עשרה דברים ששיפרו לי את החיים

מהם הדברים שמרחיקים אותנו מההצלחה?

חשבתם פעם שאלה בעצם דברים שאנחנו עושים לעצמנו?

במדריך הזה ריכזנו עבורכם את “עשר המכות” – עשרה דברים שמרחיקים אותנו מההצלחה בחיים, דברים שבגללם אנחנו מרגישים “תקועים” ולא מגשימים באופן מלא את השאיפות שלנו.

החדשות הטובות הן שברגע שנבין שמי שהגורם לבעיה הוא אנחנו-עצמנו, נדע שגם הפתרון הוא בידינו:

יש באפשרותי לקחת אחריות על חיי ולשנות את כל מה שמרחיק אותי מההצלחה.

אין לנו חלומות גדולים!

(וגם את החלומות הקטנים שלנו אנחנו לא מאמינים שנוכל להגשים).
מה החלום הגדול ביותר שלך?
האם לדעתך יש סיכוי שהחלום הזה יתגשם?
האם מגיע לך שהוא יתגשם?
עד כמה שזה נראה מוזר, רוב האנשים פשוט לא חושבים שמגיע להם להגשים את החלום שלהם.
אנחנו חולמים בקטן, או לא חולמים בכלל.
אומרים לעצמנו: “אני לא מספיק … כדי להיות …”
אני לא מספיק חכם/יפה/מוצלח/בעל אמצעים…
מי מחליט מה זה “מספיק”?

שימו לב שהאנשים המצליחים ביותר בעולם הם לא תמיד יותר מוכשרים מאנשים אחרים. הם פשוט אנשים שהולכים בכל הכוח על החלום שלהם. הם לא נותנים לשאלה “האם אני מספיק טוב” להכתיב את הפעולות שלהם אלא להיפך – נותנים לפעולות שלהם להכתיב את ההשתפרות שלהם. הם אומרים “אני פשוט אעשה את הדבר שאני רוצה לעשות עד שאהיה טוב בו”. שמתם לב? בדיוק ההיפך. קודם כל מה אני רוצה, ואחר כך איך כל האנשים סביבי והחיים שלי ואני עצמי נעשה שזה יקרה. וכן, זה יכול לקרות. אם לא ננסה איך נדע?

אנחנו מנסים לגרום לכולם להיות מרוצים!

לא מעט אנשים שוקעים בדיכאון בסביבות חג הפסח.
אצל הנוצרים זה בתקופת קריסמס…. חגי המשפוחה.
אם זה כל כך חגיגי וכיפי אז למה כולם בדיכי?
כי כולם מנסים לגרום לכולם להיות מרוצים, ולגרום לכולם להיות מרוצים זו עבודה קשה ולא מתגמלת כלל.
בסוף אף אחד לא מרוצה.
אבל זה פשוט בתכנות הבסיסי שלנו – לרצות שכולם, ובראש ובראשונה ההורים שלנו, יהיו מרוצים מאתנו. מגיל אפס הבהירו לנו שמאוד משתלם לנו “להתנהג יפה” ולהיות “ילד טוב”.
שימו לב! מה שהאנשים הקרובים לנו, האנשים שאוהבים אותנו, בטח ההורים שלנו, באמת רוצים הוא שנהיה מאושרים. זאת האמת.
אם אנחנו עובדים כל היום וכל השבוע וכל השנה כדי לגרום לכולם להיות מרוצים ושוכחים לגרום לנו עצמנו להיות מרוצים – בסוף אף אחד לא יהיה מרוצה.
אם נצליח בחיים ונהיה מאושרים, יהיה לנו גם הרבה מה לתת לאחרים. פשוט מאוד. קודם כל לדאוג לעצמנו. לא ממקום של אגואיזם אלא בדיוק להפך: אם כל אחד ידאג לאושר של עצמו יהיה לכולנו הרבה יותר טוב.

אנחנו סומכים על אחרים לצורך ההצלחה שלנו!

אנחנו אומרים לעצמנו “יום אחד אקבל בירושה את החצי דירה ההיא וזה יסדר אותי”. הי, סליחה? מישהו צריך למות כדי שהמצב הכלכלי שלך ישתפר?
בואו ננסה מחשבה אחרת. נגיד: “יום אחד אקנה לאמא שלי את הבית בכפר שהיא תמיד רצתה”.
איך ההרגשה לומר משפט כזה? מרגיש טוב, לא?
נשמע לך לא ריאליסטי? אני אגיד לך משהו. מה שלא ריאליסטי הוא המחשבה הראשונה. החצי דירה ההיא לא תסדר אותך. זה לא יספיק. עד אז כבר יהיו לך חמישה נכדים שבונים על עשירית דירה כל אחד. לעומת זאת דווקא כן תוכל לבנות תכנית שתביא אותך למצב שיש לך כסף לדאוג להורים שלך.
דווקא זה ממש אפשרי למי שרוצה.

“יום אחד אקבל עבודה טובה” – אולי. אולי כן ואולי לא. יש אנשים שנופלת עליהם משרת חלומות. לרוב זה לא קורה.
אבל אם אומר לעצמי “איך אני מייצר לעצמי את העבודה המושלמת בשבילי?” אז יש לי עם מה להתחיל לעבוד.

כי תחשבו על זה: מי שיושב בבית ומחכה לאהבה/עבודה/הצלחה/כסף/אושר שיגיעו אליו, בפועל יושב בבית ולא עושה כלום!
מי שאומר “אני אשיג בשביל עצמי” יוצא החוצה ומתחיל לעבוד לקראת המטרה.
למי יש יותר סיכוי להצליח?
אגב, מידע על דרכים לשיפר דרסטי של המצב הכלכלי אפשר למצוא כאן.

אנחנו חושבים בצורה סגורה!

אומרים לעצמנו “אין ברירה” במקום לשאול “מה אני יכול לעשות כדי לשנות את המצב”.
זה לא אפשרי. זה לא ריאליסטי… המצב לא מאפשר.
כבר שכחנו איך לחלום. כל דבר שאנחנו רוצים, ישר באה המורה חביבה מ-א’2 ואומרת לנו להפסיק לחלום בהקיץ ולסיים את העמוד בחוברת.
מה דעתך, לפחות באופן זמני, פשוט למחוק את המילה “אבל” מהמילון שלך?
הייתי רוצה… אבל… אבל, חבל.
אולי במקום “אבל” נגיד “איך?”
אולי במקום לסגור בתוכנו את הדיון נשאל שאלה?
הנה צורת חשיבה אחת:
אני רוצה להיות מוזיקאי אבל –
אני מבוגר מדי כדי להתחיל / אבל לא למדתי / אבל יש לי קול של צפרדע
ועכשיו בואו ננסה צורת חשיבה כזאת:
אני רוצה להיות מוזיקאי.
מה אוכל לעשות כדי להכניס את המוזיקה אל חיי? מה כדאי לי ללמוד? איך אגשים את החלום שלי?
נסו את זה בכל תחום, תראו שזה עובד!
מידע נוסף אפשר לקרוא כאן.

אנחנו נותנים לכישלונות להשבית אותנו!

רובין ויליאמס אמר פעם בריאיון שהוא האדם שסיפר הכי הרבה בדיחות שלא הצחיקו אף אחד.
תחשבו על זה, זה נכון.
למי יש יותר סיכוי להצליח – למי שמתייאש אחרי כישלון אחד, למי שמתייאש אחרי שנים-שלושה ניסיונות, או למי שמנסה ללמוד מכל כישלון וממשיך הלאה ומנסה שוב ושוב עוד ועוד עד להצלחה?
רוב האנשים משקיעים הרבה יותר במאמץ להימנע מהכישלון מאשר בניסיון להצליח. הפחד מכישלון מוטבע בנו כל כך עמוק, עד שתמונת הכישלון היא התמונה שמנחה אותנו ולא תמונת ההצלחה!
תחשבו על זה, זה אבסורד.
במקום לשים לנגד עינינו את מה שאנחנו רוצים להשיג אנחנו עסוקים כל הזמן בהימנעות ממה שאנחנו חוששים מפניו.
מרוב פחד להיכשל אנחנו בכלל לא מנסים שום דבר!
וזו, חברים, באמת מכה שלא כתובה בתורה…
בואו נחליט שאנחנו מתחילים לנסות.
מה כבר יכול לקרות?
יכול לקרות שנצליח.
ואם לא אז ננסה שוב.
זה פשוט, צריך להתחיל בכך עוד היום.

אנחנו תקועים בעבר!

אנחנו עסוקים בעבר.
למה לא עשיתי ככה… חבל שעזבתי את… חבל שבעבר לא השקעתי ב…
לכן אני באובר-דרפט/משקל יתר/מערכת יחסים כושלת/עבודה לא מספקת, לכן אין לי דירה משלי/ לא פתחתי את העסק שחלמתי לפתוח/לא כתבתי את הספר שהתכוונתי לכתוב/ לא הצלחתי להפסיק לעשן/ להתחיל להתעמל/ להגשים את החלומות שלי.
כל הדברים שעשיתי או לא עשיתי עד היום הם אלה שהביאו אותי למצב הנוכחי.
אוקיי, זה נכון. חשוב להסתכל אחורה ולנסות ללמוד מהניסיון.
אבל מה שרוב האנשים עושים הוא לא למידה מהניסיון אלא הלקאה עצמית שכל פירושה הוא בעצם לתת לעצמך תירוצים במקום לקום היום ולשנות את המצב.
במקום לשאול למה לא קיבלתי את ההצעה הזו והזו לעסוק בתחום מסוים, אפשר פשוט לומר: בעצם אני כן רוצה לעסוק בתחום הזה. איך אוכל לעשות זאת?
כשאנחנו שקועים ב”חבל שלא עשיתי” בעצם אנחנו אומרים לעצמנו שזה אבוד.
“פעם אהבתי לצייר אבל לא עשיתי עם זה שום דבר. הפסקתי. חבל שעזבתי את זה.”
מה מונע ממני להמשיך לצייר היום? בדיוק המחשבה ש”חבל”.
גם את “חבל”, כמו, “אבל” – עדיף למחוק זמנית מהמילון.

אנחנו חושבים כמו כולם!

מילדות תמיד אמרו לנו שאנחנו צריכים להיות כמו כולם. מגיל צעיר השוו אותנו לילדים אחרים, הושיבו אותנו בבית הספר ליד אחרים ולימדו את כולנו את אותו החומר. היכולת שלנו לחשוב לבד פשוט עברה תהליך ארוך ועמוק של ניוון.
עכשיו, דבר פשוט מאוד. אם נחשוב כמו כולם נהיה כמו כולם.
ומה כולם? מה אנחנו רואים כשאנחנו מסתכלים סביבנו?
אנשים שלא ממש מרוצים מהחיים שלהם, מהמצב הכלכלי שלהם, מעצמם.
אנשים שרודפים אחרי הזנב של עצמם כדי לסגור מינוס בבנק, כדי להגיע עם הלשון בחוץ אל חופשה שחיכית לה במשך שנה שלמה של עבודה לא כיפית.
אז בואו נסכם דבר אחד: להיות כמו כולם זה לא כזה להיט.
עכשיו בואו נסתכל על האנשים המצליחים במיוחד. דבר אחד ברור מאוד, הם לא חושבים כמו כולם. הם לא פועלים כמו כולם. הם הצליחו לעשות משהו מיוחד, פורץ דרך. העניין הוא שהחברה לא רוצה שכולם יהיו מיוחדים ופורצי דרך… החברה מעדיפה בני אדם צייתנים, צפויים, כאלה שמאוד קל לשלוט בהם. כאלה שקמים כל בוקר לעבודה, שמשלמים מסים וריביות בלי לשואל יותר מדי שאלות, שמגיעים לליל הסדר בזמן (כלומר באיחור של חצי שעה, כמו כולם, כי הם עמדו באותו פקק עם כולם).
אז נכון, ברגע שאנחנו כמו כולם יש לנו שקט, אומרים לנו “איזה יופי”. ברגע שאנחנו יוצאים מהעדר ניתקל בהרבה התנגדות מהסביבה, בעיקר מהסביבה הקרובה והאוהבת, כי הם דואגים לנו. הם משליכים עלינו את הפחד שלהם להיות שונים. אבל אם נצליח בדרך שלנו זה ירגיע את הפחד שלהם. אל תכעסו על אנשים שלא תומכים בשינוי שלכם כי הם דואגים לכם. פשוט תקיפו את עצמכם גם באנשים שנותנים לכם השראה לחשוב אחרת. תקראו ספרים, תשמעו קורסים תחשפו את עצמכם לצורות אחרות של מחשבה.
ובתור התחלה – על כל מחשבה תנסו לחשוב גם להיפך.

אנחנו חושבים כמו קורבנות!

עשו לי שתו לי אכלו לי, למה אני?! למה זה תמיד קורה לי? למה ההורים שלי לא … למה לא שלחו אותי ללמוד…
אוף, מתחשק לי לכתוב לכם להוציא גם את המילה “למה” מהמילון, אבל זה כבר יהיה מוגזם. בכל זאת, שימו לב מה קורה כשאנחנו שואלים “למה זה תמיד קורה לי?”
פשוט מאוד, אנחנו לא לוקחים אחריות.
ברגע שאנחנו מאשימים אחרים, או את המצב, או את העולם, או את הנתונים הטבעיים שלנו, את מי שחינך אותנו, או את כוח המשיכה, השנים החולפות, את מצב השוק, מה שתגידו – ברגע שאנחנו מעבירים את האחריות אל משהו חיצוני לנו אנחנו בעצם מוותרים על התובנה החשובה ביותר לצורך ההצלחה שלנו.
שאנחנו יכולים לשנות את המצב.
שהדברים הם בידינו.
אנחנו כן יכולים לשנות את המצב, זו עובדה. אבל אם נראה את עצמנו כקורבן הראש שלנו פשוט לא יעבוד בכיוון של לשנות את המצב אלא בכיוון של להתבכיין. וככה באמת שום דבר לא ישתנה.

אנחנו עובדים בלי תכנית!

אנחנו מכבים שריפות במקום לעשות את השינוי הגדול שאנחנו יודעים שאנחנו צריכים לעשות. מנסים לשמור על כושר, נאבקים לגמור את החודש, משתדלים לתחזק בצורה סבירה את כל הדברים החשובים לנו, בלי שום תכנית לטווח ארוך, בלי שברורה לנו המטרה שאליה אנחנו שואפים, בלי שחשבנו ברצינות על סדרי העדיפויות, בלי שעשינו באופן מודע את הבחירות החשובות בחיים שלנו.
אנחנו מבזבזים את כל האנרגיה שלנו על החזקת חמישים כדורים באוויר במקום לרכז את המאמצים בדבר הרצוי לנו.
יש את האמרה הידועה, שמי שרודף אחרי ארבעה ארנבים לא יתפוס אף אחד.
אני אישית שמעתי אותה מניר הולצמן, בפרויקט מאה סיכומי הספרים שלו.
למי שלא מכיר – מומלץ מאוד! אפשר להגיע לפרויקט כאן.

נחזור רגע לחלומות…
כשהיינו קטנים היה לנו חלום, נגיד, לאכול הר של שוקולד.
אמרו לנו שהחלום שלנו לא טוב.
אז אמרנו, אוקיי, אז החלום שלי הוא להיות ספיידרמן – אמרו: “לא מעשי”
להיות אסטרונאוט ולנחות על המאדים – – “זה רק ליחידי סגולה, וחוץ מזה אתה יודע כמה קר שם?!”
טוב, אמרנו, אז החלום שלי הוא לראות המון המון המון המון טלוויזיה.
אמרו לנו, “בסדר. אבל לא יותר משעתיים”…
בקיצור, הגיע הזמן לחזור לחלום, ואז להכין תכנית להגשמת החלומות שלנו. פשוט מאוד.

אנחנו לא משקיעים בהתפתחות האישית שלנו!

כמה כסף אנחנו מוציאים לפני חגים? אוכל מתנות בגדים. עוד אוכל. עוד בגדים.

כמה כספים מיותרים אנחנו מוציאים על דברים שבכלל לא משמחים אותנו?

עובדים כל הזמן כדי לגמור את החודש, לתחזק את הבית, לגרום לכולם להיות מרוצים.
אם היינו משקיעים עשירית מהאנרגיות שלנו בעצמנו, בהתפתחות שלנו, בצמיחה האישית שלנו, מה לא היינו יכולים להשיג?
נסו לומר לעצמכם את המשפטים הבאים:
אני המשאב הגדול ביותר של עצמי.
אני אחראי על החיים שלי.
מה אני רוצה? מה החלום שלי?
איזה מעשה אוכל לעשות היום כדי לקרב אותי למטרה?

אם קראתם עד כאן אתם כנראה כבר מוכנים לשינוי.

לחצו כאן עכשיו ותגלו איך להתחיל.

והערה לסיום:
בשבועות הקרובים אנחנו מתכוונים להעלות תכנים נוספים רבים.
אם מענייו אותך להמשיך ללמוד – חשוב מאוד!
1. להעביר את המייל שבו קיבלת את המדריך אל תיבת הדואר הנכנס.
2. לסמן את המייל בכוכבית – כדי שיהיה אפשר למצוא אותו בקלות.
3. לעשות לייק לדף שלנו בפייסבוק (גם שם אנחנו יעלו בקרוב תכנים חשובים).
שלכם,
הבית להתפתחות אישית