוב לעולם, ועתה
בימי זקנה ולאות שוב הכה בי גורלי… בנ… בנו… מרצה את
קיומי בפרישות גמורה בתוך עצמי. תשושה, מתנכרת לשינה, נמנומי
קצר, מרפרף ולא עמוק. עד היום אינני מצליחה להימלט משאט הנפש
האוחזת בי בזוכרי את המראה ההוא ובחילה ממלאת את גופי התשוש.
אפס, מה נותר לו לאדם מאשר להסכין עם גורלו ועם זאת שוב לא
אוכל לכבוש את בחילתי… לא אוכל!
פעמים כה רבות בחיי התוודיתי אל הנייר על זיכרון זה, יונקת
בחוזקה מן הסיגריה אל ריאותיי ובשאיפה האחרונה הייתי מציתה את
הווידוי.
אפס, זהו מכתב וידויי האחרון. (הטלתי עצמי אל כיור המטבח תוך
פרכוסים, התלבטויות והתכווצויות איומות שאחזו בגופי כל כך עד
שאחז בי הפחד כי הוצאתי מקרבי הכול.)
הבהלה והחרטה נטשו אותי והנפש מצאה מנוח, אבל הגוף מתמיד
בקשיותו ובטמטומו, מתעקש להחזיק מעמד שעה שהנפש משתוקקת מכבר
אל החמלה והשלווה.
כן! גמרתי בנפשי ובדעה צלולה לשים קץ לאימה, לא מצאתי העוז
בנפשי להמשיך ולחיות, נפשי נטרפה, נקרעה לגזרים, בגד עלוב שבלה
מכביסות מרובות – אך הכתם לא די שלא נמחה, אלא… בגילי
המופלג, הוא חדר וגדל בתוכי מחדש.
שוב מתוודה אל הנייר – והרהור של דאגה עולה בי ברפרוף, ואשאל
את עצמי, ומה אם לא…
שלושים ואחת שנים ושני חודשים… ראיתי בו את קומתו ואת תווי
פניו של אבי. תעתוע אכזר של הטבע בידי הטבע. צחוק הגורל. יוצא
חלציו אשר נשאתי ברחמי, שתוי-הזוי, מוכה עיוורון, הכה בי וטימא
אותי ואת זכרי כפי שעשה בי אביו לפניו. לא! אמחה את זכרו –
אמחה את זכרי!