מפגשים עם מר מוות

מעט באיחור נכנסתי הביתה, מבררת היכן הילדים,
רוני הופיעה מיד ופניה מודאגות והיא מחתה דמעה ואמרה לי :
“איתי החוצפן הזה זרק את הבובה שלי ‘נינה’ לגינה ואמר שזהו זה,
עכשיו נינה מתה כי הוא הרג אותה”
ואז החלה מתייפחת בבכי והודיעה שזה ממש איום ונורא, כי גם סבתא נורה מתה וגם החתול שלנו ‘חתוליק’ מת, ויותר בכלל לא ראיתי אותם אף פעם..
אז מה ? עכשיו גם לא תהיה לי יותר את ‘נינה’ ?
היא הבובה הכי יפה בעולם ואת נינה אני הכי אוהבת ! יותר מכול הבובות !

רוני המשיכה ליבב בתסכול והודיעה כי גם אבא של גלי מת ועכשיו גלי ואני מפחדות כי האח של גלי בצבא והוא יכול למות מזה…נכון ?
ורוני התבוננה בי במבט ממושך ומיד המשיכה להמטיר עליי מטר שאלות :
” מה זה אומר בכלל שמישהו מת ? לאן הוא הולך ? ולמה הם לא חוזרים ?
ולמה אנחנו לא יכולים יותר להיפגש ?   זה ממש מפחיד אותי ! ” . . .

מחיתי את הדמעות מפניה של רוני ודיברנו
על הדבר הזה הנקרא ‘מוות’ וגם ‘למות’
ואז התיישבתי לכתוב על מה שדיברנו ואת הסיפור הזה :

הסיפור על דנה חברתי הטובה ועל השיחה עם סבתי האהובה
או :

“ מפגשים עם מר מוות “

דנה ויעל היו החברות הכי טובות, ביחד צועדות בכול בוקר בדרכן לבית הספר, ביחד שבות הביתה,
היו ימים בהם הן שבות יחד לבית של דנה,
וימים אחרים בהם הן שבות לביתה של יעל, יחד הן אוכלות ארוחות צהריים רבות, מפטפטות ומצחקקות, יחד מכינות שיעורי בית ואם מזג האוויר יפה
הן יוצאות יחד לשחק בחצר,
ובימים גשומים צופות בטלוויזיה או משחקות בחדר בבובות ומשחקים אחרים.

כל הילדים בכיתה יודעים כי דנה ויעל הן החברות הכי טובות,
אם אחת מהן לא מגיעה לכיתה,
מיד מבררים ושואלים אצל חברתה :
“היכן דנה היום ?” או “איפה יעל ?”
ואם מישהי חולה אז החברה הטובה היא הראשונה לבוא לבקר,
יעל מבקרת את דנה ודנה את יעל.
אם אחת מהשתיים תשכח להביא כריך לארוחת עשר,
מיד תחלוק עימה חברתה את ארוחתה,
ובהפסקות הן משחקות קלאס ותופסת יחדיו,
וכך נמשך הדבר זמן רב.

יום אחד נשמעה צפירה יורדת ועולה…!!!
זוהי הייתה אזעקה המבשרת כי החלה מלחמה !

בבית הספר מיד תרגלנו ירידה למקלטים,
בבתים האבות לבשו מדים ונסעו לשרת בצבא,
בבית השתדלנו להיות ילדים ממושמעים,
לרדת ביעילות למקלטים,
להישמע לבקשות המבוגרים !
ואשר רובם היו האימהות והסבים והסבתות בשכונה בה גרנו.

לדנה נולד רק לפני כמה חודשים אח תינוק חדש, השתדלנו לעזור לאמא של דנה עם הטיפול בתינוק וללכת למכולת של ברוך להביא מצרכים.
יום אחד חזרנו כהרגלנו יחד הביתה מבית הספר, 
והנה אנחנו רואות ליד הבית הרבה אנשים,
דנה נראתה מבוהלת, היא אמרה לי : “להתראות יעל”
והיא נכנסה מהר הביתה כדי לברר מה עושים כאן כל האנשים האלו,
ואז נודע לנו כי אבא של דנה נהרג במלחמה.

דנה הייתה מאוד עצובה מאז נודע לה כי אביה מת.
גם אני יעל, חברתה הטובה של דנה הייתי עצובה, ולמרות רצוני לעודד את דנה, לשתינו מאוד היה קשה להבין למה אבא של דנה לא יחזור יותר … ? !
גם אמא של דנה הייתה עצובה מאוד, למרות ניסיונותיה להסתיר את הדמעות כדי לא להעציב את דנה, אפשר היה לראות כי היא מתקשה להעלות אפילו חיוך קטן על לחייה. רק האח הקטן של דנה לא הבין עדיין מה קורה מסביבו,
ורק חש בוודאי בעצב הכבד של כולנו.

כעבור כמה חודשים,
דנה ואמא שלה ואחיה הקטן
עברו לגור במקום אחר,
זאת הייתה פרידה כאובה לכולנו
וסוף של תקופה נהדרת
וחברות נפלאה של ילדות.

הסבתות אשר גידלו אותי היו מנוסות
בכול הקשור למקרים מן הסוג הזה,

שוחחתי על כך עם סבתי,
אצל סבתא בחדר האורחים
הייתה מוצבת תמונה של הדוד שלי,
כאשר הייתי תינוקת נהרג דודי במלחמה,
צעיר ונאה חייך מהתמונה בחדר האורחים
ולצידה כד ובו ורד רענן מחצר הגן
בו סבתי וסבי נהגו לגדל שפע של צמחייה ופרחים.

שאלתי את סבתא מה זה אומר שמישהו “נופל או נהרג” במלחמה, ואם הוא מת אז לאן הולכים המתים ? ולמה הם לא חוזרים משם ? ולמה כולם כל כך עצובים, ומה זה אומר למות ? והוספתי להגיד עד כמה זה מפחיד, כי דנה ואני חברתה יעל, רצינו לשאול הרבה שאלות על כל המקרה הזה אבל כולם היו כל כך עצובים והמומים עד כי לא העזנו להטריד את המבוגרים בשאלותינו.

סבתא סיפרה לי כי לפי האמונה עליה היא גדלה, לפני הלידה בה האדם נולד לעולם הזה, ניתנת לו “רוח ונשמת חיים”, וזאת, ‘נשמת החיים’ הזו,
יוצרת ומפיחה חיים באדם.    לאדם יש נשמה, והנשמה היא כמו אור פנימי נסתר ובלתי פוסק והיא מפעילה את החיים של הגוף.

זה מתחיל כאשר אנחנו נוצרים בתוך הרחם בבטן אימנו,
ברחם מתחיל לגדול גוף חדש, לגוף התינוק הנוצר ברחם אנחנו נוהגים לקרוא ‘עובר’, וכך העובר מתחיל לצמוח ואחרי כמה חודשים של היווצרות העובר בתוך הרחם, מגיעה ונכנסת לתוך גוף העובר נשמה, העובר בשלב הזה כבר מתחיל להגיב ותוך עוד כמה חודשים אנחנו נולדים עם גוף חדש.
תינוק חדש נולד וגדל להיות ילד והילד מתבגר ונהיה אדם מבוגר.

כל עוד אנחנו שלמים ובריאים והגוף שלנו בסדר ובמצב תקין,
אז הגוף ביחד עם הנשמה מתפקדים בחיים.
אבל, יכולים להיווצר כל מיני מצבים בהם הגוף נפצע ונפגע,
לפעמים זה יכול לקרות במלחמה או בתאונה או כתוצאה ממחלה
או כי הגוף הזה הגיע לגיל זקנה.

דברים שונים יכולים לפגוע במצב הגוף והגוף יכול להגיע למצב בו כבר אי אפשר יהיה לרפא ולהציל את הגוף הזה,
אבל בתוך הגוף הזה שוכנת נשמה, והנשמה היא נצחית.
מה זה אומר : “הנשמה נצחית ?”
שאלתי את סבתי בעודי מסוקרנת מדברי ההסבר.
סבתא המשיכה והסבירה כי הנשמה ממשיכה לחיות גם אחרי הזמן בו הגוף נפגע,  הנשמה נותרת זורחת תמיד ואי אפשר לכבות אותה,
וכך קורה כי כאשר הגוף נפגע, הגוף של האדם יכול למות,
ואנחנו אומרים כי האדם הזה מת,
או כאשר מישהו מת במלחמה ואנחנו נוהגים להגיד כי הוא ‘נפל או נהרג’.

במקרים בהם האדם מת
אנחנו נוהגים לקבור אותו בבור עמוק באדמה אשר נקרא ‘קבר’
אנחנו מניחים את גוף האדם המת בתוך הקבר,
ולאחר מכן נוהגים להיפרד מהאדם בדברי הספד
‘דברי הספד’ הם הדרך בה אנחנו נפרדים מן החיים של האדם הזה,
הרבה מאוד פעמים אנחנו חשים עצב רב,
כי אהבנו מאוד את האדם הזה וכי חיינו היו קשורים בחייו, אנחנו עצובים בגלל הפרידה מהאדם.
אחרי השלב בו מניחים את גוף האדם המת בבור הקבר,
נוהגים לכסות את הגוף המת של האדם באדמה, ואחרי זמן מה,
על פי הנוהג, שמים אבן על אדמת הקבר,
על האבן אשר נקראת ‘מצבה’
נהוג לכתוב את שם האדם ועוד פרטים נלווים
כמו התאריך של יום הלידה ויום המוות.

סבתי סיפרה כי לפי האמונה אותה למדה מאבותיה,
הנשמה של האדם היא נצחית,
ואחרי הזמן בו הגוף מפסיק לפעול ומת,
הנשמה עוזבת את הגוף וממשיכה במסע אחרי המוות של הגוף.
הנשמה יוצאת מכדור הארץ ושבה לאזור בו שוכנות וגרות הנשמות,
שם הנשמה יכולה לפגוש נשמות אחרות,
חלקן נשמות של אנשים אשר הנשמה הזאת הכירה בזמן בו היא חייתה בתוך גוף כאן על כדור הארץ.

כאשר אדם מת נהוג להגיד כי “הוא הלך לעולמו”,
כי הנשמה אשר חייתה בגוף האדם הזה,
חוזרת ושבה לעולם של הנשמות, ואחרי תקופה בה הנשמה נמצאת בעולם של הנשמות חלק מהנשמות יכולות לחזור בחזרה לכאן, ושוב הנשמה מצטרפת לתוך גוף של תינוק חדש הנוצר ברחם של אישה ונולד מחדש בתוך גוף על כדור הארץ לחיות חיים חדשים.

כתבה : אפרת לביא Remind